ר"ן על הרי"ף/קידושין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף כג עמוד א

האומר לחבירו. והלך וקדשה לעצמו. מפרש בגמרא דלהכי תנא והלך לאשמעינן דהלך ברמאות כלומר שנהג בה מנהג הרמאין כשקדשה לעצמו:

מקודשת לשני:    וא"ת מאי קמ"ל פשיטא וכי מפני שנהג בה מנהג רמאות לא תהא מקודשת י"ל אין ה"נ דס"ד אמינא כיון שעשה שלא כהוגן יעשו לו שלא כהוגן ולפקעו רבנן לקדושי מיניה כההיא דיבמות (דף קי א) דאותבוה אבי כורסיה וחטפה מיניה קמ"ל א"נ סד"א קדושי טעות נינהו שאילו ידעה שהלה עשאו שליח לקדשה לא היתה מתקדשת לו קמ"ל ובתוספות פירשו דהכא בשאמר לה שליח פלוני אמר לי לקדשך לו ואחר כך אמר לה הרי את מקודשת לי דסד"א מקודשת לי לצורך המשלח קאמר קמ"ל דמקודשת לשני:

גרסי' בירושלמי בריש האי פירקא לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני כאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני:    כלומר והוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו: והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה איני יודעת חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי והיא אומרת לראשון חזקה לראשון אמרה איני יודעת שניהן נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ע"כ וטעמא דמילתא דכשלא הוחזק בעדים מסתמא אין האשה רוצה להתקדש לראשון כיון שאינו כאן ואין שליחותו מוחזק ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חזקה לשני אבל כשהוחזק השליח בעדים היא סומכת על השליחות ומשום הכי כשאמרה איני יודעת חוששין לראשון ומיהו כיון שראשון לא היה כאן והשני כאן חוששין אף לשני ושניהם נותנין גט ומיהו כי אמרי' חזקה לראשון היינו לומר שהראשון אסור בקרובותיה [לפי שאין השליח יכול לבטל שליחותו כיון שהוחזק ומיהו שני נמי אסור בקרובותיה] שהרי אומר לה קדשתיך וכתב הר"ם במז"ל בפ' ט' מהל'

דף כג עמוד ב

אישות דהוחזק היינו שעשאו שליח בעדים ולא הוחזק היינו שלא עשאו שליח בעדים והוא ז"ל אזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' מהלכות אישות שהעושה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות. אין בלשון התוספתא אם לא עשה אלא אם לא הוחזק ולעולם שעשאו שליח בעדים אלא שלא [הוחזק אצלה שעשאו שליח בעדים] שלא היה השליחות מפורסם במקום האשה אבל הוא שאמר לה פלוני עשאני שליח בעדים לקדש אותך ולאחר שעה קדשה סתם והוא אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת למשלח נתכוונתי כיון שלא היה השליחות מפורסם הראשון מותר בקרובותיה כמו שאמר לא קדשתיך שהשליח מוחה על ידו אבל כל שהוחזק בעדים אף הראשון אסור בקרובותיה שאין מחאת השליח מחאה אצלו לבטל שליחותו ע"כ וגם הוא ז"ל לטעמיה אזיל שדעתו שהעושה שליח לקדש לו אשה צריך לעשותו בעדים שכך כתב בהשגות בפ"ג מהלכות אישות ומ"מ במה שכתב דבקדושין סתם עסקינן שהשליח אומר לעצמי נתכוונתי והיא אומרת לראשון נתכוונתי תמהני שאם בידה לומר שלא נתקדשתי לו כשם שהיא מותרת בקרוביו כך ראוי שיהיה הוא מותר בקרובותיה שכיון שאין המעשה מוכיח כלום כשהוא אומר לעצמי נתכוונתי הוו להו דברים שבלב ואם המעשה מוכיח בעצמו נלך אחר הוכחתו ואין מקום למחלוקתן ושמא תאמר לא היא משום דכיון שלא נתקדשה לשניהם אלא לאחד מהם הוה ליה כאותה ששנינו [נדרים דף יח: ודף כ א] סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל שמפני שאין בלשון נדרו אלא חרם גבוה או חרמו של ים הולכין אחר פירושו כמו שכתבתי למעלה ואף כאן הולכין אחר פירוש כל אחד מהם לאיזה נתקדשה אכתי לא דמי דהתם אין הדבר תלוי אלא במשמעות הנודר אבל כאן הדבר תלוי בכונת שניהם וכל שלא נתכוונו לדבר אחד אין ממש בקדושין כלל ולא דמי לאומר לאשה קדשתיך [דף סה א] שאסור בקרובותיה לפי ששם אמר לה קדשתיך בודאי שאת הסכמת עמי בקדושיך אבל כאן כיון שהוא אינו יודע שהאשה נתכוונה לו אדרבה היא אומרת שלראשון נתכוונה למה יהא אסור בקרובותיה כיון שאין המעשה מוכיח בעצמו ואין לומר שהוא אין לסמוך על פירושה שאם כן אף קרוביו אין להם לסמוך עליה ולמה מותרת בקרוביו והרי (אין) קרוביו אסורין בה לפיכך נראה לי דהכא באומר לעצמי קדשתי בפירוש עסקינן והיא אומרת לראשון נתקדשתי בפירוש ויש כאן עדים שראו הקדושין אבל אינם זכורין למי נתקדשה והרמב"ם ז"ל סתם דבריו בפרק הנזכר: ולענין שליחות קדושין אם צריך עדים כתב הר"ם במז"ל בפרק ג' מהלכות אישות כל העושה שליח לקבל הקדושין צריך לעשותו בפני שני עדים אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כמו שליח הגט ע"כ ודברים הללו תמוהין בעיני הרבה מה בין שליח קבלה שלה לשליח הולכה שלו ומה שכתב ז"ל כמו שליח הגט איני יודע לו ענין דהתם כיון דקא נפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא הימניה בעל כדאיתא בפרק התקבל [דף סד א] אבל בשליחות קדושין שאין לו הוכחה למה יהא נאמן והרשב"א ז"ל כתב בריש פרק האיש מקדש ושליח דידה צריכה שתמנה אותו בעדים דומיא דגירושין כדאמרי' בפרק התקבל (דף סג ב) צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה [והכי נמי צריכה עדים שיאמרו בפנינו אמרה] אבל שליח דידיה לא צריך אלא כל ששניהם מודים שזה אומר מניתיו שליח וזה מודה לו סגי ליה וכן כתב הר"ם במז"ל עד כאן ואילו היה צריך ראיה ששליח קבלת קדושין צריך עדים איני רואה שיהא הנדון דומה לראיה כלל דבגט שהיא מוציאה עצמה מרשות הבעל אי אפשר בלא עדים אבל בקדושין שהיא אוסרת עצמה אם הודאת הבעל מספקת לשליחות למה לא תספיק הודאת האשה לשליחות קבלת קדושיה ומחוורתא דמילתא דכיון דבקדושין בעינן עדים דילפינן דבר דבר מממון ולא מהניא הודאה דידהו משום דמחייבי לאחריני כדאיתא לקמן בפרקין הלכך כשם שהקדושין צריכין עדים כך שליחות הקדושין צריך עדים לא שנא שליחות דידיה ולא שנא שליחות דידה וכן דעת הראב"ד ז"ל והרב רבי משה הכהן ז"ל בהגהותיהם:

האומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שלשים יום:    גרסינן בירושלמי רבי אבהו בשם ר' יוחנן הרי זו עולה [שלשים יום] כל שלשים הרי זו עולה לאחר שלשים יום יצתה לחולין מאליה. כלומר דס"ל דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי דלא כמסקנא דגמרין בפרק ארבעה נדרים (דף כט א) הרי את מקודשת לי שלשים יום הרי היא מקודשת. כלומר לעולם. מה בין הקדש ומה בין אשה מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט. הרי זה גיטיך שלשים יום אינו גט דאין זה כריתות א"ר יצחק ברבי אלעזר הדא דתימר מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו כתב קדושין אלא מגירושין מה בגירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת עד כאן וכבר כתבתי בפ' המגרש [דף פג ב] בבעיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו דפשטי' בה דכיון דפסקה פסקה דמסתברא דהכי קיימא לן ולפי זה אף בקדושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי דסברי דאינה מגורשת דלא כפשטין אבל לדברי הר"ם במז"ל שכתב בפרק [שמיני] מהלכות גירושין דאינה מגורשת כמו שכתבתי שם אף בקדושין אינה מקודשת כלל:

ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום מקודשת לשני:    כתב הרמב"ן ז"ל דמדלא קתני ואינה מקודשת לראשון שמעי' שאם מת או גרש שני תוך שלשים יום חלו קדושי ראשון וכך הוא בירושלמי בריש פירקין לפיכך אם מת השני בתוך שלשים או גרש חלו עליה קדושי הראשון לאחר שלשים לא מת ולא גרש אלא לאחר שלשים לא חלו עליה קדושי הראשון וכן נראה מדברי הר"ם במז"ל בפ"ז מהלכות אישות שכתב בא שני וקדשה בתוך ל' הרי זו מקודשת לשני לעולם לפי שבשעה שקדשה השני לא היתה מקודשת ותפסו בה קדושי שני ונעשית אשת איש ולאחר שלשים יום כשיבאו קדושי ראשון מצאו אותה אשת איש ונמצא הראשון כמי שקידש אשת איש שאין קדושין תופסין בה ע"כ וגרסי' תו בירושלמי שאם מת השני והיה לו אח מכיון שהיא זקוקה ליבום לא חלו עליה קדושי הראשון וכתב הרמב"ן ז"ל דההיא דירושלמי אתיא כרב דאמר ביבמות בפרק האשה רבה [דף צב א] שאין קדושין תופסין ביבמה ואנן דקיימא לן כשמואל דאמר התם דיבמה שנתקדשה בעניותינו צריכה גט הא נמי צריכה גט מראשון משום דזיקתה אינה מונעת שלא יחולו קדושי ראשון והרשב"א ז"ל חולק בכל זה ואומר שכיון שקבלה קדושי שני נתבטלו קדושי ראשון לגמרי והביא ראיה מדאמרינן בגמ' על ההיא פיסקא [דף נט א] לא בא אחר וקדשה וחזרה בה מהו רבי יוחנן אמר חוזרת דאתי דבור ומבטל דבור ור"ל אמר אינה חוזרת לא אתי דבור ומבטל דבור ובודאי דכשחזרה בה בדבור פקעי קדושי ראשון לגמרי וכ"ש כשפשטה ידה וקבלה קדושין משני דהוי בטול דאלים טפי על ידי מעשה דאמרינן דאתי מעשה ומבטל דבור דהיכי נימא דלר"ל לא עדיף דבור כמעשה ולר' יוחנן עדיף דבור טפי ממעשה הא ודאי לא אפשר. ואין זו אצלי ראיה של כלום דנהי דמעשה ודאי עדיף טפי מדבור היינו למה שהמעשה מוכיח אבל ליותר מכן ודאי אי אפשר ולפיכך נהי דכשחזרה בה בטלין קדושין הראשונים לגמרי לפי שחזרה בהן בפירוש אעפ"כ כשקבלה קדושין משני סובר הירושלמי שאין מעשה שלה מוכיח לחזור מקדושי ראשון לגמרי אלא עדיין דעתה שאם יהא אפשר להם לחול שיחולו דהא בגמ' לקמן [דף נט ב] סברינן אליבא דשמואל מעיקרא טפי מהא דכי אמרינן מקודשת לשני דוקא עד ל' יום אבל לאחר ל' יום פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון ואע"ג דלא סלקא היינו בחייו של שני אבל אם מת אפשר דחיילי קדושי [ראשון] דמ"מ משמע שאין הדבר פשוט שתהא קבלת קדושי שני חזרה גמורה מקדושי ראשון ועוד הביא ראיה מדאמרינן ביבמות (דף קח א) כיצד היא ממאנת אומרת איני רוצה בקדושין שקדשוני אמי ואחי ושיילינן התם עמדה וקדשה עצמה מאי ואסיקנא דהן הן קדושין והן הן מאונין ואף ראיה זו איני מכיר דהתם שקדשוה אמה ואחיה לאלתר ואח"כ קדשה עצמה ודאי שחזרתה מקדושין הראשונים חזרה גמורה שכיון שעקרתן משעה ראשונה היאך יחולו אחר מכן והן לאלתר קדשוה ולא לאחר זמן אבל זו שנתקדשה לאחר שלשים יום אפשר שלא חזרה בה מקדושי ראשון אלא יחולו בעונתן אם אפשר וכדברי הירושלמי ועוד סמך דבריו מדאמרינן לקמן בגמ' [נט ב] אמר אביי ולטעמיה דרב. כלומר דמספקא ליה המקדש מעכשיו ולאחר ל' יום אי תנאה הוי אי חזרה הוי. בא אחד וקדשה מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר וקדשה מעכשיו ולאחר עשרה ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קידושין דהנך לאו קדושין אלמא מדקאמר אי חזרה הוי דקדושי קמאי לאו קדושי שמע מיניה דנתבטלו קדושי ראשון לגמרי משעת קדושי שני ולא שיהיו תלויין ועומדין וגם בזה איני רואה סמך של כלום דכיון דאמר אביי דצריכה גט מאחרון אלמא דכשלא מת עסקינן ומסתמא אף כששלמו ל' יום לא מת וכיון שכן קדושי קמאי לית בהו מששא ודאי אי חזרה הוי ועוד סמך דבריו במה שאין בו סמך אלא שאיני רוצה להאריך והיאך נקל לדחות הירושלמי מפני ראיות הללו אלא ודאי ראוי לחוש לו ולהצריכה גט:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה:    תנא הכי לאשמועי' דלא תימא דכי אמרי' מקודשת לשני ה"מ לחומרא בלבד דליתא אלא מקודשת לשני לגמרי ואין חוששין לקדושי ראשון כלל ואגב דתנא ברישא הכי תנא נמי בסיפא בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה אע"ג דפשיטא הוא דהא תנא ליה מקודשת ואינה מקודשת א"נ סיפא איצטריכא דסד"א נהי דלענין ערוה חמורה חששו לקדושי שני לענין תרומה לא ניחוש קמ"ל אבל בפירוש המשנה לר"ם במז"ל מצאתי ומה שאמר בת ישראל לכהן תאכל בתרומה חוזר לפסקא הראשונה והוא מה שאמר הרי את מקודשת לאחר ל' יום שהיא אוכלת בתרומה כל אותן ל' יום ואם אמר לה מעכשיו ולאחר ל' יום אינה אוכלת בתרומה מעת שקבלה הקדושין ע"כ ונראה שהוא גורס ברישא בת כהן לישראל תאכל בתרומה ומפרש אותה כשלא בא אחר וקדשה וסד"א כיון שקבלה קדושין לאחר ל' יום אף מהיום לא תאכל בתרומה משום דמחלפא במקודשת מעכשיו [קמ"ל וסיפא נמי כשלא בא אחר וקדשה מיירי וסד"א כיון דמקדשה מעכשיו] ולאחר שלשים יום אף מעכשיו תאכל קא משמע לן דלא:

מעכשיו ולאחר ל' יום וכו' מקודשת [ואינה מקודשת]:    לשניהם ואסורה לשניהם אלא אם כן נותן האחד גט ולאחר אסורה עד שיתנו שניהם גט ובגמ' פליגי בה ומפרש טעמא:

גמ' תנא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג

דף כד עמוד א

הרמאין. ואמרינן בגמ' דבמתני' [תנא האומר לחבירו ולא] תנא האומר לשלוחו כי היכי דתנא במתני' דאידך פירקא דתנן [לעיל דף נ א] האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני וקדשה לו במקום אחר דאינה מקודשת לרבותא הכא והתם דהכא קמ"ל דאפי' בחברו דלא סמכה דעתיה ביה כולי האי הוי רמאי כדתנן הלך ומפרשי' דמאי הלך הלך ברמאות והתם נמי רבותא קמ"ל דאפילו בשלוחו דטרח לבקש במקום אחר לא אמרי' מראה מקום הוא לו ולא משוי שליח אלא באותו מקום:

לא יהבוה ניהליה:    לצורך בנו ומקשינן אבעי ליה לאודועי. להוציא עצמו ממנהג רמאות:

באגא דאלמי:    בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם וא"ת והתניא בתוספתא [דב"מ פרק ד] ואיתא נמי בירושלמי בפרק איזהו נשך [הלכה ג] הנותן מעות לחברו ליקח לו פירות למחצית שכר ולא לקח אין עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח מוציא ממנו בעל כרחו והכא נמי ליפקה לההיא ארעא רבה בר בר חנה מרב תירצו בשם בעל מתיבות ז"ל דהתם בשלקח בזוזי משלח אבל הכא רב בזוזי דנפשיה זבין:

רב גידל הוה מהפך בההיא ארעא:    מחזר עליה לקנותה:

קבליה:    קבל עליו סיפר דברי צעקתו לרבי זירא:

לרגל:    כשדורשין בהלכות הרגל מקבלים פני הרב:

עני המהפך בחררה:    מחזר אחריה לזכות בה:

נקרא רשע:    שיורד לחיי חברו:

לא הוה ידענא:    שרב גידל מתעסק בה:

דארעא קמייתא היא לי:    זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם:

ולא מסמנא מילתא:    אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון:

ארעא דרבנן:    הפקר לתלמידים. ודאמרינן עני המהפך בחררה וכו' פי' רש"י מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתנה לו בעל הבית וחלקו עליו התוס' ואומרים דבחררה של הפקר ודאי אינו נקרא רשע דאדרבה לכתחלה יכול לעשות כן כיון דלא משכח אחרינא כדתנן גבי פאה ומייתינן לה בפ"ק דבבא מציעא (דף י א) נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ולישנא דמעבירין מוכח דלכתחלה יכול לעשות כן אלא כי אמרי' נקרא רשע דווקא בחררה שהוא רוצה ליקח לפי שהוא ימצא לקנות במקום אחר או במי שמהפך להשתכר בבעל הבית שאם בא אחר ונשתכר בה הוי רשע שמפני שאף הוא ימצא להשתכר במקום אחר אבל במי שמהפך לזכות מן ההפקר אי נמי במתנה ליכא משום עני המהפך בחררה וכדאמרינן בפרק המקבל (דף קח ב) דבמתנה לית בה משום דינא דבר מצרא דאלמא בכי הא ליכא משום ועשית הישר והטוב ואע"ג דבפרק לא יחפור (דף כא ב) אמרי' דמרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג ואע"ג שהוא דבר של הפקר הא יהבינן התם טעמא משום דדגים יהבי סיירא וכל שקרוב לו כמלא ריצת הדג כנצודין דמו. ודאמרי' בפרק הנזקין (דף נט ב) דעני המנקף בראש הזית מה שתחתיו אסור ואע"פ שלא נטל ונתן ביד שאני התם שטרח בהם להפילם וזהו דעת רת"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר כדברי רש"י ז"ל שאפילו במציאה נקרא רשע וזו ששנינו לענין פאה מעבירין אותה הימנו היינו טעמא שלא הוא בלבד מחזר אחריה שהרי כל העניים מהפכים כמותו אחר הפאה וכן דעת רת"ם ז"ל ומ"מ עשיר המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו אינו נקרא רשע לפי שהעשיר מצוי לו לחם בביתו או ליקח משכניו ואע"ג דהאי עובדא דרב גידל מוכח דבעשיר הבא ליקח שייך נמי דינא דעני המהפך בחררה ה"מ במקח קרקעות לפי שאין הקרקעות מצויין ליקח:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות:    בתוך שלשים דכי בעי למיחל ליתנהו למעות אפ"ה חיילי ומסיימינן בה בגמ' מ"ט הני זוזי לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו לפקדון לא דמו כלומר דנימא דאם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרי' בהאיש מקדש (דף מז א) התקדשי לי בפקדון והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר בו שוה פרוטה וכו' משום דפקדון ברשותא דמרייהו קא מתאכלי והני ברשותא דידה קא מתאכלי למלוה נמי לא דמו מלוה להוצאה ניתנה והני בתורת קדושין יהבינהו ניהלה כלומר דנהי דמלוה דעלמא אינו קונה היינו משום דמשעה ראשונה שלה היא וכשהיא מיקדשה בה לא יהיב לה מידי אבל בזו שמתחלה על דעת קדושין ניתנה אע"ג דהשתא ליתנהו לזוזי מעיקרא מקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה אע"פ שאם תחזור בה תהא חייבת להחזיר המעות דמ"מ הדבר ברשותה ומיהו משמע שאם הוא חוזר בו אינה חייבת להחזירה דאם לא במאי מיקדשה הרי אינם קנויים לה עד סוף ל' והרי נתאכלו בינתיים אלא כדאמרן זה נראה לי ודווקא בקדושי כסף הוא דאמרינן מקודשת משום טעמא דכתיבנא אבל בקדושי שטר אם נקרע או נאבד ודאי אינה מקודשת כיון דבשעתא דחיילי קדושי ליתא בעולם וכדאמרינן לקמן בגמ' [דף ס ב] לענין גט איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד ואפילו איתיה בעיניה נמי דוקא בישנו בידה או ברשותה אבל עומד ברשות הרבים לא מיהו כתב הרשב"א ז"ל דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת דהוה ליה כמקדש בכסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אניירא והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח א) המקדש בשטר ר"מ אומר אינה מקודשת וכו' וחכ"א שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה ואוקימנא התם בשטר אירוסין שאין עליו עדים א"נ שנכתב שלא לשמה דלא מהני מדין שטר ואפילו הכי אם יש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף אלמא בקדושי שטר נמי דעתייהו אניירא והרי היא כמתקדשת בכסף הילכך אף על פי שנשרף מקודשת כדין מקדש בכסף דמקדש בשטר נמי דעתייהו אשוויא דניירא ולפי דעתי זו היא שאמרו בירושלמי שהביא הרב אלפסי בריש מכלתין הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה כמו שכתבתי שם בס"ד:

וחזרה בה:    תוך ל' אמרה אי אפשי באותן קדושין:

וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וכו':    משנה היא לקמן בפרק בתרא (דף עט א):

וחזרה בה:    בין בפני השליח בין שלא בפניו:

והלכתא כרבי יוחנן ואפילו בקמייתא וכל שכן גבי מתני' דלא קדשה עצמה וחזרה בה קי"ל כר' יוחנן דחוזרת ואע"ג דאיכא למימר דקדושי ראשון אע"פ שלא חלו לאלתר מעשה [מיהא הוו לחול לאחר ל' ולא אתי דיבור ומבטל מעשה ואפ"ה כיון דלאו מעשה] ממש הוא שהרי לא נגמרו קי"ל כרבי יוחנן דחוזרת וכ"ש בלישנא דרב זביד דהוה דבור גרידא דקי"ל כרבי יוחנן דאתי דבור ומבטל דבור וחוזרת והדבר פשוט שכשם שהיא חוזרת כך הוא חוזר:

מקודשת לשני לעולם:    ואין בטלין לאחר ל' יום שהרי נתן להם זמן לחול בתוך ל' שיהיו כולן פנויין מקדושי ראשון:

לאחר ל' פקעי קדושי שני וגמרי קדושי ראשון:    בגמ' פרכינן עלה קדושי שני במה יפקעו ומהדרינן דאסיפא מתנינן לה וכמו שהביאה הרי"ף ז"ל בסמוך ואעפ"כ הביאה הרב אלפסי ז"ל ארישא לאשמועינן דמאי דתנן מקודשת לשני היינו לעולם:

אמר רב מקודשת ואינה מקודשת לעולם:    ואפי' לאחר ל' יום עומדת בספק קדושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט האחד ומפרשינן בגמ' טעמיה דרב משום דמספקא ליה האי ולאחר ל' אי תנאה הוי אם לא אחזור בי בתוך ל' יהו קדושין מעכשיו אם חזרה הוי ממאי דאמר מעכשיו וקאמר איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר ל' הלכך לעולם היא בספקא דאי תנאה הוא קדושי ראשון חיילי קדושי שני לא חיילי ואי חזרה הוא קדושי שני חיילי קדושי ראשון לא חיילי ושמואל פשיטא ליה דתנאה הוי הילכך כל ל' יום הקדושין תלויין שמא יחזור בו מכאן ואילך גמרו [כך פרש"י] והרמב"ן ז"ל הקשה שאין במשמעות תנאו חזרה כלל ואם באנו לחוש לתנאי חזרה נחוש ג"כ לתנאים אחרים לפיכך פי'

דף כד עמוד ב

דתנאה היינו שיחולו הקדושין מעכשיו אם יבאו ל' יום ויהו שניהם קיימין לומר שאם ימות תוך ל' לא תהא זקוקה ליבם ותנאי זה במשמעות הלשון הוא ואף לפרש"י ז"ל י"ל דתנאי חזרה בכלל הלשון הוא דכיון שלא גמר [לקדשה] מעכשיו משמע שרוצה הוא לימלך אלא שאומר מעכשיו כדי שלא תוכל היא לחזור בה. וגרסי' בגמ' [סוף דף נט ב] אמר אביי ולטעמיה דרב בא אחד ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ועד ל' יום ובא אחר ואמר לה [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד כ' ימים ובא אחר וא"ל [הרי את מקודשת לי] מעכשיו ועד י' ימים מראשון ומאחרון צריכה גט מאמצעי אינה צריכה גט ממה נפשך אי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין אי חזרה הוי דבתרא קדושין דהנך לאו קדושין פשיטא מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה וחזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל וה"פ ולטעמיה דרב דמספקא ליה בתנאה ובחזרה בא אחד ואמר מעכשיו ולאחר ל' ובא אחד ואמר מעכשיו ולאחר כ' שכלו של שני בשל ראשון ואי דראשון חזרה הוי דשני הוי קדושין דהא ראשון הדר ביה ממעכשיו ובא אחר ואמר מעכשיו ולאחר עשרה והוא הדין בהאי בתרא אם קדשה סתם דהואיל ולא בא אדם אחריו מה לי ולתנאו אלא סדריה נקט ותנא וקאמר דמראשון ומאחרון צריכה גט ומאמצעי אינה צריכה גט ממ"נ דאי תנאה הוי דקמא קדושין דהנך לאו קדושין ואי חזרה הוי דבתרא הוי קדושין שלא בא אחר אחריו וגמרו קדושיו לאחר י' ודהנך קמאי לאו קדושי ופרכינן פשיטא ומהדרינן מהו דתימא משמע תנאה ומשמע חזרה ששתי הלשונות במשמע יש אומרה לשם תנאי ויש אומרה לשם חזרה דאיכא למימר להאי תנאי ולהאי חזרה ותבעי גיטא מכל חד וחד דדלמא קמא לחזרה איכוין וחלו של שני ושני לתנאה איכוין ושלו קיימין ואין של ראשון ושל אחרון קדושין ובעי' גיטא מאמצעי ואיכא למימר דקמא תנאה ושלו קיימין ואיכא למימר דכלהו חזרה ושל אחרון לבדו קיימין קמ"ל דלאו תרוייהו משתמעי אלא ספק תנאה ספק חזרה ואי תנאה הוא לכלהו הוי תנאה דלא הוי לשון חזרה כלל ואי חזרה הוי לא הוי בה לישנא דתנאה כלל וממה נפשך דאמצעי לאו קדושין: ובתר הכי גרסי' [דף ס א] עולא א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה וכן א"ר אסי א"ר יוחנן אפי' מאה תופסין בה א"ל רב משרשיא לרב אשי אסברא לך טעמיה דרבי יוחנן משום דשוו נפשייהו כשרגא דלבני דכל חד וחד רווחא לחבריה שביק והכי פירושו אסברא לך וכו' דהא ליכא למימר דטעמיה דר' יוחנן משום דקסבר דשתי לשונות במשמע ומספקינן לגבי האי בתנאה ולגבי האי בחזרה דאם כן לא שייך למתני תופסין דאין תפיסה אלא באחד מהם ואנן הוא דלא ידעינן הי מנייהו ומדקאמר תופסין משמע דס"ל שיש בה צד קדושין לכלן אלא טעמיה משום דכיון שלא נגמרו קדושי שום אחד מהם כל אחד שבק רווחא להיות נתפסין בה קדושי שני כמו שמסדר לבנים ונותן הלבנה מקצתה על לבנה זו ומקצתה על חברתה כדי שישאר ריוח לסדר לבנה אחרת ויהיה סדורו נקשר ולא יפול וה"נ כל חד שבק רווחא [לחבריה] ולפיכך קדושי כלם נתפסין בה בודאי ואליבא דר' יוחנן לא שנא [אמר שני מעכשיו ולאחר כ' שהוא קודם] לזמן הראשון ול"ש אמר מעכשיו ולאחר ארבעים שהוא לאחר זמנו של ראשון תפסי נמי קדושי שני דהא רווחא שבק קמא לכל מאן דמקדש לה תוך ל' יום אבל לרב דמספקא ליה אי תנאה הוה אי חזרה הוי אילו קדשה שני לאחר ארבעים אין לחוש לקדושיו שכבר חלו קדושי ראשון בין דהוה תנאה בין דהוה חזרה ופרכינן בגמ' עליה דר' יוחנן מתיב רב חנניה מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת בשלמא לרב מסייע ליה כלומר דמספקא לן הכא נמי [מספקא ליה] האי ולאחר מיתה אי תנאה הוי כלומר מהיום יהא גט אם אמות ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו היום אי חזרה הוי דהדר ביה ממהיום ואמר הרי זה גיטיך לאחר מיתה ולא אמר כלום משום דאין גט לאחר מיתה ומ"ה צריכה חליצה דשמא אינו גט וזקוקה ליבם ולא מתיבמת דשמא גט הוא והויא לה גרושת אביו והויא ליה בכרת שאין עליה זיקת יבום לשמואל נמי הא מני רבנן היא כלומר דמספקא להו אי תנאה הוי אי חזרה הוי והוא דאמר כרבי דפליג עלייהו דתניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר כזה גט אלא לרבי יוחנן דאמר דבקדושין שיורא הוי הא כל גיטא דמשייר ביה לא כלום הוא משום דרחמנא אמר כריתות ויבומי נמי תתיבם ומפרקינן דאין ה"נ אלא היינו טעמא גזירה משום מהיום אם מתי כלומר דאי אמרינן במהיום ולאחר מיתה דתתיבם אתו למימר הכי במהיום אם מתי והתם ודאי הוי תנאה זו היא סוגית הגמ': ומקשו בה בתוס' למה להו למפרך עליה דר' יוחנן מגט ליקשו ליה מקדושין גופיהו דבקדושין נמי אי משייר בהו לא הוו קדושין דבריש המגרש אמרי' עלה דמתני' דתנן המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם אלא לפלוני רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין בעי רבי אבא בקדושין היאך תיבעי להו לרבנן תיבעי ליה לר"א תיבעי להו לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן הכא אלא דכריתות בעינן וליכא אבל הכא קנין בעלמא בעינן או דלמא בעינן ויצאה והיתה תיבעי לר"א וכו' ומסקינן בתר דבעי' הדר פשטה בין לר"א בין לרבנן בעי' ויצאה והיתה אלמא כי היכי דגיטא דמשייר ביה לאו כלום הוא קדושין נמי דמשייר בהו לאו קידושין נינהו ותיקשי לי' קדושין גופייהו תירץ הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא אלא ס"ל דדוקא בגירושין הוא דפסול שיורא משום דכריתות בעינן אבל בקדושין לא פסול שיורא והרמב"ן ז"ל תירץ דאפי' ס"ל לרבי יוחנן כפשטיה דרבי אבא היינו דוקא בקדושין דמשייר בהו שיור גמור כגון חוץ מאיש פלוני דלאו קדושין נינהו אבל הכא שיורא ליתא אלא עד שלשים הלכך מעכשיו הן חלין וגומרין לאחר ל' יום ואמרו בירושלמי כל ל' יום קונה ואינו קונה לאחר ל' יום קונה קנין גמור אבל במגרש מעכשיו ולאחר מיתה כיון שלאחר מיתה אינו זמן קדושין וגרושין וכל זמן שהוא בחיים לא גירש גירושין גמורי' שיור גמור הוא שהרי כ"ז שהוא חי שייר ולאחר מיתה אינו גומר שאינו יכול לגרש ולא לגמור גירושין ומ"ה פרכינן עלה דרבי יוחנן מגירושין ולא מקדושין גופייהו: ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכתא כרב ולפי זה מה שכתבנו בשם הרב אב"ד ז"ל דרבי יוחנן לא ס"ל כפשטיה דרבי אבא [ודאי] דליכא למיחש לר' יוחנן וכיון שכן קי"ל כרב דהלכתא כוותיה באיסורי אבל רבינו חננאל ז"ל פסק כרבי יוחנן משמע דס"ל דמצי סבר לה לפשטיה דר' אבא כמו שכתבנו למעלה והרמב"ן ז"ל הכריח כדברי הרב אלפסי ז"ל משום דסוגיין בעלמא כרב דתנן בפרק יש נוחלין (דף קלו א) הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ופרכי' עלה וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי והא תנן מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת ומפרקינן התם מספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי הכא ה"ק לי' גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה וההיא כרב אתיא דאילו לרבי יוחנן לאו משום ספקא היא אלא גזרה משום מהיום אם מתי כדאמרי' בסוגיין ובמסכת יבמות (דף יט א) נמי לא משכחת זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואילו אליבא דר' יוחנן משכחת לה דאורייתא כגון שקדשוה שני אחים בשיור ומתו וכתב ז"ל דהלכתא כאביי אליבא דרב דהא ליכא מאן דפליג עליה ומה שהשמיטה הרב אלפסי ז"ל מפני שלא רצה לפרסם בה קולא לחוש לדברי מי שפוסק כר' יוחנן והר"ם במז"ל כתב בפ"ז מהלכות אישות אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום ובא אחר ואמר לה הרי וכו' אפי' הם מאה על הסדר הזה כולן תופסין בה וצריכה גט מכל אחד ואחד מפני שהיא מקודשת לכלם בספק ודבריו תמוהים הם הרבה שכיון שהוא פוסק כרבי יוחנן שאפי' מאה תופסין בה למה כתב שהיא מקודשת לכלם בספק והרי סוגייתנו מוכחת דלרבי יוחנן קדושי ודאי נינהו ובגט נמי פרכינן ויבומי נמי תתיבם וכבר השיגו עליו בזה הרב ר' משה הכהן ז"ל ואפשר שמפני שנסתפק לו אי קיימא לן כרב אי כרבי יוחנן כתב שאפי' מאה תופסין בה בספק אבל עדיין אינו מספיק לי מפני שכתב אפי' הן מאה על הסדר הזה דמשמע דוקא בשכלה זמנו של שני בתוך זמנו של ראשון וכבר כתבתי דלר' יוחנן אפי' אמר לה שני מעכשיו ולאחר ארבעים קדושיו תופסין ולא נתבררו לי דבריו. והרשב"א ז"ל סובר דהלכתא כרבי יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל והא דמפרקינן בפרק יש נוחלין דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה הוי לא מכרעה למפסק כרב דמשום דקושיין מעיקרא דמקשינן וכי כתב לו מהיום ולאחר מיתה מאי הוי אליבא דרב בלחוד הוא פריק לה אליביה דאילו לרבי יוחנן דאמר שיורא הוא לא קשיא מידי דשיורא שייך התם שפיר ומהני דגופא מקני מהיום ופירי לאחר מיתה אלא לרב דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה [הוי] הוא דמקשה ומ"ה פרקה אליביה ואע"ג דמקשינן סתמא אליבא דרב לאו משום דקי"ל כוותיה דהא אשכחן בתלמודא דפרכינן סתמא אליבא דלאו כהלכתא והא דלא משכח ביבמות זיקת שני יבמים אלא מדרבנן ואליבא דרבי יוחנן משכחת לה מדאורייתא היינו טעמא משום דאפי' לדידיה לא משכחת לה אלא בשמתו שניהם כאחת ואליבא דר' יוסי הגלילי דאמר אפשר לצמצם ולא קי"ל כוותיה דאי לא מתו כאחת אינה יכולה להתיבם לעולם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילתה ליבום יבמה יבא עליה שוב אינה מתייבמת וזה אין אני קורא בה שהרי עדיין אחיו השני קיים ולא נפלה כלה ליבום וכיון שכן לעולם היא אסורה לו ואפי' לאחר מיתת אחיו השני דהויא לה כצרת ערוה והכי איתא בירושלמי [דפירקן סוף הלכה א] דגרסי' התם גבי הא דרבי יוחנן היו שני אחים וקדשוה שניהם ומת אחד מהם השני מהו שיהא מותר בה ממה נפשך מה שקנה קנה והשאר נפלה לו מחמת אחיו רבי יודה פן פזי אמר אסור בה א"ר יוסי טעמיה דרבי יודה בן פזי כל יבמה שאין כולה לפנים צד הקנוי שבה נדון לשם ערוה וערוה פוטרת [צרתה] ולדברי הפוסקים כר' יוחנן דשיורא הוי המקדש בשטר מעכשיו ולאחר ל' יום צריך שיהא השטר קיים לאחר ל' יום שאע"פ שמעכשיו מתחילים הקדושין לחול אינן קונין קנין גמור עד לאחר שלשים יום וכדאמרי' בירושלמי דכל שלשים יום קונה ואינו קונה לאחר שלשים יום קונה קנין גמור הלכך בעינן שיהא השטר קיים וברשותה בשעה שהוא גומר קנינו אבל בכסף לא צריך דהא קי"ל דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום מקודשת אע"פ שנתאכלו המעות:

מתני' האומר לאשה הרי את מקודשת לי:    בפרוטה זו ע"מ שאתן ליך מאתים זוז:

נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:    ופרכינן בגמ' פשיטא ומפרקינן מהו דתימא לאו תנאה הוא לזרוזי קא אתי קמ"ל. כלומר דתנאי זה אע"פ שהוא מתנה אותו אף היא ודאי לא נתרצית אלא בכך וסד"א דלאו משום קפידא קא עבדה ושיהו הקדושין תלויין בזה אלא לזרוזי בלחוד שישלים לה תנאו הוא דאמרה בתוך ל' קמ"ל דקפידא הוי ואם לא נתן לה בתוך ל' אינה מקודשת:

הרי זו מקודשת ויש לו:    כלומר דכל שיש לו אפי' במדי הרי זו מקודשת ולא אמרי' להראותם לה נתכוין:

הראה על השלחן אינה מקודשת:    אם היה שולחני והראה מעות שאינם שלו והם על

דף כה עמוד א

השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו:

גמ' אמר רב הונא והוא יתן:    לכשירצה וקדושין הוו למפרע משעת קדושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שנתנן אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו:

איכא בינייהו שקבלה קדושין מאחר:    קודם שקיים זה תנאו ואחר כך עמד זה וקיים תנאו לרב הונא [קדושי שני לא] הוו קידושין דהא גמרי קדושי ראשון למפרע לרב יהודה הוי קדושי שני קדושין שהראשון לא נתכוין לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז דלית ליה לרב יהודה דאומר על מנת כאומר מעכשיו דמי והרי קדמו קדושי שני וא"ת ולרב הונא אמאי לא חיישינן לקדושי שני והא איהו אמר בסוף פרק המגרש (דף פט ב) אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה כלומר וכיון שפשטה ידה וקבלה קדושין הרי היא כאילו אמרה לבעלה גרשתני י"ל הכא שאני דדלמא כי קבלה קדושין היינו משום דסברה דכיון שלא נתקיים התנאי לא חיילי קדושין:

וניחוש שמא יש לו:    דכיון דקדש מתחלה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיו לו שאם לא כן למה קדש והשתא הוא דבעי למהדר ביה ואסיקנא דחיישינן. ובתוספתא נמי תניא על מנת שיש לי ביד פלוני אף על פי שאמר אין לו בידי מקודשת שמא עשו קנוניא. כלומר והוי קדושי ספק ומיהו כל שבידו חזקה שהוא שלו ומקודשת קדושי ודאי ואף על פי שאין לנו עדים שהן שלו:

לא צריכא אע"ג דנקיט זוזי בעסקא:    שהיו לפניו על השלחן להחליף ולהשתכר ויש מי שפירש שאע"פ שהרויחו בכדי שיעשו לחלקו מאתים זוז אפ"ה אינה מקודשת דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווחא לקרנא משתעבד כדאיתא בהמקבל [דף קה א] לא חשיבי כשלו:

תנן בפרקין (דף ס ב) על מנת שיש לי בית כור עפר:    דהיינו מקום הראוי לזרוע שלשים סאין וחשבונם לכל סאתים מאה על חמשים כחצר המשכן חמשים על חמשים לבית סאה ובית כור אלף ות"ק אורך על חמשים רוחב ובמרובעות מאתים וששים וחצי טפח על מאתים וששים וחצי טפח ועוד דבר מועט הרי זו מקודשת ויש לו ופרכינן בגמ' וניחוש שמא יש לו ועוד תניא חיישינן שמא יש לו לא קשיא הא בקדושי ודאי הא בקדושי ספק למה ליה למתנייה גבי ארעא ולמה ליה למתנייה גבי זוזי צריכי דאי אשמעי' זוזי משום דעבידי אינשי דמצנעי אבל ארעא אימא כל דאית ליה ארעא קלא אית ליה כלומר כל היכא דלא ידעינן דיש לו אפילו קדושי ספק נמי לא להוו קמ"ל מדתנינהו גבי הדדי למימרא דארעא כזוזי מה התם יש לו ודאי אין לו ספק אף הכא יש לו ודאי אין לו ספק:

על מנת שיש לי במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת ואם לאו אינה מקודשת:    ופרכי' בגמ' פשיטא ומפרקינן מהו דתימא אמר לה מאי נפקא ליך מיניה כלומר אם הוא רחוק אנא טרחנא ומייתינא התבואה לביתי קמ"ל. וכתב הרשב"א ז"ל דמדקאמר אנא טרחנא ומייתינא משמע דדוקא בשאין לו קרוב מאותו מקום אלא רחוק ממנו ולפיכך היא מקפדת לפעמים שהיא רוצה ליהנות בו וטורחת בהליכה אבל יש לו במקום אחר בקרוב מקום כמוהו מקודשת ואע"פ שהתנה עמה בפירוש על מנת שיש לי במקום פלוני כיון דליכא קפידא מקודשת שאין לומר קפידא במה שאין בו הפסד כלל ומש"ה איצטריך תלמודא לומר גבי הלך וקדשה במקום אחר דהיינו טעמא משום דבההוא דוכתא רחמו לי ובגיטין משום דבההוא דוכתא רחמו ליה כדאיתא לעיל בפרק האיש מקדש (דף נ א) בגמ' ומשמע דכל היכא דליכא טענה כלל בכדי לא קפדי אינשי ובפרק המדיר (דף עב ב) נמי אמרי' מידי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי אינשי לא הוי קפידיה קפידא ובפ' התקבל (דף סה ב) נמי אמרי' האומר צא וערב לי בתמרים והלך ועירב לו בגרוגרות תני חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב אמר רבה הא רבנן והא ר"א הא רבנן דאמרי קפידא הוי והא ר"א דאמר מראה מקום הוא לו רב יוסף אמר הא והא רבנן ולא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו. כלומר בשלו הוי קפידא אבל בשל חברו לא הוי קפידא דמאי איכפת ליה ובירושלמי נמי הוצרכו לתת טעם בכל השנויין במשנתינו על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' אלמא כל שאין קפידא בדבר אין משגיחין בקיום התנאי אלו דבריו ז"ל ואינן מחוורין דהא תנן על מנת שביתי רחוק מן המרחץ ונמצא קרוב אינה מקודשת ויהבינן עלה טעמא בירושלמי דיכלה למימר בעיא הוינא מיטרפסא אזלא מיטרפסא אתיא ואף כאן אפי' יש לו במקום אחר קרוב ממנו היא יכולה לומר שרצונה היה לילך באותו מקום ועוד דמדקאמר (אמר) ר"ש בפ' האיש מקדש (דף מח ב) אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת מכלל דלת"ק דקיימא לן כוותיה אפי' לשבח כל שלא נתקיים התנאי אינה מקודשת:

על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה ואם הראה בבקעה אינה מקודשת:    וגרסי' עלה בגמ' תנא לא נתכוונה זו אלא לראות משלו פשיטא לא צריכא דנקיט באריסות. כלומר אפי' באריסות בתי אבות [ב"ב דף מו ב] [דאית ליה שייכות ביה] דמ"מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה וכדאיתא בבבא מציעא [דף קט א] אבל כתבו דמי שיש לו קרקע שמעלה מס כיון שהוא שלו לגמרי מקודשת ובלבד שיהא לו בכדי שיהא שוה כבית כור עפר שאינו מעלה מס דעל מנת שיש לי בית כור עפר שלי גמור משמע:

גרסי' בגמ' [דף סא א] גבי מכר תנן האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה אמר מר עוקבא אף על פי שאין מלאים מים מ"ט אמר רב פפא לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה א' ויראו לו כשנים או ג' מקומות הכא מאי להקדש מדמין לה כלומר דתנן בערכין [דף כה א] המקדיש שדהו בשעת היובל נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף היו שם נקעים עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה ואמר מר עוקבא דדוקא בנקעים שהן מלאים מים משום דלאו בני זריעה נינהו הא לאו הכי נמדדין עמה ומשום הכי איבעיא לן במתנה עם האשה ואומר ע"מ שיש לי בית כור עפר והיו שם נקעים שאין מלאים מים אי להקדש מדמינן לה ונמדדין עמה או למכר מדמינן לה ואין נמדדין עמה ומסקינן כיון דבני זריעה נינהו [להקדש] מדמינן לה שאע"פ שנראים כשנים או שלשה מקומות אמר לה מאי נפקא לך מינה אנא טרחנא זרעינא ומייתינא ואע"פ דלעיל [דף ס ב] גבי אמר לה ע"מ שיש לי במקום פלוני לא משגיחינן בהאי טעמא התם משום דכיון שהתנה בפירוש איכא למימר דקפידא הוא ואע"ג דאמר אנא טרחנא ומייתינא לא משגחינן ביה אבל הכא שלא התנה אלא בבית כור סתם מסתמא אמרינן דלאו קפידא הוא דהא יכול למימר דאיהו טרח ומייתי. וכתב הרשב"א ז"ל דנהי דהללו מצטרפים לבית כור ואף על פי שנראים כשנים או שלשה מקומות אפי' הכי אם היה לו בית כור מוחלק לגמרי בשנים ושלשה מקומות אינה מקודשת דהני אע"פ שחולקין רשות לעצמן מ"מ מכלל השדה הן והיינו דאמרינן לפי שאין אדם רוצה שיתן מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים ושלשה מקומות ולא אמרינן ויתנו לו בשנים וג' מקומות ומיהו כי מלאים מים דאמרינן דלא מצטרפי דוקא לבית כור הוא דלא מצטרפי אבל אם היה שם בית כור עפר חוץ מאלו מקודשת דאף על גב דנראין כשנים ושלשה הא אמרינן דלא איכפת לן ובור מלא מים אף על פי שאינו בר זריעה נראין הדברים דנמדד עמו דצורך השדה ותיקונו הוא ודוקא בנקעים מלאים מים אמרינן שאין נמכרין לפי שאין מספיקים להשקות השדה ואינם שבח השדה אלא קלקולו אלו דבריהם ז"ל. וכי אמרינן בנקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה פירש רש"י ז"ל בפרק בית כור [דף קב ב] דבעינן נמי שיהו רחבים ארבעה על ארבעה הא לאו הכי נמדדין עמה ובירושלמי בעי לה היה שם נקע עמוק עשרה טפחים ואין בו ארבעה מהו וגרסינן בירושלמי פחות מכן נמדדין עמה רחבן כמה רבי ינאי אומר עד עשרה טפחים רבי יוסי בר בון אמר עד ארבע אמות כלומר דכל שהן רחבין כל כך אף על פי שאין עמוקין עשרה אין נמדדין עמה ומיהו שיעור זה אינו אלא בנקעים דבסלעים שיעור אחר יש ודינו בקדושין כדינו במכר [ב"ב דף קג א] ובפרק בית כור אפרש בס"ד: ולענין מקדש על תנאי ונאנס ולא קיים התנאי מצאתי שנחלקו בה בירושלמי בפרקין רבי אבהו בשם ר' יוחנן סדר הסמפון כך הוא אנא פלן בר פלן מקדש לך אנת פלונית ברת פלן על מנת ליתן לך מקמת פלן כלומר ממון פלוני שנקרא יקום לפי שמעמיד אדם על רגליו ואכנסיך ליום פלן דאי אתא יום פלן ולא כנסתיך לא יהוי לי עלך כלום אירע לו אונס ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עבד רשב"ל אמר אונסא כמאן דעבד על דעתיה דרשב"ל [היאך צריכה למעבד דאי אתא יום פלוני ולא תיהווי כניסה לי לא יהוי לי עלך כלום ר' יוחנן] כד דמך פקד לבנתיה דיהוון עבדין כר"ש כי שמא יעמוד ב"ד אחר ויסבור דכוותיה ונמצאו בניו באין לידי ממזרות ומשמע לי דבהא פליגי רשב"ל מדמה לה למגרש ומתנה אם לא באתי דכי פסקיה מברא שמיה מתיא אי לאו משום תקנתא שהתקינו שלא יהא אונס בגיטין כדאיתא בריש כתובות [דף ב ב] וה"נ אונסא כמאן דעבד ור' יוחנן סבר דלא דמי דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאשה אינה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקדושיו אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקדושיו ומשמע דקי"ל כר' יוחנן דאע"ג דכד דמך פקד לבנתיה דיהוון עבדין כר"ל לא עבד הכי משום דחש לה

דף כה עמוד ב

אלא שמא יבא ב"ד ויסבור כר"ל ויחזיקנה כמקודשת לראשון ולא יחוש לקדושי שני ויבאו בניהם לידי ממזרות אבל בעיקר הקדושין לא חשש כלל. והיכא שלא ידענו אם קיים הבעל תנאי הקדושין אם לאו כתב הרמב"ן ז"ל שכל התנאין שהוא מתנה עמה שהן תנאין שלו בלבד כגון שאמר ע"מ שאדבר עליך לשלטון או על מנת שאלך למקום פלוני אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן ואינו צריך עדים וכן אם אמר לא קיימתי התנאי נאמן וכל תנאי שהוא תנאי שלה כגון שתעשי דבר פלוני היא נאמנת כל זמן שאינו מכחישה וכל תנאי שהוא בינו לבינה כגון על מנת שתתן לי מאתים זוז או על מנת שאתן לך מאתים זוז כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה לפיכך בקדושין היא נאמנת ומותרת לשוק בגירושין הוא נאמן ואסורה ע"כ. ונחלקו עליו האחרונים ז"ל בכל תנאי שהוא בקום עשה אפילו הוא תנאי שלו בלבד כגון שאדבר עליך לשלטון דכל היכא דלא מייתי ראיה אינו בדין שתהא מקודשת דהא מוציא מחבירו הוא ועליו להביא ראיה וה"ל כאומר [ב"ק דף קיח א] מנה הלויתיך ואמר לו איני יודע אם הלויתני אם לאו וחנוני [שבועות דף מה א] על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא ולא מן הדין ונראין דבריהם ומיהו בתנאי שהוא בשב ואל תעשה משמע דבין בקדושין בין בגירושין כל אחד נאמן בשאין חברו מכחישו אבל במכחישו כגון אומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת [שלא אשתה יין עד יום פלוני והיא אומרת לא נתקיים התנאי נאמנת אבל בגיטין אם אמר לה ע"מ] שלא תשתי יין עד יום פלוני כתב הרמב"ן ז"ל שנראין הדברים שאף על פי שאמר לה עברת על תנאך (מקודשת) [מגורשת] ולא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בביטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו וכ"ש לפי מה שהסכימו הגאונים ז"ל שכל תנאי שהוא בבטול מעשה מתירין אותה להנשא מיד ואין חוששין שמא תבטלנו כמו שכתבתי בפרק מי שאחזו שהדבר מוכרע שאין הבעל יכול לומר לה עברת על תנאיך שאם כן היאך מתירין אותה להנשא לכתחלה והלא צריכה להיות עמה עדים תמיד כל היום שלא יטעון עליה עברת על תנאיך ביום פלוני ויקלקלנה בב"ד אלא ודאי היא נאמנת. ומוכח בירושלמי שמי שקדש על תנאי וכנסה בתוך זמן התנאי שנתבטל התנאי לענין שאין הקדושין תלויין בו אף על פי שלא קיים אותו בזמנו מקודשת אבל הדמים נעשים עליו מלוה וחייב ליתנם לה דגרסינן התם בריש פירקין הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי אמר ר' בון מכיון שמבקש להוציא סמפון מידה עליו להביא ראיה פירוש סמפון שטר התנאי הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק כלומר שלא היה שם שטר על התנאי אלא שהתנאי הוא על פה אמר רבי יוסי מכיון שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה כלומר בתנאי שהוא בקיום מעשה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון כלומר שנשאה תוך זמן זה שאמר לה שיתן לה מאתים זוז אתא עובדא קמיה דר' אבהו ואמר ליה זיל הב לה כלומר בא מעשה כזה לפני רבי אבהו באחד שכנס בתוך זמן התנאי והוא אומר נתן והיא אומרת שלא נטלה והיה מחייבו רבי אבהו לבעל להשלים תנאו וא"ל כלומר הבעל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב כלומר לדבריך שאי אתה מאמין לי שנתתי אשה לא קניתי דכל זמן שלא קיימתי התנאי אף היא אינה מקודשת ובידי לחזור וא"כ למה תחייבני להשלים תנאי א"ר אבהו מימי לא שחק לי אדם אלא זה כלומר הודה לדברי הבעל ואמר שהדין עמו חזר ואמר אין הוא חזר ביה יתן ואין היא חוזרת בה תתן ולא דא היא קדמיתא חזר ועשה מעשה בית דין פירוש חזר בו ר' אבהו ואמר שהדין כדבריו הראשונים שכיון שכנסה לא כל הימנו לחזור בו שמשעת כניסה מסתמא בטלו התנאי לענין שלא יהיו הקידושין תלויין בו כדי שאם לא יתקיים לא תהא בעילתן בעילת זנות ומיהו נעשו הדמים מלוה על כל אחד ולפיכך אפילו חוזר בו בתוך זמן הסמפון יתן על כרחו ואינו נאמן לומר שקיימו דה"ל כאומר פרעתיך בזמני ומש"ה אם הוא חוזר בו כופין אותו ליתן ואם היא חוזרת בה ואינה רוצה להשלים תנאה תתן מה שהתנית עמו והקשו ולא דא היא קדמיתא כלומר שאמר ר' אבהו [בקמייתא] זיל הב לה ואע"פ כן חזר בו מפני טענת הבעל ומפרקי' חזר ועשה מעשה ב"ד כדבריו הראשונים וחזר בו מדבריו האחרונים שראה דברי האיש ומיהו כי אמרי' דאינו נאמן לומר נתתי דוקא תוך זמן התנאי דה"ל כאומר פרעתיך בתוך זמני אבל לאחר זמן התנאי כיון שאינו אלא כחוב אצלו נאמן לומר פרעתיך כך כתבו ולי נראה אפילו בתוך זמן התנאי אם אמר נתתי מכיון שכנסה נאמן דלא שייך למימר הכא דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה דמכיון שרצה לכנוס זמניה הוא דומיא דמאי דאמרינן בריש בתרא [דף ה ב] שאני הכא דכל שיפא ושיפא זמניה הוא וכשחזר ר' אבהו ועשה מעשה בית דין לא שחייבו לבעל ליתן אלא שפסק הדין שאם אמר לא נתתי אלא שרוצה לחזור שכופין אותו להשלים התנאי:

גרסי' בפרקא קמא האומר לאשה וכו' בדבר שבממון דנתן למחילה תנאו קיים אבל עונה דצערא דגופה לא אתיהיב למחילה:

מתני' כל תנאי שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי:    ואף על פי [שלא] נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטיך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט כמו שמצינו שהוצרך משה רבינו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא עברו את הירדן ואף על פי שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הן אתה שומע לאו ור"מ לאו תנאי כפול בלחוד בעי דה"ה דבעי כל שאר דקדוקי התנאין והן חמשה דברים תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ותנאי קודם למעשה ושיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח דכולהו איתנהו בתנאי בני גד ובני ראובן:

רבי חנינא בן גמליאל אומר צריך היה הדבר לאמרו:    פרש"י ז"ל דאתנאי כפול לחודיה פליג לומר שאין צריך לכפול דמכלל הן נשמע ללאו וזה שכפל משה צריך היה הדבר לאומרו מפני ד"א שאלמלא שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה בשביל כל חלקם הא אם לא יעברו יהיו נקנסין ולא יקחו חלק לא כאן ולא כאן כלל לכך פי' שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם בכך ויטלו כאן כך פי' רש"י ז"ל ולא נהירא דכיון דאשכחן בעלמא דפליגי רבנן עליה דר"מ באחריני ה"ה דפליג עלייהו ר' חנינא בן גמליאל אלא דלא חש לאפלוגי אלא בתנאי כפול משום דשארא לא צריכי טעמא דמעשה שהיה כך היה אבל בכפל ודאי צריך טעם למה הוצרך לכפול התנאי. ולענין הלכה כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה [סי' לא] ואלו התנאים כולן אין צריכין אלא בגיטין וקדושין שהן איסורא ע"כ ולאו למימרא דבאיסורא בעינן להו טפי מדינא דאדרבה בממונא אשכחן להו ולא באיסורא ובסוף פרק שבועת העדות [דף לו א] נמי אמרינן כי אית ליה לר"מ תנאי כפול בממונא אבל באיסורא לית ליה אלא ודאי כוונתו ז"ל דלא קיימא לן כר"מ ומיהו בגיטין וקדושין חיישינן להו לחומרא דהכי חזינן דאתקין להו שמואל בגיטין כדאיתא בפרק מי שאחזו (דף עה ב) [ומיהו מה שכתב ואלו התנאים כולם לאו דוקא שכבר כתבתי בפ' מי שאחזו] דקיימא לן כוותיה בתנאי קודם למעשה דסתם משנה היא בפ' השוכר את הפועלים (דף צד א) דכל תנאי שיש מעשה בתחלתו תנאו בטל והרב אלפסי ז"ל כתבה בהלכותיו ורבינו חננאל ז"ל כתב דאע"ג דלא אשכחן לה אלא אליבא דר"מ הלכתא כוותיה משום דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכן נמי קיימא לן דבעינן שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח ומש"ה קיימא לן דאין תנאי בחליצה כדאיתא בפרק מצות חליצה (דף קו א) ופרק המדיר (דף עד א) וכי תימא מאי שנא דגמרינן להני תרי מילי מתנאי בני גד ובני ראובן ולא גמרי' לכולהו י"ל דאנן לא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן דמעשה שהיה כך היה ולאו משום דאצטריך להכי ותדע לך דהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר ודאי בלאו הכי לא אפשר ביה אלא דמאי דמשמע לן מסברא מסמכינן ביה ותדע דהא איכא תנא התם ביבמות בפ' רבן גמליאל (דף נג א) דסבירא ליה דבעינן תנאי כפול וילפינן ליה מתנאי בני גד ובני ראובן אבל לא ילפינן מיניה דניבעי שיהא אפשר לקיים המעשה ע"י שליח וקסבר דיש תנאי בחליצה וכיון שכן לדידן נמי מאי דחזי לן מסברא דמצטריך ילפינן מיניה ואידך לא ילפינן מיניה ונקטינן מיניה בלחוד דבעינן שיהא אפשר למעשה להתקיים ע"י שליח ושיהא התנאי קודם למעשה ואם תאמר והתנן בפ' מי שאחזו (דף עו ב) כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש והא הכא דמעשה קודם לתנאי ואפי' הכי תנאו קיים איכא למימר דמתני בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו ומ"מ צ"ל דהא דתנן התם הרי זה גיטיך אם לא באתי ופרכינן עלה וניחוש שמא בא דאלמא התנאי קיים שהמשנה שנויה שלא בדקדוק וכן הרבה כיוצא בזה דאי לא הוה ליה מעשה בתחלתו ותנאו בטל אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' ששי מהלכות אישות אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתים זוז תהיה מקודשת ואם לא תתני לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה ע"כ ונראה מדבריו דלא מיקרי מעשה קודם לתנאי אא"כ נעשה המעשה תחלה ולדבריו המשניות שנויות בדקדוק אלא דלא נהירא דאי הכי היכי אמרינן בפרק מי שאחזו [דף עה ב] גבי תקנתא דשמואל בגיטא דשכיב מרע ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה דאפי' אמר הכי כל שלא נתן הגט לא הוי מעשה קודם לתנאי וכבר השיגו עליו הראב"ד והרב ר' משה הכהן ז"ל בהגהותיהם והוא ז"ל פסק בפרק הנזכר כר"מ אף בתנאי כפול ובהן קודם ללאו:

מתני' המקדש את האשה ואמר סבור הייתי וכו'

דף כו עמוד א

מפני שלא הטעתו. אלא הוא הטעה את עצמו וכיון דלא פריש ואמר לאו כל כמיניה דהוו להו דברים שבלב ויש לתמוה למה נשנית משנה זו כאן דלעיל בפרק האיש מקדש (דף מט ב) גבי על מנת שאני כהן ונמצא לוי וכו' דקתני סיפא וכולן אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש [לו אף ע"פ כן אינה] מקודשת ה"ל למתניה ונ"ל שסמכה ענין לפלוגתיה דתנאי כפול לאשמועינן דאפי' ר"מ דבעי תנאי כפול הני מילי בשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל יש במשמע דבכל ענין יהיה המעשה קיים אבל מי שגלה דעתו שעל דעת כך הוא עושה הרי הוא כאילו התנה וכפל והיינו דתנן מקודשת מפני שלא הטעתו הא הטעתו אינה מקודשת דבגלוי דעתא לא צריך כפילא או שמא לר' חנינא בן גמליאל בלחוד תנא הכי לומר דאע"ג דלא בעי כפילא אפי' הכי כל כי ה"ג מקודשת. ותנן בתר הכי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר לאחר שתתגיירי לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שתמות אחותיך לאחר שיחלוץ לך יבמיך אינה מקודשת וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה הרי היא מקודשת לי לא אמר כלום וטעמא דכולהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם שעכשיו אין בידה לקדשה. והא דתנן בהדייהו לאחר שיחלוץ ליך יבמיך לרב דאמר בפ' האשה רבה (דף צב ב) דאין קדושין תופסין ביבמה אתי שפיר ושמואל דאמר התם בעניותינו צריכה גט כלומר דמספקא ליה אי תפסי או לא מוקי לה כר"ע דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין והכי מוקי לה ר"ל התם ולדידן דקי"ל כשמואל ולא קי"ל כר"ע הויא ספק מקודשת דדילמא תפסי בה קדושין השתא והוה ליה כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום. וגרסי' עלה דהא מתני' בגמ' [דף סב א] תנן התם אין תורמין מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה. כלומר משום דה"ל מן החיוב על הפטור דמחובר אינו חייב בתרומה הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו ופטור מחובר פרש"י ז"ל דנפיק לן מדכתיב דגן דמשמע דמדגן ונאסף בכרי והקשו עליו בתוספות דא"כ מעשר ראשון שהקדימו בשבלין דאמרי' בעלמא [ברכות דף מז. וכ"מ] [שם מעשר עליו] היאך שם מעשר עליו אלא בספרי מפיק לה מדכתיב [במדבר יח] והרמותם ממנו ולא מן המחובר דקרא בתלוש איירי דכתיב לעיל מיניה כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר דמשמע דבר הניקח ביד. וגרסי' עלה בגמ' בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין או שאמר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיתלשו ונתלשו מהו. כלומר מהו שתהא תרומה מי הוי כמקדיש דבר שלא בא לעולם או לא ואהדר ליה כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וקי"ל הכי והיינו דתנן בפ"ג דחלה כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. כלומר תקנה התקינו בעיסה טהורה שתמהר האשה להפריש חלתה בטהרה בתחלת גלגולה דשמא תארע טומאה בעיסה ותטמא חלתה והכי איתא בירושלמי בפ' אלו עוברין [הלכה ג] וקאמר דצריך שלא יהא שם חמשת רבעים קמח שלא נגע במים לפי שלא היה נפטר בחלה שהגביהה כבר וגרסי' עלה בירושלמי ולמה לי ובלבד שלא יהא חמשת רבעים קמח א"ר מתנא מתני' עד שלא למדו את הכהנות ומה למדו את הכהנות הרי זו חלה על העיסה הזאת ועל השאור שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שנתון תחתיה לכשתעשה כולה [גוש אחד] הוקדש זו שבידי לשם חלה ע"כ ואתי כפשטיה דר' יוחנן דפשט דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי ונקט כהנות לפי שדרכן לגבל עיסתן בטהרה מתוך שרגילות בתרומה ועיסה טהורה מפרישין חלתן בתחלת הלישה כדפרישית וכתב רבינו שמשון שם בפירוש המשנה ולפי זה צריך ללמוד לנשים שלנו המפרישות חלה לאחר גלגול קודם עריכת הלחם להתנות תנאי זה מפני שמערבות קמח עם המקרצות בשעה שעורכות אותן ועושות מהן ככרות שאותו הקמח נעשה עסה ואע"פ שאין בכל אחת ואחת חמשת רבעים קמח כיון דבין כולן איכא חמשת רבעים תנור מצרפן או סל ואפילו התנו אין מועיל אם הושלך חלתה לאור ושמא כיון שנתבטל ברוב קודם שיחול עליו שם טבל שוב אין תנור מצרף ומיהו בתוספתא משמע דמצטרף מכל מקום דתניא כהן ששייר קמח לעיסתו וכן האשה ששיירה קמח לעיסתה והקרץ והשאור מצטרפין לחמשת רבעים לאסור את העיסה ועל כרחין אותו הקמח איירי בשעירך בו את הככרות ונעשה עיסה דקמח לאו בר חיוב חלה הוא ואע"פ שכבר נתבטל מצטרף לחמשת רבעים עם הקרץ והשאור שלא הופרש מהם חלה ואוסרין את העיסה וקצת תימה היאך מתנה על הקמח המתגבל אחרי כן הא לא הוי מוקף ושמא לא חיישינן מאחר [דעיקר] העיסה היתה מן המוקף וחשיב מוקף מה שבשעת קריאת שם הוי מוקף אע"פ שבשעה שחלה הקדושה לא הוי מוקף וכן פירשנו בפ"ק דנדה ע"כ. ופרכינן עלה דרבי יוחנן ממתני' דתנן הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הרי בידו א"ל גר נמי אין בידו דאמר ר' יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה דכתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו כדאיתא התם מי יימר דמזדקקי ליה בי דינא וצריך שלשה דקאמרינן היינו בקבלת המצות אבל בטבילה כל שקבל המצות בפני שלשה אפי' טבל אחר כך בינו לבין עצמו גר מעליא הוא והכי מוכח בפרק החולץ (דף מה ב) בההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה ואמר להו רב יוסף מי לא טבל לקריו וההוא דהוו קרו ליה בר ארמיתא אמר להו מי לא טבלה לנדתה אלמא בדיעבד אפי' שלא בשלשה סגי דאי לא היכי מתמה מי לא טבל לקריו דשמא לא טבל בפני ג' וסתם טבילה דנדה ובעל קרי נמי לאו בפני ג' היא אלא בינן לבין עצמן אלא ש"מ דג' בטבילה לא מעכבי ומיהו לכתחילה אפי' בטבילה בעינן ג' דאמרי' התם שהי כאן ונטבלינך למחר ואמרי' עלה ש"מ גר צריך ג' ואמרי' נמי גבי טבילה דגר ועבד משוחרר ושני תלמידי חכמים עומדין על גביו ואקשינן והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך ג' א"ל תני ג' אלמא לכתחלה אפי' בטבילה צריך ג'. והוינן תו בגמ' [דף סב ב] עלה דרבי יוחנן אלא הא דאמר רב הושעיא הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשיך אינה מקודשת ה"נ דלר' יוחנן הוו קדושי. כלומר כיון שבידו לגרשה. ומהדרינן נהי דבידו לגרשה מי בידו לקדשה. ותפשוט הא דבעי ר' הושעיא הנותן ב' פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת התקדשי לי לאחר שאגרשיך תפשוט מינה דלא הוו קדושי. כלומר דאמרת דמשום דאין בידו לקדשה משיגרשנה לא הוו קדושין דהשתא מיהא תפשוט בעיא דר' הושעיא נמי דלא הוו קידושין דהשתא חלין לכשיגרשנה ומהדרינן דלמא כי היכי דתפסי קידושין השתא תפסי בתר שעתא כלומר להכי מספקא ליה לר' הושעיא בהא משום דאיכא למימר דלמא סבירא לן מגו דאיבעי לקדשה השתא מקדש תפסי בה קדושין לאחר זמן מהשתא אבל המקדש את אשתו לא חזיא השתא למתפס שהרי מקודשת היא ועומדת הלכך לא אפשיטא בעיא דר' הושעיא אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ"ו מה' אישות דמקודשת וכתב הרשב"א ז"ל דאיפשיטא לן מדוכתא אחריתי דאמרי' בכתובות בפ' אע"פ (דף נט א) גבי מקדיש מעשה ידי אשתו [דמייתי התם פלוגתא דר' יוחנן בן נורי ור"ע ורבנן באומרת קונם שאני עושה לפיך ומוקי לה באומרת יקדשו ידי לעושיהם] ומי איכא מידי דהשתא לא קדיש ולקמיה קדיש מתקיף לה ר' ינאי אלמה לא אילו האומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדוש מי לא קדשה מתקיף לה ר' ירמיה מי דמי התם בידו להקדישה הכא אין בידה לגרש את עצמה אלמא כל שבידו להקדיש עכשיו חייל לקמיה אע"פ שיבא בינתים שלא יהא ראוי להקדיש ואף כאן כיון דשניהם רוצים עכשיו בכך ובידם הוא שתתקדש מעכשיו ולעולם אע"פ שכשיתן לה גט לא תהא ברשותו להתקדש לו כיון שעכשיו ביד שניהם שתתקדש לעולם אפי' קידושין דלאחר גירושין מהני ומיהו כתב בתשובה דמסתברא דקידושי בתראי לא עדיפי מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום שכל שלא אמר מעכשיו יכולין לחזור בהם תוך שלשים וכאן נמי לא אמר מעכשיו ולא עוד אלא אפי' שאמר לה מעכשיו ולאחר שאגרשיך [סברא] לומר כן שהרי אי אפשר להם לחול מעכשיו שכבר היא אשתו מחמת קדושין הראשונים ואני חוכך להחמיר ולומר דלא מיפשטא בעיא דר' הושעיא מההיא דפרק אע"פ (שם) דהתם היינו טעמא שכיון שבידו להקדישה עכשיו יכול הוא ג"כ להקדישה לאחר זמן לפי שאותו הקדש עצמו שהוא מקדיש לאחר זמן אף מעכשיו הוא יכול להקדישו דכי קאמר שדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך משא"כ בקדושי אשה שאותה קדושי שניה אי אפשר להם שתחול עכשיו שהרי היא מתקדשת קדושי ראשונים דבבת אחת ניתן לה שתי פרוטות הללו ואומר כן ואיכא למימר דקדושין שניים דלאחר גירושין לא חיילי. ואמרי' בגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן דאמר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אין תורמין תרומה מן התלוש על המחובר ואם תרם אין תרומתו תרומה כיצד אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין כלומר הואיל ובידו לתלוש ולהפריש יתר על כן אמר ר"א בן יעקב אפי' אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין כלומר אע"פ שאין בידו לתלוש ולהפריש דתבואה שלא הביאה שליש לאו תבואה היא כדאמרי' בר"ה (דף יג א) ועשת את התבואה לשלש [השנים] אל תקרי לשלש אלא לשליש ואמרי' עלה בלישנא בתרא אמר רבה לא אמר ר"א בן יעקב אלא בשחת דבי כבשא אבל בשחת דבי שקיא לא. כלומר דתרתי בעינן שתהא התבואה כבר שחת כלומר שיהא ראוי לקצור ולהאכיל לבהמה דמידי דמנכר וחשוב [בעינן] אבל באגם כלומר שאין התבואה עדיין אלא צמחים רכים שיש בהן כדי לכוף לא דכיון דלא חשיב לא חייל עליה שם למפרע ואגם מלשון הלכוף כאגמון ראשו ובעינן נמי שיהא האי שחת דבי כבשא כלומר שדה בית הבעל ששותה במי גשמים אבל בשחת דבי שקיא דהיינו שדה בית השלחין שצריכה להשקות לא אמרי' דכיון דעבידא דפסדא כי לא משקה לה כדבעי לה כמי שלא בא לעולם כלל הוא ורב יוסף אמר אפי' בשחת דבי שקיא כלומר הואיל והגיע לכלל שחת ואמרי' עלה כמאן אזלא הא דתניא האומר לחברו אם ילדה אשתך נקבה תהא מקודשת לי לא אמר כלום ואמר ר' חנינא לא שנו אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין כמאן בשהוכר עוברה ודברי הכל כלומר דבין לרבה בין לרב יוסף הוכר עוברה בעינן דומיא דשחת דהאי נמי כשחת דבי כבשא דמי שגמרו בידי שמים הוא הילכך מהני מדר"א בן יעקב ואע"ג דר"א בן יעקב בעי דלימא משיביאו שליש ויתלשו והכא לא אמר לכשתלד איכא למימר דכיון דאמר אם ילדה תהא מקודשת כאומר לכשתלד דמי ולפי זה צ"ל דהתם בריש פרק מי שמת [דף קמב א] דאמרי' דלימא ליה לכשתלד עלה דמתני' דתנן האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דמשמע לכאורה דאומר אם ילדה לא משמע לכשתלד צ"ל דה"ק ולימא ליה דמתני' לכשתלד קאמר דלישנא הכי משמע ואחרים אומרים דרבי חנינא מוקי לה דאמר בהדיא לכשתלד

דף כו עמוד ב

אבל הר"ם במז"ל כתבה בפ"ז מהלכות אישות באומר אם ילדה: וגרסי' תו עלה בגמ' אמר אביי ר"א בן יעקב ורבי ור' מאיר כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [נראה אע"ג דאביי אוקים מילתא] דר"א בן יעקב בשטה דאלמא ס"ל דלית הלכתא כר"א בן יעקב לא פליג בהדי רבה ורב יוסף בדינא דכולהו מודו דשחת דבי כבשא דבר שבא לעולם הוא ומהני בתרומה ואשתו מעוברת נמי בשהוכר עוברה מקודשת מיהו רבה ורב יוסף טרחי לאוקמי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת דהוי דבר שבא לעולם כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא דקיימא לן משנת ר"א בן יעקב קב ונקי ואביי ס"ל דרבי אליעזר בן יעקב אפי' באגם ואפי' בפחות מכן אמר דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומ"ה אוקמיה בשטה ומיהו כולהו מודו דשחת והוכר עוברה בא לעולם מיקרי וזה נראה דעת הר"ם במז"ל בפ' הנזכר שפסק כר' חנינא דבשהוכר עוברה מקודשת ולפי זה מזכה לעובר בשהוכר עוברה קנה. ולא מיחוור דהתם בפ' מי שמת (דף קמא ב) מסקינן גבי ההוא דא"ל נכסאי להאי דמעברת דלא קנה אע"ג דמשמע דהוכר עוברה הוה מדקאמר להאי דמעברת ואקשינן נמי עלה מדתנן אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וא"ל משנתינו איני יודע מי שנאה והוינן בה ולוקמה כר"מ וכו' ואם איתא לוקמה בשהוכר עוברה ודברי הכל ומייתינן נמי הא דתנן תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל ודייקינן בן יום אחד אין אבל עובר לא ומשמע דכל עובר ממעטינן דדוקא בן יום אחד קאמר אלמא אפי' הוכר לא מקרי בא לעולם ורבה ורב יוסף נמי סבירא להו כאביי דלר"א אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ור' חנינא נמי דאמר בשהוכר עוברה מקודשת משום דס"ל דר"א קאמר הכי והאי דדחקו רבה ורב יוסף לפרושי מלתיה דר"א בן יעקב בשחת לאו משום דתיקום אליבא דהלכתא אלא משום דלישניה דר' אליעזר מוכח דבעינא בא לעולם קצת דאי לא הוה ליה למימר לכשיבאו בעולם ויביאו שליש ויתלשו והאי דאוקמא אביי ליה בשטה בהדי ר' מאיר אע"ג דסבירא ליה לרבי מאיר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפי' בפירות דקל דליתנהו בעולם כלל היינו טעמא משום דאע"ג דלא שוו אהדדי לגמרי מ"מ בחדא שטתא אזלי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם ויש לנו כיוצא בזה בפ"ק דסוכה (דף ז ב) דאמרינן כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן אע"ג דפליגי אהדדי כמו שכתבתי שם ורבינו שמואל ז"ל מפרש כן כל שטה האמורה בתלמוד בלשון כולהו ס"ל אבל כששנאה בלשון אמרו דבר אחד שוין לגמרי ויש מי שאומר דבכי האי גונא לא חשיבא שטה דאפשר דהוי הלכתא כותייהו אבל היכא דאמרינן רבי פלוני ורבי פלוני כולהו סבירא להו [כי הכא] הויא שטה שהיא קבלה ביד הגאונים דלית הלכתא כחד מינייהו מפני שאף על פי שהולכין בשטה אחת אין כל דבריהם שוין ואין מודים זה לזה כי הא דשמעתין דאמרי כולהו ס"ל ופליגי אהדדי ובנין אב שבכלן שממנה למדו הגאונים ז"ל שאין הלכה כשטה בפ' איזהו נשך (דף סט א) דאמרי' רב עיליש טובל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה והלכה כר' יוסי והלכה כרשב"ג א"ל שטה אתמר דאי לא תימא הכי הלכה הלכה למה לי לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכלהו אלא ש"מ שטה אתמר והתם נמי לא מודו אהדדי וכל כי האי גוונא מסתמא לית הלכתא כחד אלא היכא דפסיק תלמודא בהדיא כחד מינייהו. הלכך ליתא לדרבי אליעזר בן יעקב כלל ואפי' בשחת דבי כבשא והאומר אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי אף על פי שהוכר עוברה אינה מקודשת ומזכה לעובר לא קנה עד שיצא לאויר העולם אלא בעובר דידיה לפי שדעתו של אדם קרובה אצל בנו וכדאיתא התם:

מתני' על מנת שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל:    בפעולת יום אחד:

גמ' והוא שנתן לה שוה פרוטה:    ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת וכו'. והא אתא לאשמעינן תנא דידן דבשכר דבורו ובשכר פעולה לא מיקדשה דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה היא ודייקינן לה בגמ' מדתני על מנת דתנאה משמע ולא קתני בשכר דאלמא אינה מקודשת באותו שכר ואי לא מאי קמשמע לן מתני' הא פשיטא דתנאי זה מועיל כשאר תנאין דעלמא:

מתני' ע"מ שירצה אבא:    אביו של חתן:

רצה האב:    מפרש בגמ':

מלמדין וכו':    כדי לעקור את הקדושין למפרע ולא תזקק ליבום:

גרסי' עלה דמתני' בגמ' מאי ע"מ שירצה אבא אילימא עד דאמר אבא אין:    כלומר דלישנא דשירצה דאמר אין משמע והיינו דקתני רצה האב כלומר דאמר אין ה"ז מקודשת בודאי ואפי' ימחה לאחר מכן לפי שכל תנאי שהוא בקום עשה כל שקיימו נתקיימו הקידושין וא"א שיתבטלו לאחר מכן ודקתני ואם לאו אינה מקודשת [ה"ק דאי לא אמר אין אינה מקודשת ודאי עד שיתרצה ויאמר אין ואם מת ולא אמר אין אינה מקודשת] כלל מיהו כל שיאמר אין מקודשת גמורה ואפי' מיחה תחלה שכיון שתנאי זה תלוי בקום עשה באי זו שעה שנתקיים חלו הקדושין והכי מוכח בתוספתא בפ"ג דמכילתין ע"מ שירצה אבא אע"פ שאמר האב איני רוצה הרי זו מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת ע"כ ומקודשת דקתני בתוספתא היינו לומר שחוששין לקדושיה ופרכי' אי דאמר אין משמע אימא מציעתא מת האב הרי זו מקודשת והא לא אמר אין כלומר דליכא לאוקמא בדאמר אין דאי הכי מאי איריא מת אפי' חי נמי כיון שכבר נתקיים התנאי והיינו רישא רצה האב מקודשת ובדין הוא דהוה מצי למפרך מסיפא דקתני מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כלומר כדי שתהא מותרת לשוק לאלתר ואי דאמר אין משמע היאך מתירין אותה ניחוש שמא יאמר אין לאחר מכן ויקלקלנה למפרע שכבר כתבתי דכל אימת דאמר אין אפי' אחר מחאה מקודשת משעה ראשונה דכל האומר ע"מ כאומר משעה ראשונה דמי אלא דכיון דאשתכח פרכא להדיא ממציעתא לא חש לפרכא דסיפא דלא ברירא כולי האי ועוד דהוה מצי למדחייה דלא חיישי' לשמא יקלקלנה בכך ומיהו ודאי אינו נראה להתירה לכתחלה בספק זה. אלא ע"מ שישתוק כלומר דעל מנת שירצה אין משמעו דאמר אין אלא שישתוק והיינו דקתני רצה האב מקודשת כלומר שכיון ששתק בשעת שמיעה מקודשת גמורה ואפי' מיחה אחר כך שכיון ששתק כבר נתקיים התנאי ואם לאו אינה מקודשת כלומר אם לא שתק בשעת שמיעה משמע אלא שמיחה אינה מקודשת אע"פ ששתק אח"כ דישתוק ודאי בשעת שמיעה משמע שאי אפשר שיהיה משמעו שכל זמן שישתוק יתקיים ואפי' מיחה תחלה שאם כן למה התנה שהרי אם לא ישמע לעולם מקודשת כדקתני מת האב הרי זו מקודשת ואם ישמע וימחה וישתוק אחר כך נמי מקודשת ואי אפשר שלא יפסוק כלל מלמחות אלא ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע ומציעתא דקתני מת האב הרי זו מקודשת על כרחין בשלא שמע איירי דאי שמע היכי דמי אי דאישתיק כבר נתקיים התנאי ומאי איריא מת ואי שמיחה אמאי מקודשת אלא על כרחין בשלא שמע ואפ"ה מקודשת דמי שמתנה על מנת שישתוק אין דעתו שישמע וישתוק אלא דעתו שלא ימחה והרי לא מיחה ומיהו אין דינו לגמרי כאומר שלא ימחה דבאומר שלא ימחה אפילו שתק תחלה ואפילו אמר אין יכול למחות לאחר מכן שכיון שתלה הדבר במחאתו כל זמן [שמיחה] נתבטלו הקדושין כמו שיתבאר בסמוך ובמתנה על מנת שירצה שפירושו שישתוק כיון ששתק בשעת שמיעה אף ע"פ שמיחה אחר כך מקודשת שכבר נתקיים התנאי שתלה בו ותמיהני תנאי זה מהו עניינו אם אתה אומר שהוא תנאי בשב ואל תעשה כעל מנת שלא תשתי יין א"כ שתק האב בשעת שמיעה ואחר כך מיחה למה מקודשת והרי כל תנאי שהוא בשב ואל תעשה אפשר לו להתבטל לעולם ואם הוא כתנאי שהוא בקום עשה מת האב ולא שמע למה מקודשת והרי לא נתקיים המעשה כלל ונראה לי דהיינו טעמא משום דתנאי זה ודאי עניינו שב ואל תעשה ולפיכך כשמת ולא שמע מקודשת שהרי לא נעשה הפך התנאי ומיהו כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שירצה דינו כתנאים שהם בקום עשה שכיון שנתקיימו במעשה פעם אחת דיין ואי אפשר להם להתבטל לעולם ופרכינן אי הכי אימא סיפא מת הבן מלמדין את האב שיאמר איני רוצה אמאי והא שתיק כלומר בשעת שמיעה וכיון ששתק כבר נתקיים התנאי וליכא לאוקמה בשלא שמע האב וה"ק מלמדין את האב שאם ישמע יאמר איני רוצה דלישנא דמלמדין אותו לומר איני רוצה [משמע דמיירי במי ששמע כבר ומלמדין אותו עכשיו שיאמר איני רוצה] ואם איתא דלא מהניא האי תקנתא אלא בשלא שמע ה"ל לפרושי אלא דאמר לה על מנת שלא ימחה כלומר דסיפא לאו ארישא סמיך ובאומר על מנת שישתוק אלא באומר בפירוש שלא ימחה וסיפא הכי קאמר שיש תנאי שדינו נותן שאם מת מלמדין וכו' והיינו באומר בפירוש שלא ימחה ומיהו רישא באומר על מנת שירצה מתוקמא כדמוכח בסמוך ופרכינן עלה דאי הכי רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא כך היא הגירסא במקצת ספרים וה"פ דרישא ודאי לא מתוקמא באומר שלא ימחה דא"כ היכי קתני רצה האב מקודשת דהא כיון שתלה הדבר במחאתו אפילו שתק בשעת שמיעה או אמר אין יש בידו למחות אח"כ אלא ודאי סיפא בלחוד הוא דמתוקמא בשלא ימחה אבל רישא ומציעתא בשישתוק כדאוקימנא מעיקרא וה"ה דהוה מצי לאוקמא מציעתא בשלא ימחה כי סיפא ומש"ה מת האב ולא מיחה מקודשת ועל מנת שירצה דרישא פירושו דאמר אין [כדאמרינן] מעיקרא אלא דמשום דאוקימתא דסיפא לא הוי כלישנא דמתניתין ניחא ליה לאוקומה מציעתא בהדי רישא לקיומי לישנא דמתני' בכל מאי דאפשר ליה ורש"י ז"ל גריס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא כלומר דרישא בדאמר אין ומציעתא וסיפא באומר על מנת שלא ימחה ולהך נוסחא על מנת שירצה פירושו דאמר אין והאי דלא אוקי מציעתא בהדי רישא ונימא דשירצה פירושו שישתוק היינו טעמא משום דכיון דיכלינן לקיומי מאי דסבירא לן מעיקרא דעל מנת שירצה היינו דאמר אין מקיימין לה משום דשירצה הכי משמע ועוד דעדיף טפי למימר דמת האב ומת הבן בחד גוונא איירי ומהדרינן א"ר ינאי אין כלומר דאין ודאי מתניתין בתרי טעמי מתוקמא ואמרי' עלה אמר ריש לקיש ש"מ מדרבי ינאי דדחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי [אליבא דחד תנא] ולא מוקמינן בתרי תנאי [ובחד טעמא] כלומר לאוקומה כולה באומר ע"מ שירצה וכדקתני ומי ששנה זו לא שנה זו דתנא דרישא סבר לשון שתיקה הוא וכיון ששתק חלו קדושין מיד ותנא דסיפא סבר לשון שלא ימחה הוא ואין הקדושין חלין עד שימות ורב יוסף אמר לעולם חד טעמא הוא ומאי ע"מ שירצה אבא ע"מ שלא ימחה מכאן ועד ל' יום כלומר דרב יוסף סבר דעל מנת שירצה שלא ימחה משמע ומיהו בתולה זמן במחאתו עסקי' ומש"ה קתני דרצה האב דהיינו שלא מיחה בתוך שלשים יום מקודשת לא רצה כלומר שמיחה בתוך זמן זה אינה מקודשת מת האב כיון שלא מיחה מקודשת מת הבן מלמדין את האב שימחה בתוך זמן זה וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא

דף כז עמוד א

דהלכה כרב יוסף דמוקי לה למתני' כפשטה ולא דחיק לאוקמא בתרי טעמי והר"ם במז"ל כתב בפרק [שביעי] מהלכות אישות האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת על מנת שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת מת הבן ואחר כך שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהו שם קדושין ולא תפול לפני יבם ע"כ נראה מדבריו שהוא סובר דעל מנת שירצה פירושו דאמר אין ואף הרשב"א ז"ל כתב דרב יוסף נמי הכי ס"ל דשירצה משמעו דאמר אין וכי קאמר דאמר לה על מנת שלא ימחה אבא היינו דאמר הכי בהדיא ואף על גב דתנן על מנת שירצה לאו דאמר לה הכי אלא דמשום דמי שאינו מוחה הוא מתרצה נקט לה בהאי לישנא וסמך בזה על בבות משנתינו שאינן מתיישבות אלא בכך ומסרו לחכמים אבל אומר על מנת שירצה [דאמר אין משמע כדקס"ד מעיקרא והביא ראיה מהתוספ' דתניא על מנת שירצה] פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב הרי זו מקודשת [שמא יתרצה לאחר שעה מת האב הרי זו מקודשת] שמא נתרצה האב שעה אחת [לפני מיתה] מת הבן זה היה מעשה ולמדו את האב לומר שאינו רוצה אלמא מדקתני ה"ז מקודשת שמא ירצה לאחר שעה ש"מ דע"מ שירצה היינו שיאמר אין הלכך אע"פ שאמר איני רוצה חוששין לקדושין שמא יחזור ויאמר אין שאם היה משמעו שלא ימחה מכיון שאמר איני רוצה בטלו הקדושין ומיהו בבי דמת האב ומת הבן על כרחין באומר על מנת שלא ימחה הן ובתרי טעמי מתוקמא וכי קתני עד שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת לא נתברר לי פירושה שפשטה מראה דמפליג בין על מנת שירצה למתנה שיאמר רוצה אני אם יכול לקיים הקדושין אחר שאמר איני רוצה דבעל מנת שירצה יכול ובעל מנת שיאמר רוצה אני אינו יכול ואינו נראה דמה חלוק בין זה לזה ואפשר דה"ק דאם התנה שלא תתקדש עד שיאמר רוצה אני כל שלא אמר כן יכולה להתקדש לאחר ושוב אין לחוש לקדושי ראשון דה"ל כמקדש לאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים דמקודשת לשני או שמא דינא אחרינא קאמר שאם התנה בלשון זה אפילו נתרצה בלשון אחר אינה מקודשת אלא צריך שיאמר רוצה אני דוקא מ"מ מדקתני חוששין לשמא יתרצה לאחר שעה משמע דשירצה היינו דאמר אין ואין זו ראיה ברורה דדלמא כי היכי דבבא דמת האב ומת הבן מתוקמא באומר בפירוש שלא ימחה הכי נמי בבא דרישא מתוקמא באומר בפירוש על מנת שיאמר אין ואפשר שהר"מ במז"ל סומך לומר דשירצה היינו דאמר אין כלישנא דר' ינאי דריש לקיש נמי משמע דכוותיה ס"ל וזה על פי גרסת רש"י ז"ל שגורס רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא שלפי גירסא זו שירצה משמע דאמר אין כמו שכתבתי למעלה אבל עדיין אני תמה בדבריו במה שכתב לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת ולא היה לו לערב לא רצה ושתק עם מת דבמת מותרת לינשא ובלא רצה ושתק יש לחוש שמא יאמר אין וכדמוכח בתוספתא וכן במה שכתב לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת דבמת מקודשת גמורה ובלא מיחה צריך לחוש לקדושי אחר שמא יחזור וימחה והראב"ד ז"ל השיגו במה שכתב מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה דמאי איריא ואחר כך שמע דאפילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך כיון שלא קבע זמן למחאתו. ונמצינו למדין משמועה זו דבמתנה על מנת שיאמר אין רצה האב דאמר אין מקודשת אע"פ שחזר בו והולך ועומד וצווח וכן נמי צווח בתחלה ואחר כך אמר אין מקודשת ואם מת האב ולא אמר אין מותרת ואם מת הבן אסורה לינשא עד שימות האב לפי (שאמרה) שאפי' אמר תחלה איני רוצה יש לחוש שמא יתרצה אחר כך ונמצאת מקודשת למפרע וזקוקה ליבם והטעם לכל זה שכל תנאי שהוא במעשה ולא נקבע לו זמן כל זמן שיתקיים אותו מעשה נתקיים התנאי ואם אמר על מנת שלא ימחה אפילו נתרצה האב תחלה אינה מקודשת ודאי שמא ימחה ואם מיחה נתבטלו הקדושין מיד ואע"פ שחזר ואמר רוצה אני והיינו דקתני מת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה כלומר ומתירין אותה מיד מת האב ולא מיחה מקודשת והטעם לכל זה דכל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל זמן [שלא] נעשה המעשה נתבטל התנאי כל שלא קבע זמן לתנאו ואם קבע הכל כפי מה שקבע ואם אמר על מנת שישתוק ושתק בשעת שמיעה מקודשת אע"פ שמיחה אח"כ שאע"פ שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאין שהן בקום עשה שכיון שנתקיימו התנאין במעשה פעם אחת דיין כמו שכתבתי למעלה ואם מיחה בשעת שמיעה אע"פ ששתק אח"כ אינה מקודשת דודאי לזה נתכוין שהרי אי אפשר שלא ישתוק לעולם הילכך ודאי שישתוק בשעת שמיעה משמע מת האב עד שלא שמע מקודשת דכיון דתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שלא נעשה הפך התנאי מקודשת ואם אמר על מנת שירצה כבר כתבתי שהר"ם במז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שיאמר אין וכן דעת הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל סובר שהוא כאומר על מנת שלא ימחה ויש ללמוד מדינין אלו לדיני ממונות ולכל מקום שיש בו תנאי:

מתני' קדשתי את בתי וכו' שניהם נותנין גט:    להתירה לאחרים:

גמ' אמר רב:    הא דתנן בא א' ואמר [אני] קדשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא קידש וגיטו גט שאין אדם חוטא ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו להתיר אשת איש חנם בלא קבלת גט מן המקדש ואע"פ שהוא לישא אותה היה מתכוין תחלה אפ"ה כיון שהוא רואה שאנו אוסרין אותה עליו אם איתא שלא קדשה היה מודה בדבר:

ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקבל הקדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לה קדושין ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומינסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה והכא ליתיה להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן:

ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי וכו' שאינו נאמן לכנוס:    מפני שמחפה עליו כדאיתא בסמוך. ומיהו אם יש עד אחד שמעיד שהוא קדשה נאמן דאין אדם חוטא ולא לו פי' קדשתי את בתי וכו' ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן אף לכנוס דמירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל האשה שקבלה קדושין ואינה יודעת ממי ובא אחד וכו' לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא וקיימא לן כרב אסי דנאמן אף לכנוס וכתב הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות אישות שאינו צריך קדושין אחרים ומיהו משמע דבשנים שאם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שהשני שבא לכנוס אחר גרושי ראשון שצריך קדושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה וכן כתב הרשב"א ז"ל ואמרו בירושלמי [פירקן הלכה ז] דמאי דאמרינן דנאמן לכנוס אין למדין ממנו לדבר אחר אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה בא אחד ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו ובירושלמי [שם] הקשו למ"ד נאמן לכנוס ואמרו מתניתין פליגא עליה המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש [בפני] הכל ברם הכא לא הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבאו שנים יאמרו פלוני קדש כלומר אין זה אלא שמברר דבורו של אב דשמא כשיבאו עדי הקידושין יאמר שהוא קדשה. ודאמרי' כנסה ובא אחר ואמר אני קדשתיה לא כל הימנו לאוסרה עליו כתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכונסה אע"פ שלא כנסה כדאמרי' בכתובות בפרק האשה שנתארמלה (דף כג א) גבי שבויה דאם משנשאת באו עדים לא תצא ואיתמר עלה אמר רב יהודה אמר שמואל לא נשאת נשאת ממש אלא כל שהתירוה לינשא אף על פי שלא נשאת ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון אבל בא שני קודם שהתירוה לראשון ועמד ראשון וכנסה מוציאין אותה מידו כיון שכנס שלא ברצון חכמים והכי איתא בירושלמי [שם] רבי זעירא ור' יוסא בשם ר' יוחנן קדם אחד מהם וכנס מוציאין מידו ולא דמי לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת [יבמות דף פח ב] דלא תנשא ואם נשאת לא תצא אע"פ שכנס שלא ברצון חכמים דשאני התם שנשאת ע"פ עדים. ודאמרי' באשה שאמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לכנוס מפני שהיא מחפה עליו כתב הרשב"א ז"ל דנראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה מתחתיו מספק ומיהו נהי דאינו נאמן לכנוס נאמן הוא ליתן גט וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר שהיא מותרת לכל אדם חוץ ממנו דחיישינן להערמה שמא עיניו נתן בה:

תניא בני זה בן י"ג שנה ויום אחד וכו':    בן י"ג שנה ובת שתים עשרה נדריהם נדר והקדישן הקדש ולענין עונשין של כל המצות אם הביאו שתי שערות סימן הן והרי הם גדולים לכל דבר אבל קודם לכן אין נדריהן נדר ואין הקדישן הקדש ואם הביאו שתי שערות חוששין שמא שומא בעלמא הם ואינן נענשין על שום עבירה:

ולחרמין:    אם החרים מנכסיו הוי חרם לבדק הבית וכן אם אמר ערכי עלי נערך:

אבל לא למכות:   

דף כז עמוד ב

להחזיק שערות שלהן בחזקת סימן ללקות ולהענש עליהן דאף על גב דלגבי בת [דף סד א] הימניה רחמנא לאב כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה דוקא לאיסורא הוא דהימניה אבל לקטלא לא הימניה:

מתני' קדשתי את בתי קטנה קדשתיה וגרשתיה:    קבלתי גיטה והרי היא קטנה עכשיו כשאמר עליה כן:

נאמן:    לפוסלה מן הכהונה:

והרי היא גדולה:    בוגרת משגדלה אמר כן ובקטנותה לא אמר:

אינו נאמן:    ומותרת לכהן:

נשבית ופדיתיה:    והרי היא פסולה לכהונה ולתרומה משום ספק זונה:

אינו נאמן:    ובגמ' מפרש טעמא. וכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתוך כדי דיבור אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין:

מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים:    ואין אשתי זקוקה ליבם:

יש לי אחים:    וזקוקה ליבם והיא היתה עד הנה בחזקה שאינה זקוקה ליבם:

גמ' לאיש:    אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה:

לנישואין הימניה רחמנא:    אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הלכך לא מהימן כלל משגדלה אבל בשבויה לא הימניה רחמנא כלל ואם תאמר להימניה כי אמר נשבית מגו דאי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה דמפסלה נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנשואין הימניה רחמנא לאו קושיא היא דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח להדיא בירושלמי [בפירקן הלכה ח] קדשתיה לא' מכל הפסולין לה נאמן הבעלתיה לא' מכל הפסולין לה אינו נאמן ואכתי קשיא נהימניה בשבוייה מגו דאי בעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסיל לה מכהונה יש לומר דמגו לחצי טענה לא אמרינן והכא חצי טענה הוא לפי שעכשיו הוא רוצה לפוסלה בין לענין תרומה בין לענין כהונה וכי אמר גרשתיה לא פסיל לה אלא לכהונה וכ"ת תינח בת כהן בת ישראל מאי איכא למימר שהרי כל כך הוא פוסל אותה כשאמר קדשתיה וגרשתיה כאילו אמר נשבית ואילו תנא פסיק ותני אינו נאמן נ"ל דהיינו טעמא משום דכיון דבנשבית פוגם אותה יותר שאילו היתה בת כהן היתה פסולה מן התרומה ובקדשתיה וגרשתיה אינו פוגם אותה כל כך מש"ה אפילו בבת ישראל אינו נאמן ואחרים אמרו דכיון דמה שהאמינה תורה לאב חדוש הוא שהרי לא היה ראוי להיות נאמן יותר מעד אחד דעלמא דיינו שנאמין אותו באותה טענה עצמה אבל אין אומרים מגו מחמת דאין לנו בו אלא חדושו בלבד:

גרסי' בגמ' [דף סד א] עלה דמתני' דתנן מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן וכו' אלמא נאמן להתיר ואין נאמן לאסור לימא מתני' דלא כרבי נתן דתניא בשעת קדושין אמר יש לי בנים:    כלומר כדי שלא תדאג מן היבום ותתרצה לו ומיהו כשקדשה לא אמר על מנת:

ובשעת מיתה אמר אין לי בנים או שבשעת קדושין אמר אין לי אחים:    כלומר ואין לדאוג מן היבום:

ובשעת מיתה אמר יש לי אחים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור דברי רבי:    כלומר נאמן במה שאמר בשעת קדושין ואינו נאמן במה שאמר בשעת מיתה:

ר' נתן אומר אף נאמן לאסור:    ונ"ל דרבי רבותא קמ"ל דאע"ג דאיכא למימר דמאי דאמר בשעת קדושין לא אמר אלא כדי שתתרצה אשתו בקדושיו ובשעת מיתה דלא איכפת ליה במידי קושטא קאמר אפ"ה נאמן להתיר משום דאיכא למימר מה לי לשקר כדאמרינן לקמן ואינו נאמן לחזור בו מדבורו הראשון ולאסור ולישנא דאף דקאמר ר' נתן ה"ק כי היכי דמודינא לך שהיה נאמן להתיר אילו לא חזר בו מדבורו הראשון כך נאמן לאסור כשחזר בו. ומסקנא דשמעתין אלא אמר אביי מתני' דלא מוחזק לן לא באחי ולא בבני אמר יש לי בנים נאמן יש לי אחים אינו נאמן לאו כל כמיניה דאסרה אכולי עלמא. כלומר מתני' דלא מוחזק לן האי גברא בשעת מיתה לא באחי ולא בבני וקיימא הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם הלכך אמר יש לי בנים אחזקה קמייתא הוא דמוקים לה ונאמן ואי בתר הכי אתא אינש ואמר אחוה דמיתנא אנא לא כל כמיניה דמפיק לה מחזקתה והא דאוקמא בדלא מוחזק לן באחי היינו משום סיפא דלא מצי לאוקומה בדמוחזק לן באחי דא"כ היכי קתני יש לי אחים אינו נאמן אבל רישא דיש לי בנים נאמן אפי' בדמוחזק לן באחי הוא שהרי אינו עוקר חזקתו אלא שבא להתירה מצד אחר והכי אמרינן בהדיא בפרק יש נוחלין (דף קלד ב) גבי האומר זה בני נאמן דאפילו היכא דמוחזק לן דאית ליה אחי מהימן:

ברייתא דמוחזק לן באחי ולא מוחזק לן בבני דאמרינן מה לי לשקר אמאי קאמר למפטרה מיבם מצי פטר לה בגיטא ורבי סבר מה לי לשקר כעדים דמו ואתו עדים ועקרי חזקה ורבי נתן סבר מה לי לשקר כחזקה דמי ולא אתיא חזקה ועקרה חזקה:    כלומר ברייתא דקאמר רבי נתן [אף] נאמן לאסור דמוחזק לן האי גברא באחי ולא שיש עדים בדבר אלא חזקה בעלמא שכך שמענו עליו קודם קדושין וכי אמר בשעת קדושין יש לי בנים ואין לי אחים אי לאו דהדר ביה בשעת מיתה הוי מהימנינן ליה דאמרינן מה לי לשקר אמאי קאמר. כלומר למאי קא מהני ליה האי דבורא. אי למפטריה מיבם הוא דקא אתי מצי אמר לה פטרנא לך בגיטא מחיים סמוך למיתתו וכי הדר ביה בשעת מיתה בהא פליגי דרבי סבר מה לי לשקר

דף כח עמוד א

דשעת קדושין כאילו באו עדים בדבר דמי ועקר ליה לחזקה דהוה מחזקינן לה מעיקרא באחי בלא בני וקיימא לה הך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם וכי אתא בשעת מיתה לאפוקה מחזקתה לאו כל כמיניה ור' נתן סבר וכו' ולא אתיא חזקה דמה לי לשקר ועקרה לחזקתה קמייתא דהוה קאי ביה קודם קדושין לאוקמה להך איתתא בחזקת שאינה זקוקה ליבם למיפסל דבוריה דבשעת מיתה ומיהו אי לא הוה הדר ביה הויא שריא לעלמא דנהי דלא אתיא חזקה ועקרה חזקה לגמרי ארועי מיהא איתרעאי וכל כמה דלא איתכחש דבוריה קמא מהימן דאין אדם חוטא ולא לו ואילו אית ליה אחי הוה הדר ביה בשעת מיתה עד כאן לשון רש"י ז"ל. ולענין הלכה משמע דקי"ל כרבי דאינו נאמן לאסור דהא מה לי לשקר כעדים דמו דקיימא לן [עירובין דף מו ב] הלכה כרבי מחברו ואע"ג דבפרק קמא דבבא בתרא (דף ה ב) וביבמות פרק האשה שלום (דף קיד ב) איבעיא לן אי אמרינן מגו אפי' במקום חזקה או לא התם הוא דמגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת דלא עדיף האי מגו כולי האי אבל הכא מגו דבידו הוא שהיה יכול לומר לעדים כתבו גט לאשתי סמוך למיתתו וכאותו שאמרו ביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב א) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אי נמי שהיה יכול לכתוב לה עכשיו שתתגרש בו מעכשיו ולשעה אחת סמוך למיתתו ומה לי לשקר דבידו כעדים דמו וא"ת והיכי אמרינן דהאי מגו כעדים דמי והאמר בפרק יש נוחלין [ד' קלד ב] גבי זה בני נאמן מפרשינן טעמא הואיל ובידו לגרשה ואייתי' למפשט מינה דבעל שאמר גרשתי את אשתי [נאמן ומסיק דאינו נאמן אלמא] חיישינן לה אפי' מכאן ולהבא אין מאמינין אותו יש לומר שאין אומרי' מיגו ואפי' במה שבידו לחצי טענה אבל הכא הרי בידו לפוטרה מן היבום ולא מרוויח לה טפי במאי דקאמר השתא ועדיין יש לדקדק דאי קיימא לן כרבי נקיטינן דאפילו בדמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן לומר אין לי אחים ואילו בפרק יש נוחלין (דף קלה א) אמרינן ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמוחזק לן דלית ליה אחי ועוד הא אמר בשעת מיתה דלית ליה אחי אמר ליה אביי הא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ומסקנא אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי זיל חוש לה אלמא כל היכא דמוחזק דאית ליה אחי לא מהימן איהו למימר דלית ליה וניחא לי דהתם שאני דאיכא הכא קלא דאיכא סהדי במדינת הים וכל היכא דאפשר למיקם עלה דמילתא אפומא דסהדי נטרינן להו ולא מקילינן באיסור אשת איש אבל בחזקה [בעלמא] שאין אנו יודעין שיש עדים בדבר שיהא אפשר להתברר על פיהם נאמן משום מה לי לשקר והרב אלפסי ז"ל השמיט כל זה וכתב הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות שסמך לו על מה שהביא משנתינו דאמר יש לי בנים נאמן שמשם יש ללמוד ג"כ לאומר אין לי אחים שהוא נאמן דליכא למימר דלא דמי משום דאומר יש לי בנים לא מרע לחזקה דאחים ואומר אין לי אחים מרע לה דליתא שהרי אפשר שהיו לו ומתו שאילו אומר לא היו לי אחים מעולם ודאי דלא מהימן והיינו ההיא דבפרק יש נוחלין דאמרינן והא איכא עדים במדינת הים דאלמא משום מגו לא מהימן לאכחושי קלא וחזקה אלו דבריו ז"ל ומכל מקום לפי זה מי שהיה מוחזק שיש לו אחים ואמר בשעת מיתה שאין לו אחים נאמן אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ג מהלכות יבום וחליצה שאינו נאמן ונראה שסמך לו על אותה סוגיא שבפרק יש נוחלין דאביי גופיה דאוקי הך אוקימתא הכא אמר התם הא איכא עדים במדינת הים וכו' ורבא נמי אסיק ואמר זיל חוש לה ולא הסכימה דעתו ז"ל באלו החלוקים שכתבנו:

מתני' מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים:    שנשא שניה לאחר מיתת ראשונה:

גדולות:    כת הראשונה:

קטנות:    כת שניה:

ואמר קדשתי את בתי הגדולה:    אמר לבעל בשעת קדושין קדשתי לך את בתי הגדולה:

כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות:    מפרשינן בגמ' דבשאין בכת שניה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היו אמצעיות בכת שנייה אפילו לרבי מאיר היו מותרות משום דלא מקריא גדולה אלא א"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת והיינו דלא קתני איני יודע אם אמצעיות שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעיות שבגדולות אף על גב דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שניה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דתני איני יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכל שכן אמצעיות שבגדולות [אסורות]:

רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:    מפרשינן בגמ' דבהא קא מיפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה ממש שבכולן קאמר:

קדשתי את בתי הקטנה:    מתפרשה היא בבבא קמייתא:

גמ' וקיימא לן ר' מאיר ור' יוסי הלכה כרבי יוסי ובגמ' פרכינן למימרא דרבי מאיר סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור' יוסי סבר לא מחית איניש נפשיה לספיקא והא איפכא שמעינן להו דתנן עד הפסח:    כלומר האומר קונם דבר פלוני עלי עד הפסח:

אסור עד שיגיע עד שיהא פסח אסור עד שיצא עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע:    כלומר ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שכל יום ויום של פסח פני הוא לחבירו לא מחית איניש נפשיה לספיקא שיהא צריך לשאול אי זה הוא וכי אמר פני קמא דכולהו קאמר:

ר' יוסי אומר עד שיצא:    דכל חד וחד הוי פני לחבירו ולא ידעינן הי ניהו ואפילו אחרון הוי תחלתו פני לסופו. ואמרי' אמר רב מוחלפת השטה. כלומר הך דנדרים והתניא וכו' בניחותא וסוגיין נמי בנדרים בפרק קונם (דף סא ב) הכי סלקא דמוחלפת השטה מיהו הכא בסוף סוגיין [דף סה א] אמרי' דבלישנא בעלמא קא מיפלגי מר סבר עד פני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד דמפני פסחא לפי זה לא צריכין לאפוכי ההיא דנדרים. ולענין הלכה הר"ם במז"ל פסק בפ' עשירי מהלכות נדרים דהאומר עד פני אינו אסור אלא עד שיגיע לפי שסמך לו על סוגיא דנדרים דאתאמרא בדוכתה דמסקינן בה דמוחלפת השטה ועוד דהכא והתם מסייעינן ללישנא דמוחלפת השטה ואמרינן והתניא וכו' וכיון דקיימא לן דרבי מאיר ורבי יוסי הלכה כר"י נקיטינן דבאומר עד פני הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע דרבי יוסי הכי אמר אבל הרמב"ן ז"ל פסק דאסור עד שיצא דלמסקנא דסוגיין דהכא לא צריכינן לאפוכי ואע"ג דברייתא איפכא תניא טפי עדיף לאפוכי ברייתא מקמי מתני' הלכך נקיטינן דאסור עד שיצא דרבי יוסי הכי אמר:

מתני' האומר לאשה קדשתיך וכו' הוא אסור בקרובותיה:    דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו:

ומותר בקרובות קטנה וכו':    שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא ליה גרושתו ונאסרת בקרוביו:

קטנה:    הבת:

גדולה:    האם. ואמרינן בגמ' דהך בבא דהיא אומרת לא קדשת אלא בתי צריכא דסד"א מדאורייתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן להימניה לדידה ותאסר ברתא בדבורא דידה קמ"ל:

גמ' מבקשין ממנו ליתן גט:    אבבא דקדשתני והוא אומר לא קדשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אע"פ שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין הא לאו הכי ודאי כופין דמאי איכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום:

ואם נתן גט מעצמו:    בלא בקשה:

כופין אותו ליתן כתובה:    דגלי דעתיה דקדשה וכתב הרשב"א ז"ל דמסתברא דאם הוא חכם ויודע שהיא אסורה לעלמא ופירש שעל כן הוא כותב שלא תתעגן אין כופין אותו ליתן כתובה אבל אם לא פירש נראין הדברים שאף על פי שהוא יודע כופין אותו ליתן כתובה דסתם אמרו ע"כ ומשמע מהכא לכאורה דארוסה יש לה כתובה דליכא למימר דהכא כשכתב לה דאם כן היאך מכחישין זה את זה והלא מספר כתובתה נלמוד שקדשה אבל אינה ראיה דאיכא למימר דבאתרא דכתבי כתובה והדר מקדשי עסקינן:

המקדש בע"א אין חוששין לקדושיו ואפילו שניהם מודים:    לדברי העד ומפרשינן טעמא בגמ' [דף סה ב] משום דילפינן דבר דבר מממון דכתיב התם [דברים יט] על פי שנים עדים יקום דבר וכתיב הכא [דברים כד] כי מצא בה ערות דבר ופרכינן אי מה להלן הודאת בעל דין כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו אף כאן נימא דהודאת בעל דין כמאה עדים ומהדרינן התם לא קא מיחייב לאחריני. כלומר אינו חב לאחרים בהודאתו זאת שאין נפסד אלא הוא. אבל הכא קא מחייבה לאחריני שהוא אסור בקרובותיה והיא נאסרת בקרוביו כך פרש"י ז"ל ואין צריך אלא משום דאסר לה אכולי עלמא:

דף כח עמוד ב

דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני וכו'. דהוו להו קדושין גמורים כדבריו ונאמן הוא לאסור את עצמו:

עובד כוכבים שקדש וכו' חיישינן שמא מעשרת השבטים בא:    שנשאו עובדות כוכבים וקסבר עובדת כוכבים שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקדושי ממזר:

ודווקא בדוכתא דקביעי:    בני עשרת השבטים והיינו בחלח ובחבור [מ"ב יח] ששם הגלם מלך אשור וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי:

בנך קרוי בנך וכו':    דנפקא לן מכי יסיר את בנך [דברים ז] דלא כתיב כי תסיר את בנך אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך קאי דאי נמי יולדת בן לעבודת כוכבים לאו בנך מיקרי אלא בנה ולא קרינא ביה כי תסיר את בנך הלכך עובדי כוכבים גמורים נינהו:

והא איכא בנות שנשבו ונשאום עובדי כוכבים והולידו מהן ואמר רבינא לקמן בפרקין ובפ' שני דיבמות (דף כג א) בן בתך הבא מן העובד כוכבים קרוי בנך דכתיב בתו לא תקח לבנך וגו' כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר מכלל דאבתך לא תתן לבנו קאי וה"ק שמא תלד לו בן ויסירנו האב מאחרי וקא קרי ליה בנך וליחוש לקדושין:

גמירי דבנתא דההוא דרא:    דעשרת השבטים:

כי בנים זרים ילדו:    אלמא בן ישראל הבא על העובדת כוכבים זר הוי:

מר זוטרא וכו' על פי שנים עדים שהצריכה תורה למאי הלכתא הצריכה עדים:    משום דאי בעי מהדר ולומר לא היה כן לא יוכלו לומר כן שאלו יעידום ומשום הכי הוא שהצריך הכתוב עדים ואנן שאין אנו שקרנין ולא הדרינן בן אין אנו צריכין עדים:

או דלמא שאפי' הם מודים אין דבריהם קיימים אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום:

לא איברו סהדי אלא לשקרי:    הכופרים בדברים לומר לא היה כן ודוקא בענין ממון הוא דאמרי' הכי אבל בקדושין הא אמרי' לעיל דאפי' שניהם מודים לא מהנו בלא עדים ומיהו אמרו בשם הר"ם ב"ן ז"ל דדוקא קדושי כסף וביאה הוא דלא מהנו בלא סהדי אבל קדשה בשטר שהוא כתב ידו אף על פי שאין עליו עדים מהני דכשהיא מוציאתו כאילו יש עדים בדבר דמי דהא לשוויי שטרא לא בעינן עדים לדידן דקי"ל [גיטין דף פו ב] כרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ובגירושין נמי אע"פ שהוא דבר שבערוה מהני בדיעבד דהא כתב בכתב ידו ואין עליו עדים הוא א' מג' גיטין פסולין שאם נשאת הולד כשר כדאיתא בפרק המגרש (דף פו א) וה"נ אם קדשה בשטר כזה מקודשת והביא ראיה מדאמרינן בפ' ד' אחים (דף ל ב) כיצד ספק קדושין זרק לה קדושיה ספק קרוב לו וכו' ספק גירושין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד הרי אלו ספק גירושין [מה שאין בקדושין] ואמר רבא כל שיש בקדושין יש בגירושין ויש בגירושין שאין בקדושין וזהו דקדושין למעוטי זמן דליתא בקדושין ומדלא מפיק אלא זמן ש"מ דכתב ידו בלא עדים כי היכי דאיתיה בגירושין איתיה בקדושין:

גרסי' בגמ' אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר אכלת והלה אומר לא אכלתי פטור טעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן:    וה"פ אמר לו עד אחד אכלת חלב שוגג ואתה חייב קרבן נאמן העד וכשר הקרבן ואין כאן משום או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים והכי דרשינן ליה בשמעתא קמייתא דהאשה רבה ולא שיודיעוהו אחרים והוא מכחיש:

ואמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן ותנא תונא עד אחד אומר נטמאת והלה אומר לא נטמאתי פטור טעמא דאמר לא נטמאתי הא שתיק מהימן ואמר אביי אמר לו עד אחד שורך נרבע והלה שותק נאמן:    כלומר ואסור לקרבן אבל לסקלו תרי בעינן דאמר מר [ב"ק דף מד ב] כמיתת בעלים כך מיתת השור:

ותנא תונא:    לענין פסולי קרבן בזבחים (דף עא א) ובבכורות (דף מא א) ושנעבדה בו עבירה ושהמית ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים האי על פי עד אחד היכי דמי אי דקא מודי בעלים היינו ע"פ בעלים אלא לאו דשתיק וצריכא. לאשמועינן בכולהו דשתיקה כהודאה היא:

דאי אשמעינן הך קמייתא דאי לאו דקים ליה בנפשיה חולין לעזרה לא הוה מייתי אבל נטמאו טהרותיך האי דשתיק סבר חזו ליה בימי טומאתו:    כלומר ולא איכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותרין לטהורים:

ואי אשמעינן התם משום דקא מפסדי מיניה בימי טהרתו אבל שורו נרבע מימר אמר כל שוורין לאו לגבי מזבח קיימי:    ולא איכפת ליה להכחיש והודאה מיהא לא הויא ומותר להקרבה. צריכא:

איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד מהו:    כלומר אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוא שותק. מהו. לאסור עליו אמר אביי היא היא רבא אמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמי דמר שמואל יומא חד נגה ליה ולא אתא שדר שליחא אבתריה אדאזל שליח בחדא אורחא אתא איהו בחדא אורחא כי אתא שליח א"ל אשתך זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפקה מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלן הוא. כלומר אי מהימן לך האי עד כשאר עד אחד דידעת ביה שאינו מפסולי עדות דלאו גזלן הוא אפקה הואיל ולא הכחשתו:

ורבא אמר אי מהימן לך כבי תרי אפקה ואי לא לא תפקה:    זו היא סוגיית הגמ'. ודייקי' עלה מדאמרי' בגיטין פ' הנזקין (דף נד ב) היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אינו נאמן ואקשינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמר אביי כל שבידו נאמן טעמא דבידו הא לאו הכי לא ותירץ ר"ת ז"ל דבסוגיין היינו טעמא משום דשתיק ושתיקה כהודאה דמיא והתם מיירי באומר איני יודע ומש"ה לא מהימן אלא במידי דבידו ולפיכך מי שאמר לחברו נתנסך יינך ושתק אסור משום דשתיקה כהודאה אבל אם אמר איני יודע אין העד נאמן עליו אם לא היה בידו ואמרו עוד בתוספות שנראה שאם אנו יודעים בו ששתק מחמת שאינו יודע אם אמת הוא אם לאו גם אם העד עצמו אומר שלא היה בעל הבית יודע אין סברא לומר שם שתחשב שתיקתו כהודאה דאין דומה שתיקתו אלא כאיני יודע בעלמא והא דדייקינן גבי עד אחד שאמר לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי הא אשתיק מהימן היינו כגון שאמר דאחר שאכלו בשוגג חזר ונודע לו וכן נטמאו טהרותיך שאומר בפניו נטמאו וכן המית ע"פ עד אחד ואף סמיא נמי באומר שגם הוא יודע ועובדא דינאי המלך נמי שהיו אומרים שאמו נשבית במודיעים כדאיתא בגמ' בשאמר העד שגם המלך עצמו ידע אחרי כן שהוא אמת אבל במקום שאינו יודע כלום גם לא היה יכול לידע למה תחשוב שתיקתו כהודאה זהו לשונם בתוס' ולפי שטה זו דאמרי' דטעמיה דאביי דאמר הכא נאמן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא רבא נמי הכי ס"ל דכיון דלא פליג אלא באשתו זינתה בעד אחד משום דהויא דבר שבערוה משמע דבשאר איסורין כאביי סבירא ליה כדיניה וכטעמיה דהיינו משום דשתיקה כהודאה דמיא הא אילו אמר איני יודע אינו נאמן והא דמתרץ רבא התם בהניזקין כגון בדאשכחיה ולא א"ל ולבתר הכי א"ל דמשמע דאי א"ל מעיקרא מהימן כולה ברייתא לרבא [בדהוה] בידו מתוקמא דאילו לאו בידו כיון דאמר איני יודע לא מהימן כלל ואפילו במידי דבידו סבירא ליה לרבא דאי אשכחיה מעיקרא ולא א"ל לא מהימן וסייעיה [ר"ת] ז"ל למילתיה

דף כט עמוד א

מדאמרינן וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה כו' כלומר דהכא הוא דאיכא למימר דשתיקה כהודאה אבל נטמאו טהרותיך וכו' קמשמע לן דבכולהו אמרינן דשתיקה כהודאה דמיא וסייעיה תו ז"ל למלתיה מדמסקינן בפרק האשה רבה (דף פז ב) טעמא דהא מתני' דאכלת חלב וכו' הא אשתיק מהימן היינו משום דשתיקה כהודאה דמיא. זו היא שיטתו ז"ל. וקהו בה קהייתא טובא ודמי כמאן דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא. דאם כן מאי לישנא דנאמן הא אין זה מחמת נאמנותו של עד אלא משום שתיקתו של בעל דבר שהיא כהודאה והוה ליה למימר חייב קרבן א"נ טהרותיו טמאות שהרי אין זה מטעם נאמנות כלל ובפ' האשה רבה נמי כי בעינן למידק דעד אחד נאמן באיסורין מהאי דיוקא דטעמא דאמר לא אכלתי הא אשתיק מהימן רמינן וממאי משום דמהימן דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אלמא כי אתינא בה מטעם הודאה לא שייך למימר נאמן ועוד דאי טעמיה דאביי משום דשתיקה כהודאה דמיא ורבא נמי מודה בה בשאר איסורין אמאי פליג גבי אשתו זינתה בעד אחד ואמר הוה דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואי שתיקה כהודאה דמיא הא שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא ובעובדא דההוא סמיא נמי אמרינן אי מהימן לך דלאו גזלן הוא זיל אפקה ואי שתיקה כהודאה דמיא אפילו הוי גזלן מה בכך והרי הודה לדבריו בשתיקתו ועוד דפשטא דמילתא מוכח דההוא סמיא לא הוה ידע בה מידי דהא אדאזיל שליח בחדא אורחא אתא איהו באידך ועובדא דינאי נמי מוכח דלאו משום הודאה אתינן עלה דהא ודאי צווח היה עליהם מתחלה ועד סוף וצא וראה מה עלתה בהם אלא ודאי אפי' באומר איני יודע כל שאינו מכחישו נאמן ומתני' ודאי הכי דייקא דקתני והלה אומר לא אכלתי טעמא דמכחיש ליה בהדיא הא לאו הכי מהימן וכי תימא א"כ היכי מוכח אביי מהכא דעד א' מהימן אפי' בהלה אומר לו איני יודע דהא התם בפ' האשה רבה דחינן דטעמא דמתני' משום דשתיקה כהודאה דמיא ומוכח לה מסיפא דקתני אמרו לו שנים אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין אמר להם ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי [ורישא מ"ט מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן] והא תרי [בעלמא] אע"ג דמכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא י"ל דהתם סבירא לן דרישא נמי רבנן ומש"ה מוכחינא מרבנן דסיפא דטעמא דדיוקא דרישא משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אביי ס"ל דרישא ר"מ היא והכי איתוקמא בדוכתא בכריתות וכיון דליכא למידק מסיפא מידי נקיטי' דיוקא כפשטיה דדוקא כשאמר לא אכלתי דקא מכחיש ליה בהדיא הא אמר איני יודע כיון דלא מכחיש ליה מהימן והא דאמרי' וצריכא דאי אשמעי' הך קמייתא וכו' לאו משום הודאה ולאו הודאה אתינן עלה אלא משום הכחשה ולאו הכחשה וה"ק אי אשמועינן הך קמייתא וכו' התם הוא משום דאי לאו דקים ליה בנפשיה וכו' והלכך שתיקתו לאו הכחשה היא אלא הודאה או איני יודע אבל נטמאו טהרותיך וכן שורך נרבע האי דשתיק משום דלא איכפת ליה ושתיקה זו אינה אלא הכחשה כמי שאינו רוצה להשיב מפני שאינו חושש לדבריו קמ"ל דכיון דלא מכחיש ליה בהדיא עד א' מהימן וכי תימא אם כן היכי אמר אביי התם בהנזקין (דף נד ב) דדוקא משום דבידו והא אמרי' הכא דעד אחד מהימן אע"ג דלאו בידו ואפי' א"ל אידך איני יודע י"ל דפועל שאני דכיון דשמירת טהרות עליו חזקה ששמרן יפה ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומש"ה לא מהימן אלא משום טעמא דבידו כלומר מפני שבידו לטמאה אי נמי דפועל כיון דעליה דידיה רמי לאודועי כל שלא אמר כן בשעה שהוציאן מידו לא מהימן אם איתא דקושטא הוא ההיא שעתא רמי עליה לאודועי וכעין טעמיה דרבא אלא דרבא סבר שאע"פ שלא אמר לו בשעה שהוציאן מידו כיון דאמר ליה בתר הכי כי אשכחיה נאמן דשמא בפעם ראשונה היה מתיירא מפני הפסד שכרו אבל היכא דכד אשכחיה ולא א"ל ובתר הכי א"ל אינו נאמן דאם איתא דנטמאו מעיקרא הוה אמר ומאי דקאמר השתא לצעוריה קא מיכוין ומיהו כל הני מילי בפועל משום דעליה דידיה רמי לאודועי לבעל הבית אבל איניש דעלמא אפי' אשכחיה מעיקרא ולא א"ל נאמן לעולם דכיון דלא רמי עליה לאודועי אזיל ואמר מדנפשיה ואפי' אמר הלה איני יודע נאמן וכי תימא והא אמרי' בפ' זה בורר (דף ל א) מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין והא מעשר שני איסורא הוא ולא מהימן אלא כל שבידו י"ל אילו אמר דמעשר שני הם בוודאי ה"נ דמהימן ואפי' אין בידו אבל הוא אינו מעיד אלא שאביהם אמר לו כך וכל היכא דלאו בידו חוששין שמא שלא להשביע את עצמו אמר כן אבל כל שהניחם בפניו במקום שבידו ליטלן הדבר מוכיח דכיון שהוא בטוח בו כל כך קושטא א"ל והר"ם ב"ן ז"ל תירץ דמעשר שני נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה ועד אחד לא מהימן אלא באיסורי גרידי ומיהו התם מהימן אפי' בשאמר הלה איני יודע זו היא שטת האחרונים ז"ל. ולי נראין דברי רת"ם ז"ל עיקר משום דלישנא דצריכותא מוכח דמשום שתיקה כהודאה דמיא אתינן עלה וכך מטין דברי רש"י ז"ל וסוגיין דפ' האשה רבה נמי מוכח דטעמא משום דשתיקה כהודאה ומאי דמקשו עליה מלישנא דנאמן דאילו משום שתיקה כהודאה אתינן עלה אין זה תלוי בנאמנותו של עד אלא בהודאתו של בעל דבר ליתא שאילו היה העד גזלן דלא מהימן לא היה מתחייב מפני שתיקתו דדוקא בעד כשר הוא דאמרי' הכי שכל שהלה שותק הוא נאמן וחדוש הוא שחדשה תורה באיסורים ומוכחין ליה התם מדכתיב או הודע אליו מ"מ דאמרי' התם [יבמות דף פז ב] עד א' דמהימן מדאורייתא מנ"ל דתניא או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחישן [יהא פטור] ת"ל או הודע אליו מ"מ היכי דמי אילימא תרי ולא מכחיש להו קרא למה לי אלא לאו חד וכי לא מכחיש ליה מהימן וממאי דמשום דמהימן דלמא משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא תדע דקתני סיפא שנים אומרים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין א"ר מאיר ק"ו אם הביאוהו [שנים] לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו ומה אם ירצה הלה לומר מזיד הייתי רישא מאי טעמא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן והא תרי בעלמא אע"ג דקא מכחיש להו אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא. זו היא סוגיית הגמ' שם. ובודאי אפי' למאי דאמרי' התם דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכא דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד דאפי' יודע זה בלבו שאינו יודע בדבר כלום חייב שאילו תאמר שמפני הודאתו בלבד הוא מתחייב קרא למה לי והא ודאי אם הוא יודע בעצמו שאכל חלב ומפני כך הודה לדברי העד פשיטא דחייב ואם הוא בעצמו יודע שלא שתק מפני הודאה היאך הוא מתחייב שמא תאמר מפני שאנו דנין על כרחו הודאתו כשתיקה והתנן בערכין בסוף פ' האומר משקלי עלי (דף כא א) דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם דמשום האי טעמא פטרי רבנן בתרי אע"ג דאינהו מהימני וכדאיתא בסוגיין דהתם משום דכיון דמילתיה דנפשיה הוא לעולם אינו מתחייב אלא ע"פ עצמו וכיון שהוא יודע שלא היתה שתיקתו מחמת הודאה למה יביא קרבן אדרבה יש לו להמנע כדי שלא יביא חולין לעזרה אלא על כרחין אפי' למאי דאמרי' דלמא משום דאשתיק ושתיקה כהודאה דמיא מפני נאמנותו של עד מתחייב ולא מפני הודאתו וכי אמרי' וממאי משום דמהימן הכי קא אמרי' ממאי דמהימן אפי' באומר איני יודע דלמא איני יודע כהכחשה דמי והתורה לא האמינתו מרבויא דאו הודע אלא היכא דאשתיק וגזירת הכתוב הוא באיסורין מרבויא דאו הודע שתהא שתיקתו של בעל דבר לגבי עד אחד כהודאה ולא מן הדין שהרי אין דנין כן בממון אלא באיסורין בלבד ונמצא שמפני נאמנותו של עד הוא ולא מטעם הודאתו שאפי' הוא יודע בעצמו שלא שתק מפני הודאה חייב ומש"ה אתי שפיר לישנא דנאמן דאמר אביי הכא ובהכי נמי מתורץ מאי דמקשו מדרבא דאמר הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וקשיא להו דאי שתיקה כהודאה דמיא הרי הודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ולאו קושיא היא שכבר פירשתי דלאו הודאה גמורה חשבינן לה אלא גזירת הכתוב היא באיסורין שיהא עד א' נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה ואילו בממון ודאי אין אומרין כן ומש"ה אמר רבא דדבר שבערוה דילפינן דבר דבר מממון ליתיה בפחות משנים דלא אמרי' ביה שתיקה כהודאה כי היכי דלא אמרי' הכי בממון ומאי דפרכינן נמי מדאמרי' גבי ההוא סמיא אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה וקשיא להו אי שתיקה כהודאה אפי' כי הוי גזלן הרי הודה מכיון ששתק לאו פרכא היא שכבר כתבתי שהענין תלוי בנאמנותו של עד ולא בהודאתו של בעל דבר ולא האמינה תורה עד פסול ומאי דפרכינן נמי מעובדא דסמיא דפשטיה מוכח דאיהו לא ידע כבר כתבתי שבתוס' העמידוה כשאמר העד דאיהו ידע וכן דינאי אבל לפי מה שפירשתי קרוב אני לומר דכל ששתק בשעה שהעיד העד הויא שתיקתו כהודאה שאע"פ שהוא לא ידע בדבר כלום חשבינן שתיקתו כהודאה ועובדא דינאי נמי אפשר שפעם אחד שתק הוא או אמו לדברי העד והתורה האמינתו (מיד) כך נראה בעיני בדברים הללו:

גרסי' בגמ' [ד' סו א] עובדא דינאי המלך והביאו הרי"ף ז"ל אגב גררא בפ' האשה שנתארמלה ושם אכתוב בו בס"ד:

אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה:    דהכי אמר בגמ' אי מהימן לך כבי תרי אפקה ומיהב לה כתובה שאינה מפסדת כתובתה אא"כ זינתה בשני עדים וקנוי וסתירה בעד אחד נמי אם קינא האיש את אשתו על פי שנים שאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ונסתרה אפילו בעד אחד נאסרת עליו לפי שיש רגלים לדבר כיון שכבר קינא לה ממנו ואחר כך נסתרה עמו:

תנן התם בנדרים בפ' בתרא (דף צ ב) האומרת טמאה אני לך:    מוקמינן לה התם בגמ' באשת כהן דאי באשת ישראל אי ברצון מי אית לה כתובה ואי באונס אמאי יוצאה אלא לאו באשת כהן דנהי דאסורה ליה אית לה כתובה דמציא למימר ליה אנא הא קאימנא וגברא הוא דנסתחפה שדהו שקדושת כהונתו גרמה לו שתהא אסורה לו דהא אונס בישראל משרא שרי הלכך מזלו גרם ומ"ה יש לה כתובה:

השמים ביני לבינך:    מוכח התם בגמ' דהכי קאמרה ליה שאין שכבת זרעו יורה כחץ בשעת תשמיש ואינו ראוי להוליד ומתוקמא בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה הא לאו הכי אין בדבריה כלום [דאמרי' לה זילי ולא מפקדת אפריה ורביה] כדאמרי' בפ' אף על פי (דף סד א) ואע"ג דאמרי' באגדה שאמרה לו שרה אמנו לאברהם השמים ביני לבינך דאלמא פירושו שהוא מרוחק ממנה לגמרי כגון שרה שהיתה טוענת לאברהם שרחקה מחמת הגר ובירושלמי נמי הכי משמע דאמרינן התם כמה דרחיקין שמיא מן ארעא כך ההיא איתתא רחיקא מבעלה אפשר דלשון השמים ביני לבינך כולל הכל אבל [בגמ'] הכא מוכח שפירושו שאינו יורה כחץ וכי קאמרה ליה השמים ביני לבינך הכי קאמרה ליה אלהים עד ביני ובינך דקושטא קאמינא לך שדבר זה אין יודע בו אלא ה':

נטולה אני מן היהודים:    שאסרה על עצמה

דף כט עמוד ב

תשמיש כל היהודים וכיון שכן מוכחא מילתא דתשמיש קשה לה וכאנוסה דמיא ומש"ה כופין אותו להוציא וליתן כתובה:

חזרו לומר שלא תהא נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה:    דשמא תלך למקום שאין מכירין בה [ובנדרה] ותנשא:

תביא ראיה לדבריה:    שנאנסה ובלאו הכי לא מתסרא אבעלה:

יעשו דרך בקשה:    מפורש בירושלמי יעשה סעודה ויפייס עצה טובה קמשמע לן. ואיכא למידק אמתני' כיון דמדינא כי אמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה כמשנה ראשונה משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך יש מי שתירץ דאף על גב דמדינא אסירא שרו לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מיגדר מלתא בקום עשה דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה ורשות בידם לעשות כן כדאמרי' בפרק האשה רבה (דף צ ב) מגדר מילתא שאני והקשו על זה שאין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא ולדידי לא קשיא דכי היכי דאמרי' בכמה דוכתי [יבמות צ: כתובות ג א] דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני לך אפקעינהו רבנן לקדושיה מעיקרא ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומש"ה שריא לבעלה או אוכלת בתרומה נמי כדאמרי' בגמ' התם אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכי דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי אבל באומרת טמאה אני לך שלפסול נבעלתי לא סגי האי טעמא לפיכך יותר נראה לומר דמדינא כי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא שלא כל הימנה להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו אלא דמשום דהא מלתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להימנה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוית מזלזלה נפשה למימר הכי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש שמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא:

ההיא איתתא:    אשת כהן היתה דאי אשת ישראל כיון שאפי' לפי דבריה סבורה היתה שהוא בעלה אין לך אונס גדול מזה ואונס בישראל משרא שרי ולמה ליה לר"נ למימר עיניה נתנה באחר אלא ודאי כדאמרן:

הא מילתא:    תשמיש:

אהלויי:    עובדי כוכבים מוכרי אהל:

נפטויי:    מוכרי נפט:

מהרזק:    שהיה נחבא עם אותה אשה וכדאמרי' בפרק החובל (דף פה ב) דהרזקי' באנדרונא:

פרטיה נואף להוצא:    פרץ מחיצה שבהוצא ודפנא:

אירכוסי הוה מירכס:    היה מחביא עצמו:

בבאלי דבבא:    במסך שלפני הדלת. והאי דאצרכינן להני טעמי לאו למימרא דבלאו הכי אתתא אסירא דליתא שאין האשה נאסרת על בעלה [כתובות ט א] אלא בקנוי וסתירה או בעידי דבר ברור אלא דאי לאו משום הני טעמי היה ראוי בכיוצא בזה לכל בעל נפש לחוש לעצמו כדי לצאת ידי שמים. ואחרים אומרים דבדבר מכוער כי האי אי לאו הני טעמי הוה מפקינן לה מבעלה ויתבאר ביבמות בפרק כיצד בס"ד:

מתני' כ"מ שיש קדושין ואין עבירה:    בנישואיה שלא אסרתה תורה עליו:

זו כהנת לויה וישראלית:    לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי כהן שנשא לויה או ישראלית בנה כהן ישראל שנשא כהנת או לויה בנה ישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. והאי כללא דרישא לאו דוקא דהא קיי"ל כר' יוסי דאמר גר נושא ממזרת והולד ממזר והרי יש כאן קדושין ואין עבירה ואעפ"כ הולד הולך אחר הפגום ובגמ' [ד' סז א] אמרי' דאי זו זו דתנן ברישא דמתני' אתא למעוטי האי גוונא:

אלמנה לכהן גדול וכו':    שיש קדושין ויש עבירה דקסבר קדושין תופסין בחייבי לאוין:

אחר הפגום:    הנולד מפסולות לכהונה פסול בן ממזרת מישראל ממזר ובן ממזר מישראלית ממזר ובן נתין מכשרה [נתין] ובן נתינה מישראל [נתין]:

מכל העריות:    של חייבי כריתות:

הולד ממזר:    בגמ' [דף סז ב] יליף לה:

הולד כמוה:    ולד עובדת כוכבים עובד כוכבים אם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר:

ולד שפחה:    עבד ושחררו בעליו מותר בישראלית:

גמ' מנלן:    דלא תפסי קדושין בשפחה:

האשה וילדיה וגו':    בשפחה כנענית שיחדה לעבד עברי ואמר קרא לא יצא הבן עם אביו חפשי:

כי יסיר את בנך:    לעיל מיניה כתיב בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי תסיר משמע דהבן הנולד לו מעובד כוכבים מבתך קאמר שיסירנו העובד כוכבים מאחריו ושמעינן מינה דבן בתך אפי' מן העובד כוכבים קרוי בנך ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דמשמע מינה דקפיד נמי בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לה מבנך אלמא בן העובדת כוכבים אין קרוי בנך אלא בנה והלכך בנה ליכא ביה משום הסרה וכל האיסור בשעה ראשונה נעשה שהוא מוציא זרעו מכנפי שכינה אבל אחר שנולד אין הסרתו כלום שעובד כוכבים גמור הוא וכיון דפשטינן [מקרא בשפחה] דולדה כמוה ממילא פשיטא לן דלא תפסי בה קידושי בעובדת כוכבים נמי כיון דפשיטא דולדה כמוה ממילא מפשיט לן דלא תפסי בה קדושי ומיהו רש"י ז"ל נראה שגורס עובדת כוכבים מנלן אמר רבי שמעון משום ר' שמעון בן יוחאי לא תתחתן בם לא יהא לך בם תורת חתנות כלומר ומהא נפקא לן דלא תפסי בה קדושין. ולדה כמוה מנלן:

האי בשבעה אומות:    שבארץ ישראל הוא דכתיב שאר עובדי כוכבים מנלן:

דדריש טעמיה דקרא:    בב"מ (דף קטו א) גבי אלמנה עשירה דקאמר ממשכנין אותה דטעמא מאי אמר רחמנא לא תחבול בגד אלמנה מפני שאתה צריך לחזור לה העבוט לערב ומתוך שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית למשכן וערבית להחזיר אתה משיאה ש"ר בשכנותיה וה"נ טעמא דקרא דריש דכיון דטעמא דלא תתחתן משום כי יסיר הוא גמור מינה כל המסירין מאחרי המקום:

ואחר כן:    לאחר שתשהא כפי גזרת הכתוב שהתיר לך יפת תואר כתיב

דף ל עמוד א

והיתה לך שיהא לך בה הויה אבל מעיקרא קודם היתר לא:

קרינא ביה וילדו לו:    שמתייחס אחר אביו:

לא קרינא ביה וילדו לו:    אלא אחריה הוא מתייחס ובגמרא פרכינן אי הכי שפחה נמי דולדה כמוה תיפוק לה מהאי קרא דהא לא קרינא ביה כי תהיין כדכתיב עם הדומה לחמור וקרא דהאשה וילדיה למה לי ומהדרינן דאין ה"נ ומוקמינן ההוא קרא לדרשא אחריתי:

מתני' יכולין ממזרים ליטהר:    מפסול זרעם שלא יהיו זרעם ממזרים:

בנה עבד:    ואינו ממזר דהא רבינן וולדה כמוה:

בן חורין:    ומותר בישראלית:

הרי זה עבד וממזר:    בגמ' יליף טעמא:

גמ' לכתחלה קאמר:    ממזר נושא שפחה דקסבר כי כתיב (דברים כג) לא יהיה קדש בישראלים כשרים כתיב ולא בממזר:

או דיעבד קאמר:    ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה ושפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדשות. ואסיקנא לכתחלה קאמר וא"ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחויב בשאר לאוין דחיתון שהרי אסור הוא בעובדת כוכבים ומאי שנא ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרינן בפרק השולח (דף מא א) לישא שפחה אינו יכול תירץ ר"ת ז"ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתו בעבירה קדוש ועומד הוא:

ודוקא ממזר לשפחה וכו' דעבד אין לו חייס:    ואינו מתייחס אחר אביו דכתיב עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחר האב והלכך אי מנסבא לעבדא לא מהני מידי:

והיינו דא"ר יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים נראה שהרב אלפסי ז"ל היה מפרש אותה שהממזר יכול ליטהר בכספו שיקח שפחה וישאנה אבל אין נראה משמעותה כן בפ' עשרה יוחסין:

הדרן עלך האומר