רמב"ם על דמאי ה

<< · רמב"ם · על דמאי · ה · >>

דמאי פרק ה

• ראו גם: נוסח המשנה דמאי ה רמבם

משנה א

דע שהלקוח מן הנחתום, הוא דמאי.

וכבר בארנו בתחילת המסכתא, שמפרישין מן הדמאי תרומת מעשר, והיא חלק מאה, ומעשר שני. ואם יהיה לחם, יתחייב בחלה, ולא יפריש ממנו מעשר ראשון. וכבר בארנו הטעם.

ותרומת מעשר, אי אפשר להפרישה קודם המעשר שהיא לו תרומה, והוא מעשר ראשון, כאשר בארנו בברכות (ברכות ז, ז). אבל הסדר - להוציא מעשר ראשון, ואחר כך יוציא ממנו עשיריתו, והיא תרומת המעשר, כמו שאמר הכתוב: "מעשר מן המעשר"(במדבר יח, כו).

ובשביל זה הוצרכנו לזה המעשה הנזכר, והוא - כי מי שיקח ככר לחם מן הנחתום, יפרושו ממנו שיעור חלה [ותרומת] המעשר המחויבת לאותו הככר. ולא יפריש מה שפירש מן הככר, אבל יניחהו מחובר, ויאמר: "חלק ממאה מן העוגה הזאת, והוא מזה הצד, מעשר", רוצה לומר, בצד אשר הפריש; "ושאר המעשר סמוך לו" רוצה לומר, התשעה חלקים המחוברים בו, ויהיה החלק ההוא מעשר ראשון. ואחר כן יאמר: "זה החלק אשר שמתיהו מעשר, עם המחובר לו, שמתי אותו תרומת מעשר, על התשעה חלקים המחוברים בו, והנוסף שיש בו על החלק ממאה, הוא חלה". ונמצא שהוציא תרומת מעשר, אחר שקרא שם למעשר ראשון; ונמצא מוציאו על סדר, כמו שביארנו.

ומפריש אחר כן החלה, וחוזר אחר כן ואומר: "מעשר שני מאותו הככר, הוא בצד פלוני ממנו", ויאמר אחר כן: "הרי מחולל על המעות". ומצניע אותם המעות, עד שיעשה בהם מה שיעשו במעות מעשר שני.

ואחר כן, יפריש מה שפירש מן הככר תחילה, שהוא כדי תרומת מעשר וחלה, ויתנם לכהן, ויאכל שאר הככר.

והקשו בתלמוד: מפני מה הקדים הפרשת מעשר, קודם החלה?, ואמרו: כי הראוי להקדימה תחילה על המעשרות כולם. כי נתחייבנו בה כשנכנסו בארץ ישראל, והוא שאמר הכתוב: "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו"(במדבר טו, יט). אבל איחרו אותה, מפני שקרא הכתוב שם מעשר ראשון "ראשית", ולא קרא שם מעשר שני "ראשית", ולפיכך תיקנו להפרישה אחר מעשר ראשון, וקודם מעשר שני.

ושמור אלו העיקרים, וזה העניין, בשאר מתנות הנזכרות בזאת המסכתא, ואל תשאל ממני לשנותם:

משנה ב

כבר בארנו, שתרומה גדולה חלק מחמשים, ותרומת מעשר חלק ממאה. וכללם, מה שיתקבץ של תרומה ותרומת מעשר, שלשה חלקים ממאה, והיא חלק משלשה ושלשים ושליש.

לפיכך פורש החלק ההוא, והוא שלשה חלקים ממאה כמו שאמרנו, ולא יפרישה. ואחר כך יאמר: "חלק ממאה מכלל זה, הרי הוא בצד זה חולין", ותהיה כוונתו בדבר זה, לשלוש חלקים שפירש. וישארו שני חלקים, והוא שיעור תרומה, ויאמר: "היא תרומה גדולה, המחויבת לכל זה". אחר כן יאמר: "מאה חולין שיש בכאן, הרי בצד זה מעשר", ותהיה כוונה, לחלק הנשאר מן השלושה חלקים, שנעשו חולין.

ושאר הדבר, הוא מבואר, כפי מה שבארנו בהלכה שהקדמנו:

משנה ג

חמה - הוא הלחם החם.

וצוננת - הוא הלחם הקר.

ור' מאיר אומר, שיכלול הכל, ויוציא המתנות שחייב בהם בכל, מאיזה שירצה - מן הצונן, או מן החם.

וטפוסין - הוא כמו "דפוסין". לפי שהיו עושין הלחם, בדפוסין.

ור' יהודה אוסר, אפילו יהיה הכל עשוי בדפוס אחד. שהוא חושש, שמא יהיה זה הלחם מחיטה ישנה, וזה האחר מחיטה חדשה. והעיקר בידינו, שאין מעשרין מן החדש על הישן, ולא מן הישן על החדש. ועוד יתבאר זה במאמר ב' בזה הסדר.

והלכה כרבי שמעון:

משנה ד

מי שילוש הקמח, ועושה אותה ככרים, ואופהו - נקרא נחתום. והלוקח מן הנחתום, למכור לבני אדם - נקרא פלטר.

ועיקר מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה, שרבי מאיר אומר, שהמתקן יתקנהו בדפוס אחד, יהיה קטן או גדול. וכשנמצא אצל זה המוכר דפוסים הרבה, משתנים זה מזה, נדע שהוא לקח מאנשים רבים, ועל כן מעשר מכל דפוס ודפוס, לפי שלכל דפוס מין ממיני הזרע.

ורבי יהודה אומר, כי הנחתום בעצמו המתקן הלחם, אפשר שיעשה מעיסה אחת מינים הרבה מן הלחם, בדפוסים משתנים זה מזה, לפיכך אלו הדפוסים המשתנים, אשר נמצאו אצל פלטר זה, מאיש אחד לקחם.

ומנפול - פירוש, הוא מוכר הלחם כמו כן, אבל הוא קונה משני נחתומים שלא יכירם. כגון שיהיו תשעה מוכרים, ועשרה נחתומים נותנין להם הלחם, ואין ספק שאחד מאלו התשעה מוכרים לקח משניים. על כן כל מי שלוקח מאחד מהם, מעשר מכל דפוס ודפוס.

והלכה כרבי יהודה:

משנה ה

בולל ונוטל - הוא שיערב הכול, ויוציא המעשר מהכול.

וזה יהיה, כשיתנו לו הרבה. לפי שנאמר, מאחר שנתן זה הנותן מתנה גדולה, איש נדיב הוא, ולא יקשה בעיניו המעשר, ונאמר שעל כל פנים הוציא המעשרות, ויתעשר הכל דמאי.

ואם היתה מתנה מועטת, נחשב עליו שהוא על כל פנים כילי, ולא עישר, ולפיכך לא יתנו הכל, שמא יפריש מדמאי על הוודאי, וזה אינו מותר, כמו שיתבאר אחר כן.

והלכה כרבי יהודה שהוא מפריש הרבה מהמוקדם:

משנה ו

סיטון - הוא המוכר פירות, וכל דבר לח, כגון דבש ושמן.

וסוג - קופה גדולה. כמו שיתבאר במשנה כלים.

ודבר זה מבואר כולו:

משנה ז

חזקת בעל הבית הוא, שימכור מה שנמצא אתו מגינותיו.

ושאר הדבר מבואר:

משנה ח

מה שאמר אלא לצורך - על תנאי שני, שלא ימכרהו אלא לתלמיד חכם, ואפילו בשעת הצורך. וכן אמרו בתלמוד: "אלא לצורך, ולחבר":

משנה ט

כבר בארנו, שאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות. ולמדו מן העניין הזה, כי הגוי כשיקנה קרקע בארץ ישראל, היו פירותיו חייבין במעשר, כמו פירות ישראל, ולפיכך מעשרין מזה על זה. וזה דעת רבי מאיר, ואינה הלכה. אלא יש קנין לגוי בארץ ישראל, להפקיע מן המעשרות.

ורבי אליעזר אוסר בכותים, כי יש מהם מי שנזהר מהמעשרות מאד, ומהם מי שלא יפרישם כלל, שכך הם מינים משתנים אלו מאלו. וכשיפריש מזה על זה, אפשר שיעשר מן החיוב על הפטור, וזה אסור כמו שנבאר.

וכבר הודעתיך בברכות, כי הכותים מוחזקין בתורת גויים בכל דבריהם:

משנה י

עציץ - הוא כלי שחורשין בו.

וכשיהיה נקוב, כפי שיעור שורש קטן, והוא פחות מכזית, היא נחשבת כארץ, מפני שהיא נחברת לארץ; ומה שצומח בכלי ההוא, כמו הצומח בארץ. ומה שצומח בארץ, הוא חייב בתרומה ומעשרות מן התורה. והצומח בכלים שאינם נקובים, אינם חייבים בתרומה ולא במעשרות, אלא מדרבנן, לפי שהם נבדלין מן הארץ.

ומה שאמר, "תרומה, ויחזור ויתרום" - עוד יתבאר במסכת תרומות היאך בו הראשונה והשנייה.

ומה שאמר, "מן הנקוב על שאינו נקוב, תרומה ולא תאכל" - לפי שהיא טבל ואסורה לכהן לאכלה, שכל דבר הגדל בעציץ שאינו נקוב אינו חייב בתרומה מן התורה, לפיכך היא חובה להוציא מזרע אחר התרומה והמעשרות החייבות לתרומה זו, ואז יתננה לכהן, ויהיה מותר לאכילה:

משנה יא

כל זה מבואר, כשתבין מה שהקדמנו בהלכה הקודמת. לפי שהדמאי, כמו הגדל בעציץ שאינו נקוב; והוודאי, כמו הגדל בארץ, שהוא חייב בתרומה ומעשרות בלי ספק.

אבל אם תרם מעציץ שאינו נקוב על שאינו נקוב - תרומתו תרומה, לפי ששניהן בערך אחד, וחיוב התרומה לשניהם מדרבנן.

ואינו כן מן תרומתו על הדמאי, שאפשר שאחד מהם טבל בלי ספק, והוא חייב במעשרות מן התורה. על כן אמר: "תרם מן הדמאי על הדמאי - תרומתו תרומה, ויחזור ויתרום":

משנה דמאי, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב