רמב"ם על מנחות ג

<< · רמב"ם · על מנחות · ג · >>

ראו גם נוסח המשנה מנחות ג רמבם

מנחות פרק ג

משנה א

דבר שאין דרכו לאכל - כקומץ והלבונה.

ודבר שאין דרכו להקטיר - השיריים.

וכבר זכרנו מה שכנגד ההלכה הזאת בפרק שלישי מזבחים.

וכבר הודעתיך בשני מזבחים שלא יהא הדבר מתפגל פיגול עד שתהא המחשבה לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר אבל חוץ לזמנו, והוא מה שנאמר "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו"(ויקרא ז, יח), שהוא ראוי לאכילה.

ורבי אליעזר מביא ראיה ממה שאמר "האכל", וכבר בארנו שבשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, ולפיכך אומר רבי אליעזר, לא חיברם הכתוב זה לזה אלא לומר לך שמחשבים מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם.

וחכמים אומרים, שלא חיבר אותן אלא לומר לך מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית.

והלכה כחכמים:

משנה ב

אמר רחמנא מן המנחה "מגרשה ומשמנה"(ויקרא ב, טז), ואמרו "גרש ושמן מעכבים". וכן המלח אי אפשר בלעדיו, רוצה לומר שיהא עם הקומץ כמו שזכרנו, אמרו "קרבן טעון מלח, ואין כל המנחה טעונה מלח", וכן כל שנקרב על גבי המזבח לשריפה אי אפשר בלא מלח אלא העצים בלבד, וזה קבלה. וכן הדם, אמרו "מעל מנחתך, ולא מעל דמך". אבל הבלילה, והוא בלילת הסלת באותו השמן הניצוק עליו, הוא בא להשלים מצווה ואינו מעכב.

ומה שאמר בכאן לא יצק, ולא בלל - רוצה לומר לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר, היא כשרה, לפי שעיקר בידינו "מקמיצה ואילך מצות כהונה", וכבר זכרתי לך בסוף מסכת זבחים שאלו הדברים אין חייבים עליהם משום זרות.

וכבר זכרנו שה"הגשה" הוא שיתן המנחה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית.

ומה שאמר פתין מרובות - רוצה לומר שיהיו חתיכות הלחם גדולות כשיעורן, לא שיהיו כצורת הלחם השלם שאינו מבוצע, ולא כצורת המפורר.

ועוד יתבאר לך איך מושחים לחם המנחה בשמן, ולפיכך אמר לא משחן.

וכבר בארנו בתחילת המסכת הזאת, שהקמצים כולן נשרפים, וכן מנחת כהנים נשרפת כולה, וכן מנחת כהן משוח ומנחת נסכים נשרפת כולה, ולפיכך אם נתערבו קצתן עם קצתן כשרה לפי שדינם כולם לישרף.

זו בלילתה עבה - רוצה לומר מנחת כהן משיח, או מנחת נסכים.

וזו בלילתה רכה - רוצה לומר כל המנחות שנתערבו קומציהן במנחת כהן גדול, או מנחת נסכים.

וביאור זה, ש"מנחת כהן משיח" שמנה רב עד ששוקעת בו, שנאמר בתורה עליה "על מחבת בשמן תעשה, מורבכת תביאנה"(ויקרא ו, יד), ועניין הרביכה שתהא שקועה בשמן. ואמרו שהוא מוסיף לה שלשת לוגים שמן יותר על השמן שנתבשלה בו, כדי שיצוף עליה כשיתן שלש לוגין שהן רביעית ההין, למדנו ממה שנאמר בה "סלת מנחה תמיד"(ויקרא ו, יג), אמרו "הרי היא לך כמנחת תמידים, שהיא רביעית ההין לעשרון". ו"מנחת נסכים" הנני אומר מה היא, שני לוגין בעשרון בנסכי האיל ונסכי שור כמו שבארנו בתחילת מסכת הזאת. ושאר המנחות הוא לוג לעשרון, ואם ריבה שמנה פסולה כמו שזכרנו בפרק הראשון. וכבר נתבאר שבלילת הקומץ הזה פחות מבלילת (נסכים ובלילת) מנחת נסכים, ופחות הרבה מבלילת [מנחת] כהן משיח.

ומה שאמר רבי יהודה במנחת כהנים במנחת כהן משיח במנחת נסכים, פסולה - רוצה לומר מנחת כהנים שיקריבו לעבודה שהיא כמנחת כהן משיח ובלילתה עבה כמו שבארנו בתחילת המסכת הזאת, ואפשר שרוצה לומר איזו היא מנחת כהן שתהיה אם נתערבה במנחת כהן משיח או במנחת נסכים מן הטעם שזכר על כן. אומר רבי יהודה, ששמן הקומץ הזה אם נתחבר בשמן [מנחת] כהן משיח או מנחת נסכים (אינו) בטל במיעוטו אף על פי שהוא מינו והעיקר אצל רבי יהודה "מין במינו לא בטיל" כמו שבארנו בזבחים, אבל מצד הסולת אומר שהסולת עם סולת מין במינו, והשמן מין אחר להם ולפיכך (לא) יבטל המעט בהרבה. וכן דינו אם נתערבה מנחת כהן גדול עם מנחת נסכים הדין אחד.

וחכמים אומרים, הואיל והדין נותן בכולם שישרפו, אין אנו חוששים.

והלכה כחכמים:

משנה ג

כל זה מבואר למי שמבין כל מה שיעדנו.

והראיה על היות הציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא, כבר בארנו אותה בשמיני מזבחים:

משנה ד

דעתו של רבי אליעזר, שאפילו אין שם שיריים יקטיר הקומץ.

ורבי יהושע אומר, אם יוותר מהשיריים שום דבר אז יקטיר הקומץ, אבל אם אין שם כלום היא פסולה.

ואם אין שם מקצת מהשיריים או נטמא מקצתו, אפילו רבי יהושע אומר יקטיר הקומץ, ולפיכך היא כשרה.

ורבי שמעון אומר שהיא כשירה, ואפילו לא היתה המנחה כולה בכלי שרת, ואפילו לא נתן הקומץ בכלי שרת. ולמידין זה ממה שנאמר במנחה "כחטאת כאשם"(ויקרא ז, ז), רוצה לומר כמו שמתעסק במעשה החטאת בידו בלתי כלים רוצה לומר הקטרת אימורים, כך גם כן הקטרת הקומץ.

ואין הלכה כרבי שמעון. והלכה כרבי יהושע:

משנה ה

אמר רחמנא "מלא קומצו"(ויקרא ב, ב), וכשהוא חסר ממנו שום דבר פסול.

וכן העשרון שאין מביאין מנחה אלא עמו כמו שזכרנו, שאם היתה שום מנחה בפחות מעשרון היא פסולה.

וכן יין של נסכים ושמן של מנחות, שכל זמן שיחסר שום דבר מן (המנחה) [השיעור] אפילו כל שהוא שזה מעכב. וכבר זכרנו שיעור הנסכים בתחילת המסכתא הזאת. וכן בארנו בפרק הראשון שאינו פחות מלוג שמן לעשרון מנחה.

וכן סולת ושמן של מנחה מעכבים זה את זה, שנאמר "מגרשה ומשמנה"(ויקרא ב, טז).

אבל הקומץ והלבונה הוא עניין מבואר מפשוטו של מקרא "והרים ממנו בקומצו"(ויקרא ו, ח):

משנה ו

שני שעירי יום הכיפורים - הן שעיר המשתלח וחבירו, וכבר נתבאר זה ביומא.

שני כבשי עצרת - הן שני כבשי שלמים, וכבר נתבאר זה.

שני סדרים - מערכות הלחם, רוצה לומר לחם הפנים.

ושני בזיכים - שני כלים שבהן הלבונה, שהן על שני המערכות, כמו שזכרנו.

שני מינים שבנזיר - שני מיני הלחם שמביא עם איל של שלמים כשישלם זמן הנזירות, אמר הכתוב עליהן "סולת חלות מצות בלולות בשמן, ורקיקי מצות משוחים בשמן"(במדבר ו, טו).

ושלשה שבפרה - רומז לפרה אדומה שצווה לשרוף עמה עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת.

וארבעה שבתודה - הארבעה מיני מנחות הראויות לקרבן תודה, ודבר תורה עליהן, "חלות מצות.. ורקיקי מצות"(ויקרא ז, יב), ו"סולת מורבכת... על חלות לחם חמץ"(ויקרא ז, יג).

וארבעה שבמצורע - עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, והציפור החיה.

וארבעה שבלולב - פרי עץ הדר, וכפות תמרים, וענף עץ עבות, וערבי נחל. ודע שאם יש ברשותו ארבעה מינים שבלולב, יכול ליטול אותן אחד אחד ויוצא בהן ידי חובתו, לפי שהעיקר בידינו "לולב אין צריך אגד", כמו שביארנו בסוכה.

ושבע הזיות שבפרה - הן שבע הזיות שזורק מדם פרה אדומה נוכח ההיכל, שנאמר "ולקח הכהן מדמה באצבעו"(במדבר יט, ד) וגו'.

ושבע הזאות שעל בין הבדים - הנני זוכר בכאן כל ההזיות שהיו לפנים, בין שהן מן הקבלה ובין שהן מפשטי התורה ומשנה, ואף על פי שכבר זכרנו אותן כפל הדבור בעניין הזה אינו אריכות.

הזאות של יום הכיפורים בפנים הן ארבעים ושלוש הזאות:

• יש על הבדים שש עשרה: שמונה מדם הפר ושמונה מדם השעיר.
• וכן על הפרוכת: שמונה מדם הפר ושמונה מדם השעיר.

ולפי שנאמר בהן "על הכפורת ולפני הכפורת, יזה שבע פעמים"(ויקרא טז, יד), רוצה לומר שבע בפנים לפני הבדים וכן הוא "על הכפורת", [ושבע על הפרוכת וכן הוא "לפני הכפורת",] ועם כל שבע מהן אחד למעלה כמו שבארנו ביומא, ראיה לדבר מה שנאמר "והזה באצבעו"(ויקרא טז, יד) הרי זו הזאה אחת, אחר כך שבע פעמים, הרי שלושים ושתים הזיות.

• אחר כך זורק מדם הפר ומדם השעיר אחר שיערב שניהן, ארבע הזאות "על ארבע קרנות המזבח" רוצה לומר מזבח הזהב, ושבע הזאות על אמצעו כמו שבארנו ביומא.

ועליה נאמר בתורה גם כן "ונתן על קרנות המזבח סביב"(ויקרא טז, יח), ונאמר "והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים"(ויקרא טז, יט).

ועניין פר כהן משיח, רוצה לומר הבא על כל המצות, אמרה תורה עליו שיזרק ממנו שבע פעמים על הפרוכת, והיא המחיצה המבדלת בין קדש ובין קדש הקדשים, וארבע על מזבח הזהב רוצה לומר על ארבע קרנותיו, נאמר בו "והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרוכת הקודש, ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים"(ויקרא ד, ו). וכן ממש נאמר בפר העלם דבר של צבור. וכמו אלו ההזיות בעצמן ובאלו המקומות זורקים מדם שעירי עבודה זרה, וזו קבלה, וסמכוה למה שנאמר בפר הבא על כל המצות "פר החטאת", אמרו "לרבות שעירי עבודה זרה" לכל האמור בעניין, כמו שבארנו ברביעי מזבחים.

ועל כל כלל וכלל מאלו ההזאות הוא אומר מעכבות זו את זו, וכולן סמכו אותו לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות, אבל העניין קבלה בידינו:

משנה ז

ראיתי לצייר בכאן צורת המנורה שלימה.

וקודם הציור אני אומר שמסורת בידינו שגבהה שמונה עשר טפחים.

ועמוד המנורה עצמה היו בו ארבעה גביעים ושני כפתורים ושלושה פרחים, ונאמר בתורה "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים, כפתוריה ופרחיה"(שמות כה, לד), ומיעוט רבים שנים, לפיכך התבאר שיש בה שני כפתורים ושני פרחים.

והפרח השלישי הוא סמוך לשולי המנורה, והוא מה שנאמר "עד יריכה עד פרחה"(במדבר ח, ד), רוצה לומר היסוד שקרא אותו "ירך", והפרח הסמוך לו.

והיו לה שלוש רגלים.

ו"הגביע" - הוא צורת כוס עשוי מקשה שהוא מלמטה צר, ואם תרצה לומר שהוא מחודד כאסטונא, הוא כראש אסטונא שניטל ממנו דבר מועט מלמעלה.

"הכפתור" - היא דמות כדור שאינה עגולה מכל וכל, רק שיש בה אורך מעט, קרוב לצורת ביצת העוף.

ו"פרח" - צורת שושן.

ואני מצייר עכשיו הצורה הזאת, שהגביעים צורת דבר משולש, והכפתור עגולה, והפרח חצי עגולה, כדי שיהיה קל להצטייר. שאין הכוונה בצורה הזאת להודיע בה צורת הגביע על אמיתתו לפי שכבר בארתי אותו לך, אבל הכוונה להודיע בה מספר הגביעים והכפתורים והפרחים ומקומותם, והשיעור הנשאר מעמוד המנורה שאין בו שום דבר, והמקומות שהיו בהן הפרחים והכפתורים, וכולה איך היתה, וזו היא צורת כל זה:

ודע שכל הכפתורים שיעור אחד לכולן, וכן הגביעים כולן שווין, והפרחים גם כן.

ונתבאר לך מהצורה הזאת שמספר הגביעים עשרים ושנים, ומספר הפרחים תשעה, ומספר הכפתורים אחד עשר, אמרו "גביעים עשרים ושנים, כפתורים אחד עשר, פרחים תשעה, מעכבין זה את זה".

ואמרו בשיעור גובהה "גובהה של מנורה שמונה עשר טפחים, הרגלים והפרח שלושה, וטפחים חלק, וטפח שבו גביע כפתור ופרח, וטפחים חלק, וטפח כפתור, ושני קנים יוצאים ממנו אחד לכאן ואחד לכאן ונמשכים ועולים כנגד גובהה של מנורה, טפח חלק, וטפח כפתור, ושני קנים נמשכים ממנו ויוצאים ועולים כנגד גובהה של מנורה, וטפח חלק, וטפח כפתור, ושני קנים יוצאים ממנו נמשכים ועולים כנגד גבהה של מנורה, וטפחים חלק, נשתיירו שם שלושה טפחים שבהן גביעים כפתורים ופרחים". ומאשר ציירנו יתבאר לך כל העניין הזה.

ומה שנאמר בתורה "משוקדים"(שמות כה, לד), פירושו מעשה שקדים, והוא מלאכה ידועה אצל אומני הנחושת, שהן מכין בפטיש העשת עד שיהיה כולו שקדים שקדים, והוא מעשה מפורסם אין צריך לבאר.

ושתי פרשיות שבמזוזה - הם "שמע", "והיה אם שמוע".

וארבע פרשיות של תפילין - הן "קדש לי", "והיה כי יביאך", ו"שמע", "והיה אם שמוע". בתפילין של ראש כותבים אותן כל אחת בפני עצמה בארבעה גליונים, ובתפילין של יד כותבים בגליון אחד.

ומה שאמר אפילו כתב אחד מעכבם - רוצה לומר אפילו אות אחת אם אינה כתובה כהלכה פוסלת אותן. לפי שהתפילין וספר תורה ומזוזות מתנאיהם שלא ידביק אות באות, כדי שיהא שטח הגויל סובב האות מכל רוחותיו, וכל זה שלא יהא כן, ואפילו אות אחת, היא פסולה.

ואין הלכה כרבי ישמעאל:

משנה מנחות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב