ר"ן על הרי"ף/פסחים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | הרמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד | מהר"מ חלאווה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ה עמוד ב

כל שעה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. בגמ' פרכינן למה ליה למיתנא בהמה ולמה ליה למיתנא חיה:

ומוכרו לנכרי:    בגמרא אמרי' לאפוקי מהאי תנא דתניא ב"ש אומרים לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח:

עבר זמנו אסור בהנאתו:    כלומר ואינו מאכיל ולא מוכרו לנכרי מיהו אם מכרו דמיו מותרין שאינו תופס דמיו כדתנן בפרק האיש מקדש (דף נו ב) מכרן וקדש בדמיהן מקודשת. אמרינן בגמ' דאע"פ מדיוקא דרישא שמעי' ליה ממשנה יתירה אשמעינן הא דרב גידל דאמר המקדש מו' שעות ולמעלה אפילו בחיטי קרדנייתא אין חוששין לקידושיו והכי קאמר עבר זמנה אסור בהנאתו ונפקא מינה אפילו לענין קדושין והא דרב גידל פרשתיה למעלה בס"ד:

ולא יסיק בו תנור וכירים:    אתא לאשמועינן שאפילו בשעת ביעורו הוא אסור ליהנות ממנו:

וחכ"א מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:    ומוכח בגמ' (דף כח א) דלרבנן לשאר נהרות בעי פירור אבל לים המלח לא בעי פירור וליתא לדרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דיחיד ורבים הלכה כרבים אע"פ שבתוס' (כתבו) [פסקו] כמותו מדסתם לן תנא כותיה במס' תמורה (דף לג ב) שהוא מונה חמץ מכלל הנשרפים:

גמ' ומותר בהנאתו פשיטא:    דכיון דתנא רישא דמאכיל ומוכרו לנכרי פשיטא דמותר בהנאתו:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו:    פי' כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור ודאמרי' מותר בהנאתו בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי:

שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה דמדלא קרינן לא יאכל בפת"ח משמע לא יהא בו היתר המביא לידי אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל ובגמ' פליג עליה ר' אבהו ואמר לא יאכל נמי איסור הנאה משמע והרב אלפסי ז"ל הביא בהלכות הא דחזקיה לפי שהוא יותר פשוט:

בכל מתרפאין במקום סכנה:    דכתיב (ויקרא יח) וחי בהם ולא שימות בהם:

חוץ מעצי אשרה:    פירשו בתוס' דמיירי כגון שאינו יכול להרפא בעץ אחר ואפילו ממינו כגון ע"י שדים או דבר אחר משום דאתי למיטעי בתר ע"ג דומיא דאמרי' בפ' אין מעמידין (דף כז ב) גבי בן דמא שנשכו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל משום דשאני מינות דמשכא ואפ"ה אשכחן התם (דף כח א) דר' אבהו רמא ליה יעקב מינאה סמא בשקיה ולפיכך צריכין אנו לומר דבן דמא היה רוצה יעקב איש כפר סכניא לרפאתו בשם ע"ז והכי מוכח בירושל' בפ' שמנה שרצים אבל ע"י סמים שרי וכי האי גוונא נמי מתוקמא הכא דכי אמרי' דאין מתרפאים מעצי אשרה היינו היכא דאמר לו שאילן אחר מאותו המין לא יועילנו אלא אשרה בלבד דבכי האי גונא אתי למטעי בתר ע"ז ולאימשוכי בתרה אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן וש"מ דטעמא לאו משום דאתא לאמשוכי בתרה אלא משום שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ואע"ג דליתיה אלא לאו בע"ז הוא ממש כע"ז וכלהו לאוי דילה אמרי' יהרג ואל יעבור וכן לרבנן נמי דאמרו חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים [בכולהו לאוי בגלוי עריות אמרי' יהרג ואל יעבור והכי מוכח בסוף פ' בן סורר ומורה] דאמרינן התם (דף עה א) מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה בלבו טינא ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שתבעל לו אמרו חכמים ימות ולא תבעל לו תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה תספר עמו אחורי הגדר ימות ואל

דף ו עמוד א

תספר עמו אחורי הגדר ובודאי שדברים אלו אינם גלוי עריות ממש אלא שעובר [בהם] על לאו דלא תקרבו לגלות ערוה שהוא לאו בגלוי עריות:

אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך:    כלומר יאמר החביב וכ"ש שאינו חביב וא"ת ולמה הוצרכו לדברי ר"א בכאן הלא ר"א לא דריש אלא ייתורו של מקרא אבל למסור נפשו לאהבתו של הקב"ה מקרא מלא הוא דכתיב בכל נפשך יש לומר לאפוקי מדר' ישמעאל דאמר שעל כולן הוא אומר וחי בהן ולא שימות בהם ובע"ז נמי בצינעא יעבור ואל יהרג ובפרהסיא יהרג ואל יעבור מולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל ילפינן ליה כדאי' פ' אין מעמידין (ע"ז דף כז ב) ולדידיה קרא דואהבת את ה' וגו' לא משמע ליה שימסור נפשו באהבתו של הקב"ה אלא שיאהב אותו בכל לב ובכל נפש ובכל מאדו כענין שכתוב אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ולאפוקי מדרבי ישמעאל מייתי הך ברייתא דר' אליעזר דאילו ר' ישמעאל לא קשיא ליה מידי אלא ארחי' דקרא הוא אבל לר' אליעזר דקשיא ליה אלמא משמע שחייבו ליתן נפשו ומאודו באהבתו של הקב"ה ומשום הכי קשיא ליה יאמר החביב וכל שכן שאינו חביב והיינו טעמא דמפקי מקרא דואהבת בע"ז בלחוד ולא מוקמי ליה בכל המצות שקיומן הוא אהבתו של הקב"ה היינו טעמא כיון דמקרא אחד מיקל דהיינו וחי בהם ולא שימות בהם ומקרא אחד מחמיר דהיינו ואהבת מסתברא לאוקמי קרא דוחי בהם בכל המצות כולן וקרא דואהבת בע"ז בלחוד שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כלה ובה תלוי עיקר אהבתו של הקדוש ברוך הוא:

חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים:    שאם אומר לו לאדם עבור על אחת מאלו או תהרג יהרג ואל יעבור:

וכי מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה:    שאם ללמדנו פטור אונס הרי כבר אמור ולנערה לא תעשה דבר אלא לא בא הכתוב אלא להקיש שניהם זה לזה דנלמוד כל אחד מחבירו והרי רוצח נראה בא ללמד ונמצא למד והכי קאמר כרוצח כנערה שניהם שוים וכל אחד אנו למדים מחבירו כמה שנאמר והיה כעם ככהן מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו דכתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע יושיענה בכל דבר שיכול להושיעה אף רוצח נתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור זו היא גירסת ה"ר אלפסי ז"ל והר"ז הלוי ז"ל כתב שנוסחא זו משובשת היא שלא אמרו באשה תהרג ואל תעבור כדאמרינן פרק בן סורר ומורה (דף עד ב) והא אסתר פרהסיא הואי אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה כלומר דלא עבדא מעשה רבא אמר הנאת עצמו שאני ואף כאן אי דאביי אי דרבא ליכא למימר תהרג ואל תעבור בנערה המאורסה דסבירא ליה לרבינו זרחיה ז"ל דבגלוי עריות כל היכא דאין הנכרי מתכוין להעביר אלא להנאת עצמו לא אמרי' תהרג דאם איתא מאי קא משני רבא דהנאת עצמו שאני דהא אסתר גלוי עריות הואי אי משום דאסתר אשת איש היתה כדדרשי' (מגילה יג א) לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית ואי משום דקא עברה אלאו דלא תתחתן בם ואפילו תימא דחתון באונס ליכא מ"מ הוה ליה כנכרי הבא על בת ישראל בזנות דבית דינו של שם גזרו עליו כדאיתא בפרק אין מעמידין (דף לו ב) ואחרים כתבו דליתא דכי אמר רבא הנאת עצמו שאני ה"מ בשאר מצות שדינן בצנעא יעבור ואל יהרג ולא אמרינן יהרג ואל יעבור אלא בפרהסיא משום ונקדשתי בתוך בני ישראל ובהנהו אמר רבא דכל שאין הנכרי מתכוין אלא להנאת עצמו ליכא חלול השם והלכך אפי' בפרהסיא יעבור ואל יהרג אבל בשלש מצות חמורות הללו שמפני חומר שבהן אמרו שאפי' בצנעא יהרג ואל יעבור להנאת עצמן נמי יהרג ואל יעבור דלא עדיפא הנאת עצמן מצנעא וס"ל לרבא דאסתר לאו אשת איש הואי דלית ליה לרבא דרשא דאל תקרי לבת אלא לבית וגזרת ב"ד של שם לא מקריא גלוי עריות. והביאו ראיה דבשלש עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור מדאמרי' בשמעתין בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה ובודאי שהמתרפא מעצי אשרה בשביל חולי הרי הוא כהנאת עצמו שהרי אין עושין להעביר ואמרי' נמי גבי גלוי עריות בסוף בן סורר (דף עה א) באותו שהעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ואע"פ שלא היה מתכוין אלא להנאתו ואמרינן נמי פרק יום הכפורים (דף פב א) עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגלוי עריות וש"ד משמע דבכי האי גונא ג' עבירות הללו עומדות בפני פקוח נפש ואע"פ שאין זה להעביר וא"ת הרי אמרו בפרק סורר ומורה (דף עד ב) דאי לא תימא הכי הני קאקי וסימונקי פי' מיני מחתות היכי משאלינן להו אלא להנאת עצמן שאני אלמא דאפי' בע"ז להנאת עצמן שרי י"ל דבהשאלה זו אינו עובר עליה בלאו שהוא מיוחד לע"ז אלא משום לפני עור לא תתן מכשול שהוא כולל כל המצות ומ"ה כיון דלהנאת עצמן הוא וליכא חלול השם יעבור ואל יהרג:

וקשה קצת בעיני כיון דאמרי' דבהני עבירות וכל אביזריהו פי' הנמשך אחריהם נמי יהרג ואל יעבור אמאי לא הוי נכרי הבא על בת ישראל אביזרא דגלוי עריות כי היכי דתעמוד לפניו ערומה מאביזרה דעריות וכי היכי דלא ידבק בידך מאומה מן החרם מאביזרה דע"ז ואלו הקושיות שהקשו על הר"ז הלוי ז"ל דמשמע מהנהו דבג' עבירות הללו אפי' להנאת עצמן יהרג ואל יעבור אפשר לדחותן משום דכי אמרינן הנאת עצמן שאני ה"מ כגון אסתר שהיתה מתרצה בגלוי עריות ולא מחמת גלוי עריות אבל אלו שהביאו אינם כן אלא הרי הם רוצים ליהנות באותו דבר (עד) שאסרה אותו תורה מחמת ההנאה שבו שהוא עיקר האיסור כגון המתרפא בעצי אשרה שהתורה אמרה שלא ליהנות ממנה והוא רוצה אותה כדי ליהנות ממנה וכן מי שהעלה לבו טינא שהתורה אמרה שלא ליהנות מן הערוה והוא רוצה אותה מחמת הנאה שבה אבל אסתר לא היתה מתרצת בגלוי עריות מחמת ענין גלוי ערוה אלא להנצל ממיתה ולפיכך אפשר דאליבא דרבא בנערה המאורסה לא אמרינן תהרג ואל תעבור אלא היכא שאין האנס מתכוין להנאת עצמו כגון שאמר לה נכרי שתבעל לפלוני שאין עושה אלא להעביר בכי האי גונא מצינן למיגרס תהרג ואל תעבור ולאביי נמי דאמר אסתר קרקע עולם היתה שפיר מצינו למגרס [לרבא] תהרג ואל תעבור משום דההוא דהתם היינו בשאין עושין מעשה אבל בשמעתין מיירי כגון שאומר לה שתביא הערוה עליה דבכי האי גונא הוא שאנו למידין אותה מרוצח דרוצח נמי לא מחייב למימסר נפשיה אלא כשאומרים לו הרוג בידים אבל אם אמר לו הנח עצמך לזרוק על התינוק או תהרג אינו חייב למסור עצמו למיתה כדי להציל חבירו דאדרבה איכא למימר מאי חזית דדמא דחברך סומק טפי דילמא דמא דידך סומק טפי ומיהו אם אומרים לו לאדם הנח ויתקעו אותך בערוה ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבור ולא מצי למימר לאו מעשה קא עבידנא

דף ו עמוד ב

דהא קי"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נג ב) דאין קושי אלא לדעת הילכך מה שמתקשה מיקרי מעשה:

מרי דוראי:    מושל עירי:

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי:    כלומר אין אתה בא לשאול על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פקוח נפש וסבור אתה שאף זו תדחה מפני פקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן אבוד נפש והתורה לא התירה לדחות המצוה אלא מפני חיבת נפשו של ישראל וכאן עבירה עשויה ונפש אבודה ומי יאמר שנפשך חביבה לפני המקום יותר מנפשו של זה דילמא שלו חביבה יותר ונמצא עבירה עשויה ונפש אבודה:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דקא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה:    מושח לרפוא':

בגוהרקי ערלה:    בוסר זתים קטנים:

דרך הנאתן:    לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד אבל אנא עבידנא בעוד שהפסולת מעורב עם השמן והוה ליה שלא כדרך הנאתו דלא מתסר אלא מדרבנן כדאמרינן בגמ' (דף כד ב) דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם ובשר בחלב שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה והילכך אין מתרפאין בהן כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסירי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאים בהן אפי' בחולי שאין בו סכנה:

וראיתי מי שכתב דמהא שמעינן דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחוצה לארץ אפי' בחולי שאין בו סכנה ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה ואני אומר שאם באנו לחלוק אפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאות של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורין של דבריהם כדרך הנאתן:

איתמר הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו:    כגון ריח ע"ז ובעל כרחו היינו לומר שלא בא לכאן בשבילו אלא הריח ממילא קאתיא ובכי האי גונא אפילו הוא מכוין לה בעל כרחו מקריא דהא שקלינן וטרינן בשמעתין באפשר וקא מכוין ולא אפשר וקא מכוין:

אפשר לו:    ליבדל:

ומתכוין:    ליהנות מאותו ריח או אפי' א"א לו ליבדל. ומיהו מתכוין הוא ליהנות כ"ע לא פליגי דאסור דהא קא מכוין לה לא אפשר לו ליבדל ולא מכוין ליהנות דאיכא תרתי להיתירא כ"ע לא פליגי דשרי:

היינו פלוגתא:    במס' שבת (ד' כט ב) בגרירת מטה כסא וספסל וקיי"ל כרבא הילכך בין אפשר בין לא אפשר אי מכוין אסור אי לא מכוין מותר:

תנור שהסיקוהו בקליפי ערלה:    קליפי אגוזים ורמונים שאף הן אסורין משום ערלה כדכתיב וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו דהיינו שומר פרי אבל עצי ערלה מותרין:

ובקשין של כלאי הכרם:    שאפי' הקשין של כלאי הכרם אסורין דלא כתיב בהו פרי ודוקא נקט הני שמצותן בשריפה ואפרן מותר והיינו דקתני סיפא בשלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותרת שהגחלים הרי הן כאפר אבל שאר איסורין שהן מן התורה אפי' על גבי גחלים אסור דלא גרע מאפרן דאסור:

חדש יותץ:    דרך התנור לגמור מלאכתו בהסק ראשון ומשום הכי יותץ ולית ליה תקנתא בצינון דסבירא ליה להאי תנא דזה וזה גורם אסור הילכך אע"פ שכשיצטרכו לאפות בו פת ויסיקוהו בעצי היתר אכתי הוו להו שני גורמין עצים דהיתר ותנור שנגמר באיסור ששבח העצים כאילו ניכר בתנור:

ישן יוצן:    אם התנור זה שהסיקוהו בקליפי ערלה הוא ישן יוצן וכשיאפה בו את הפת יסיקוהו בעצים של היתר וליכא גורם של איסור כלל. אפה בו את הפת בחדש שלא נתצו או בישן שלא צננו רבי אומר הפת אסורה דסבירא ליה דיש שבח עצים בפת ומוקמי' לה בגמרא כשאבוקה כנגדו דכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שאיסור בעין וחכמים אומרים הפת מותרת דסבירא להו דאפילו כי האי גוונא מיקלא קלי איסורא ולא משכחינן לרבנן עצים דאיסורא אלא בשרשיפא. כלומר כסא לישב עליה דאיתיה לאיסורא בעיניה אבל עצי איסור שכלים והולכין לא אוסרין רבנן מה שנאפה בהן ולא קיימא לן בהא כרבנן כדאיתא בסמוך:

בשלה על גבי גחלים ד"ה הפת מותרת:    דבהא אפילו רבי מודה דכיון שהעצים אינן בעין ליתא לאיסורא בעיניה ואיפליגו אמוראי בגמרא במאי דאמר בשלה על גבי גחלים הפת מותרת אי אמרינן דוקא גחלים עוממות או אפי' בלוחשות ומוכחא סוגיין (דף כז א) דאפי' בלוחשות ולפיכך הביאה סתם הרב אלפסי ז"ל:

הא דתניא יותץ ר"א היא דסבר זה וזה גורם אסור כדמוכחינן לה בגמרא (שם) והכא אי לא נתיץ ליה אלא דמצנן ליה אכתי

דף ז עמוד א

איכא זה וזה גורם כדכתבינן לעיל דעצים דהיתרא ותנור דאיסורא והא דתניא יוצן רבנן היא דסברי זה וזה גורם מותר וכי תימא א"כ ישן אמאי יוצן דהא איכא זה וזה גורם תנור דהיתרא ועצים דאיסורא י"ל דכי אמרינן זה וזה גורם מותר ה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא והכי מוכחא בע"ז (דף מט א) אבל בחדש לא אמרינן יותץ דכיון דלית ליה תקנתא אלא בנתיצה כדיעבד דמי:

ולענין אפה בו את הפת:    כלומר בחדש שלא נתצו ובישן שלא צננו ואבוקה כנגדו הפת אסורה משום דיש שבח עצים בפת דהא הוא כאילו האיסור מעורב בו (ומיהו אפה בו את הפת בישן שלא צננו אסורה בהנאה דאף על גב דזה וזה גורם הוא תנור דהיתרא ועצים דאיסורא הא אמרי' בפ' כל שעה דיש שבח עצים בפת הילכך חמיר מזה וזה גורם לפי שהאיסור ניכר בהיתר ע"כ):

הילכך קערות כוסות וצלוחיות:    של חרס ששרפם בעצי איסור באבוקה כנגדו אסירי דהא יש שבח עצים בהן והנאתן בלא גורם שני דעל ידי גורם ראשון הוא משתמש בהן וקדרה נמי ששרפה כשהיא חדשה בעצי איסור אסורה שמא תאמר הא אין יכולין לבשל בה אלא על ידי היסק דעצים אחרים ונמצא זה וזה גורם הוא אפי' הכי אסורה דהא מקבלא בישולא [מקמי דליתי עצים דהיתרא] ואיכא הנאת תשמיש שמשתמש בה בלא גורם אחר אבל תנור אין נותנין בו פת אלא בהיסק אחר של גורם ההיתר והא דאמרינן קערות כוסות וצלוחיות אסירי לית להו תקנתא כדרבן גמליאל דאמר בעלמא (ע"ז דף מט ב) ימכר כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דהא לא אפשר משום דהוו להו דברי' הנקחים מנכרי וחוששין שמא יחזור וימכרם לישראל ודר"א נמי לית להו תקנתא דאמר (שם דף עד א) יוליך הנאה לים המלח דאפשר דתקנתא דר' אליעזר ליתא אלא באיסורי ע"ז שכיון שתופסין דמיהן אע"פ שאין להם פדיון ואין ניתרין בכך מ"מ הרי הוא כמבוער האיסור עצמו אבל בשאר האיסורין שאין תופסין דמיהן כשהוא מוליך הנאה לים המלח מה בכך ממון אחר הוא שמוליך לים ולא דבר שהוא נמשך מן האיסור כלל ומשום הכי קערות כוסות וצלוחיות אסירי ולית להו תקנתא:

מתני' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח:    בגמרא מפרש לה:

נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח:    לפנינו אפרש אותה בס"ד:

גמ' הא דקתני חמץ של נכרי וכו':    ומתני' ר"ש היא דאמר חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו אינו עובר עליו בולא כלום דאילו ר' יהודה אפילו חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור

דף ז עמוד ב

כדאיתא בגמ':

קנסא הוא דקניס ר"ש:    הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא ומתני' הכי קתני ושל ישראל אסור [בהנאה] שנאמר לא יראה לך כלומר דקנסינן ליה הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא אי מדאורייתא כגון שהשההו בביתו אי מדרבנן כשהפקידו אצל נכרי דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור כמו שכתבתי למעלה ומשום הכי לאחר הפסח אסור [וכך אמרו בירושלמי הפקיד חמצו לאחר הפסח אסור]:

ודאמרי' קנסא הוא דקא קניס לאו לדידיה בלחוד דעביד איסורא הוא דקא קניס אלא אפילו לאחריני נמי אסור וראיה לדבר מדאמרי' פ"ק דחולין (דף ד א) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין כר' שמעון וטעמא דמחליפין הא לאו הכי אסור וש"מ דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לכ"ע אסור:

וכי קניס רבי שמעון בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס:    פירוש בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב בפסח או קודם הפסח בענין שעוברין עליו בבל יראה ובל ימצא אסור לאחר הפסח וזהו כזית בכדי אכילת פרס כמו שיתבאר בפ' אלו עוברין בס"ד ואפשר שאם נתערב אחר הפסח אפילו ביותר מכזית בכדי אכילת פרס מותר ובלבד שירבה עליו ההיתר מידי דהוה אתרומת חוצה לארץ שמבטלין אותה ברוב (בכורות דף כז א) דאיסורא דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא בעלמא ודיים שינהגו בו כקל שבאיסורים שהוא מדבריהם:

אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור:    כלומר בין שנתערב במינו בין שלא במינו והאי בזמנו דקאמר רבא היינו משש שעות ולמעלה עד לאחר הפסח דליכא למימר דבזמנו לא מיקרי אלא בתוך הפסח אבל לפני הפסח ולאחר הפסח שלא בזמנו מיקרי דהיכי לימא רבא שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דהא בגמרא מוכח (דף כח ב) דר"ש מודה נמי דמשש שעות ולמעלה מיתסר באכילה כיון דאמר רחמנא תשביתו וכיון דמיתסר אי אפשר שלא יאסור בנותן טעם הילכך על כרחין מו' שעות ולמעלה עד לאחר הפסח בזמנו מיקרי:

ומדלא יהיב רבא שיעורא למילתיה ש"מ במשהו:    זהו לשונו של הרב אלפסי ז"ל ואחרים חולקין עליו דרב דאמר הכי בגמ' היינו משום דס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו וגזר שלא במינן אטו במינן כדאיתא בגמרא (דף כט ב) אבל לדידן דקי"ל דכל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם כי קאמר רבא אסור מסתמא בנותן טעם קאמר וזהו דעת רת"ם והר"ז ז"ל ואחרים אמרו דרבא מדקאמר אסור סתמא במשהו קאמר כרב ולא מטעמיה דרב ס"ל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם ורבא ס"ל דבין במינן בין שלא במינן בנותן טעם וכדכתיבנא אלא בחמץ אוסר במשהו מפני דהוה ליה דבר שיש לו מתירין שהוא מותר לאחר הפסח כיון דקי"ל כר"ש דאע"ג דר"ש אסר ליה לאחר הפסח מדרבנן משום קנסא מ"מ מודה הוא דע"י תערובות שרי ונמצא שתערובת זה דבר שיש לו מתירין הוא וכל דבר שיש לו מתירין במינו במשהו ואע"ג דשלא במינו בנותן טעם כמו שכתבתי במסכת נדרים (ד' נב. ד"ה וקשי') בס"ד רבא גזר שלא במינו אטו מינו הילכך רבא פסיק הלכתא כותיה דרב בזמנו ולאו מטעמיה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' מאכלות אסורות שאיסורו של חמץ שאוסר בכל שהוא טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכן דעת הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות:

ואני חוכך בטעם זה דאם איתא דרבא כי אמר אסור לאו מטעמיהו דאמוראי קמאי קאמר לא הוה ליה למסתמיה למילתיה ועוד דמאי דאמר דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל משמע ודאי מדרבנן הוא וכיון דמדרבנן הוי היכי מחמרי' טפי למיגזר שלא במינו אטו מינו בשלמא לרב כיון דס"ל דמין במינו מדאורייתא לא בטיל שייך למיגזר שלא במינו אטו מינו אלא לרבא אמאי ועוד שקרוב הדבר לומר דכיון שחומרא דדבר שיש לו מתירין מדרבנן הוא לא החמירו בה אלא כשהמין בעצמו עתיד להיות ניתר אבל כאן שחמץ עצמו אסור אע"פ שתערובתו מותר אפשר שהשוו מדותיהן שלא לדונו בכלל דבר שיש לו מתירין ואע"פ שבעלי סברא זו אמרי דכיון דמדאורייתא לר"ש דבר שיש לו מתירין הוא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו [אלא להחמיר עליו] לא נהירא לי שאילו היה מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטיל מדאוריי' יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן הוא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמיר עליו חומרא זו בתוך זמנו הילכך אפשר האי אסור דקאמר רבא בנותן טעם וכדברי ר"ת ז"ל אלא שיש נוסחאות שגורסי' בפי' אסור במשהו כרב אבל מדברי הרב אלפסי ז"ל נראה שאינו מעיקר הגמרא ויש עוד לדקדק בזה וכתבתיו בחדושין בס"ד:

אמר רב קדרות בפסח ישברו:    דס"ל לרב דחמץ לאחר זמנו אסור כר' יהודה וא"ת בפ"ב דע"א (דף סח א) גבי עכברא דנפל בשיכרא דאסריה רב

דף ח עמוד א

לההוא שיכרא מספקא לן אי סבר רב נותן טעם לפגם אסור ואי סבירא ליה דמותר ומשום הכי אסריה דעכברא בשיכרא אשבוחיה משבח והיכי מספקא לן תפשוט מדאמר רב קדרות בפסח ישברו דס"ל דנותן טעם לפגם אסור דקדירה שאינה בת יומא נותן טעם לפגם הוא. יש מי שתירץ דלא מצינן למיפשט מהכא משום דאפילו מאן דאית ליה נותן טעם לפגם מותר ה"מ באיסורים שהן אוסרים בנותן טעם אבל חמץ שאוסר במשהו כיון שאין הולכין בו אחר נתינת טעם אפילו נותן טעם לפגם אסור ולא נהירא לי דהא מאן דשרי נותן טעם לפגם מנבילה שאינה ראויה לגר גמיר לה (ע"ז דף סז ב) דאינה קרויה נבילה וכיון דאפילו פגום בעינו אינו אסור היאך יאסור את תערובתו וכי תימא א"כ היכי אמרינן בפרק אלו עוברין (דף מה ב) פת שנתעפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומא' אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח והא כיון שנפסלה מלאכול לאדם אינה ראויה לגר ואינה קרויה נבילה אלא משמע מהכא דחמץ בפסח אפילו פגום אסור לאו ראיה היא דלענין טומאת אוכלין היינו טעמא משום דטומאה חלה עד [שתפסל] לכלב כדאיתא בבכורות (דף כג ב) ונשרפת עם הטמאה בפסח היינו טעמא מפני שהיא ראויה לשחקה ולחמע בה כמה עיסות אחרות כדאיתא התם פרק אלו עוברין (דף מה ב) אבל ודאי כי היכי דנותן טעם (לפגם) שרי בשאר איסורין ה"נ שרי בחמץ בפסח וכיון שכן הדרא קושיין לדוכתיה אמאי לא פשטינן התם מיהא דרב דס"ל דנותן טעם לפגם אסור לאו קושיא הוא דאפילו למאן דאמר נותן טעם לפגם מותר הני מילי דיעבד אבל לכתחלה לא ואע"ג דלרב אי אפשר שלא לשבור את הקדרה אפ"ה לא הוה כדיעבד וראיה לדבר מדאמרינן פרק כל הבשר (דף קיא ב) ההיא פינכא דאתמלח בה בישרא אתברה ר' אמי ואי כדיעבד למה ליה למתברה לשהייה עד למחר אלא ודאי פינכא וקדרה אע"ג דצריך לשברן לאו כדיעבד דמי ומ"ש רש"י ז"ל דרב סבירא ליה דנותן טעם לפגם אסור אינו מחוור:

ופרכינן בגמ' ונשהינהו לאחר זמנן ונעביד בהו שלא במינן פי' משום דס"ל לרב דחמץ שלא בזמנו במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ואם תאמר ונהי דשלא במינו בנותן טעם מאן לימא לן שלא יהא בפליטתו כדי ליתן טעם והא קי"ל דבכוליה משערינן ואמאי נשרי טפי קדרות בפסח מקדרות שנתבשלו בהן שאר איסורין והא אמרינן (חולין דף צז ב) קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשלה בנותן טעם תירצו בתוספות דטעם חמץ בקדרות אי אפשר שיבא לידי נתינת טעם שסתם קדרות אין משתמשין בהן חמץ הרבה והרמב"ן ז"ל האריך בתירוץ קושיא זו בלקוטיו ואין צריך [אלא] כמו שכתבתי וא"ת ונהוי נמי איסור משהו היכי נעביד בהו שלא במינן והא אין מבטלין איסור לכתחלה ואע"ג דאמרינן בריש ביצה (דף ד ב) דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט שמרבה עליהן עצים מוכנין ומסיקן משום דבדרבנן מבטלין משמע ודאי דה"מ באיסור מוקצה דלית ליה עיקר מן התורה אבל מידי דאית ליה עיקר מן התורה אין לנו שנוכל לבטלו דאי לא תימא הכי מה הועילו חכמים בתקנתם שהחמירו באיסור עד ששים או מאתים או מאה הרי יכול להוסיף עליו היתר לבטלו י"ל דאפשר דבחמץ וכיוצא בו דכי אשתמש בהיתרא אשתמש והשתא ליתיה לאסוריה בעיניה הקילו לבטל לכתחלה:

ושמואל אמר אל ישברו משהו להו עד לאחר זמנן ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן:    דס"ל כר"ש ולא קניס ר"ש אלא בעיניה אבל ע"י תערובות לא קניס:

מפני הרגל עבירה:    שמא יבא לאכלן עם הבשר:

ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור:    כדי להעביר את הטיחה שעל פניו דאילו למה שבלע [בתוכו לא צריך היסק דהא קי"ל דנותן טעם בר נותן טעם בבשר בחלב] (חולין קיא ב) מותר והכי נמי נותן טעם בר נותן טעם הוא האליה בתנור והתנור בפת ואכתי היתרא הוא אלא משום טיחה שעל פניו בעינן שיסיק את התנור וכי תימא א"כ למה ליה היסק בקנוח סגי ליה איכא למימר שאין התנור מתקנח יפה אלא ע"י היסק אי נמי מפני שדרכו להסיקו ואין דרכו לקנחו נקט היסק [ולא נקט קינוח]:

והאי בוכיא:    כלי שעושין מרעפין ואופין ומטגנין בו:

ואי מליא גומרי והסיקו מבפנים שפיר דמי:    מיהו אמרינן בגמרא דלקדרה ליכא תקנתא במליא גומרי דחייס עלה דילמא פקעה ולפיכך אי אפשר להשתמש בה בפסח:

והני סכיני דפסחא וכו':    הכי איתא בגמ' א"ל אמימר לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו א"ל לדידי חדתא עבדינן לי א"ל תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי א"ל כעין חדתתא קאמינא מעייל קתיהו בטינא ופרזלייהו בנורא והדר מעייל להו לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון פירוש משום הכי אמר להו קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא משום דס"ל ששני תשמישין משתמש בסכין אחד ע"י האור כעין שפוד ובשני ברותחין ואותו תשמיש שע"י האור אינו מגיע לקתו של סכין אבל אותו תשמיש שברותחין מגיע בו [ולפיכך אמרו] שמפני אותו תשמיש שע"י האור מעייל להו לפרזלייהו בנורא ומפני אותו תשמיש של רותחין מעייל לקתייהו ברותחין ובכלי ראשון ומיהא שמעינן שכלי של מתכת שמשתמשין במקצתו כל שמכשירין מקצתו דיו כי היכי דאמרינן פרזלייהו בנורא וכך אמרו בזבחים (דף צו ב) כלי ואפי' מקצת כלי ולא אמרו כלי ולא מקצת כלי אלא בקדשים בלבד:

ודאמרינן בריש כיצד צולין דכלי של מתכת חם מקצתו חם כולו היינו לענין צלייתו של פסח שלא יהא צלי מחמת דבר אחר אבל לענין הכשר במכשיר אותו מקצת שנשתמש בו סגי ואחרים אמרו כיון דחם מקצתו חם כולו צריך שיכשיר את כולו והכא אהגעלה דלבסוף דעביד להו ולקתייהו סמכינן וגרסי' בוי"ו ולא נהירא דאי הכי פרזלייהו בנורא לא מהני ולא מידי:

ומסקי' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון:    כתב הראב"ד ז"ל דדוקא סכיני דפסחא הוא דסגי ברותחין משום דמעיקרא היתרא בלע וכי פלטי ליתיה אסוריה בעיניה וכל היכא דהיתרא בלע אפילו דברים שתשמישן ע"י האור סגי להו בהגעלה דהכי אסיק רב אשי בסוף ע"ז ודקאמר הכא לדידי כעין חדתתא עבדן לקתיהו בטינא ופרזלייהו בנורא מחמיר על עצמו היה לחוש לדברי חביריו שלא היו מחלקין בין היכא דבלע איסורא להיכא דבלע היתירא היינו דקאמר לדידי חדתתא עבדין לי וכו' והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ורב אשי גופיה הוא דפסיק הכי ואי נמי תלמודא פסיק הכי לומר שאע"פ שרב אשי היה מחמיר על עצמו קי"ל כפירוקי' דפריק בסוף ע"ז (דף עו א) דכל היכא דהיתירא בלע אפילו תשמישו ע"י האור בהגעלה סגי ליה אבל בשאר איסורין הסכינים צריכין לבון שפעמים שצולין בהן הוו להו כשפוד וראיה לדבר מדתני בתוספתא דבר שתשמישו ע"י האור כגון הסכינין והשפודין והאסכלאות מלבנן באור ובירושל' נמי אמרינן דסכין גדולה צריכה לבון ובפ"ק דחולין (דף ח א) אמרינן נמי גבי סכין של ע"ז כגון שלבנה באור אלמא לבון בעיא:

אבל רש"י ז"ל כתב בפסקי הלכותיו שבכל האסורין כולן אין הסכין צריך אלא הגעלה אף ע"פ דאיסורא בלע ולפי דבריו זו ששנינו בתוספתא שהזכרנו הסכינין וכו' משבשתא היא דהא מייתי לה בגמ' דילן ולא תנו בה הסכינין וכן זו שאמרו פ"ק דחולין גבי סכין של נכרים שלבנה באור לא מעייל נפשיה בדינהו דסכינין אלא דרך קצרה תפש לו לומר שטהר אותו טהרה גמורה וכן זו שאמרו בירושלמי בסכין גדולה צריכה לבון פליגא אגמרא דילן דהא פסקינן הכא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון ולא מפלגינן בין גדולה לקטנה וכי תימא אי מהא לא איריא דהא היתירא בלע הכא ואפי' כלים שצריכין בשאר איסורים לבון בחמץ בפסח דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו וכדאסיק רב אשי בסוף ע"ז:    כתב הרמב"ן ז"ל דליתא שכל הכלים הבלועים מחמץ אע"פ שבלעוהו קודם הפסח איסורא בלעי וכל שתשמישן ע"י

דף ח עמוד ב

האור צריכין לבון דלא אמרו היתירא בלע אלא בקדשים שבשעת בליעתם של כלים לא היה שם איסור עליו שעדין לא נקרא נותר לפי' לא חל [שמו] על אותה בליעה מועטת שנשארה לאחר הגעלה ומשום הכי סגי להו בשפוד ואסכלא של קדשים בהגעלה אבל חמץ כיון שהיה שמו עליו קודם שנבלע בכלים הללו בשעת בליעותן איסורא בלעי וכן נראה שהוא דעת הרב אלפסי ז"ל שהביא כאן בהלכותיו דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין ואסכלאות מלבנן ולא חלק כלל בדין זה לענין חמץ משמע דס"ל שאף לענין חמץ דינן כן וכי בעו מיניה מרב אשי הכא סכיני דפסחא היכי עבדי להו לאו לענין חמץ בפסח בלחוד בעו מיניה אלא לפי שהיו עסוקין בהלכות הפסח שאלו מיניה סכיני דפסחא ומסקנא דברותחין ובכלי ראשון בין לענין חמץ בין לשאר איסורין שבתורה שהסכין אע"פ שנשתמש בו ע"י האור וכמו שכתבנו למעלה אנן בכל כלי בתר רוב תשמיש אזלי' שהרי צלוחיות וכוסות וקיתוניות ששנינו בהן מדיחן. אי אפשר שלעתים רחוקות לא ישתמש בהן בחמין ואפי' הכי סגי להו בהדחה אף הסכין גם כן אע"פ שלפעמים ישתמשו בו ע"י האור אין רוב תשמישו בכך ומשום הכי סגי להו בהגעלה ברותחין ובכלי ראשון ומיהו כלי ראשון בעי דזימנין דמעייל להו בדודא דבשרא והוה ליה כעין כפא וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל ואע"פ שבענין זה אינו עקר תשמישו כיון שפעמים משתמש בו ע"י האור ממש ולפי אותו תשמיש צריך לבון ופעמים שהוא משתמש בו בכלי ראשון וכמו שכתבתי ומפני אותו תשמיש צריך הגעלה בכלי ראשון אע"פ שהרבה פעמים הוא משתמש בו בכלי שני הטילו חכמים הכשר בינוני שהוא צריך לתשמיש אמצעי שלו דהיינו ברותחין ובכלי ראשון א"נ משום דאגב דוחקא דסכינא בלע טפי החמירו עליו שלא להתירו בכלי שני והצריכו כלי ראשון:

עץ פרור מגעילו ברותחין ובכלי ראשון:    פי' הרמב"ן ז"ל דלאו היינו כף שמנערין בו את הקדרה בעודה על גבי האור אלא הוא עץ שתוקעין בו עצים ובולטין ממנו אילך ואילך וממחין ומפררין בו כל מאכל עב ועל שם כך נקרא עץ פרור ועיקר תשמישו לאחר שמסלקין את הקדרה מן האור ומניחין אותה על גבי הקרקע ואתא לאשמועינן שאע"פ שמשתמשין בו לפעמים בעוד שהקדרה על גבי האור ברותחין בכלי ראשון סגי דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל האור דבכי האי גונא מיקרי כלי ראשון והכי מוכח בפרק כירה (דף מב ב) דאמרי' התם דמלח אפילו בכלי ראשון לא בשלה דמילחא צריכא בשולא כבשרא דתורא ואי כלי ראשון מיקרי בעוד שהוא על גבי האור היכי אפשר למימר דלא בשלה ביה והא ודאי אפי' בשרא [דתורא נמי בשלה ביה] אלא ודאי כלי ראשון היינו לאחר שהעבירוהו מעל האור כדפרישית:

נקוט האי כללא בידך וכו' ובורמי דגללא:    כלים של אבני גלל דכלי אבן דינן ככלי מתכת ולא הוו ככלי חרס וראיה לדבר מפ' בתרא דע"ז (דף עד ב) גת של אבן שזפתה נכרי מנגבה והיא טהורה וקתני סיפא דבשל חרס אע"פ שקלף את הזפת אסורה אלמא כלי אבנים לא הוו ככלי חרס ולענין טומאות נמי תנן במסכת כלים (פ"ה מ"ה) תנור של אבן ושל מתכת טהור משום כלי חרס וטמא משום כלי מתכות אלמא כלים של אבנים ככלי מתכות דמיין ולא ככלי חרס ומ"ה סגי להו בהגעלה ובשם ר' יצחק אמרו שכלי אבנים אינם צריכין הכשר ומצא בתוספתא סמך לדבריו:

דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן והן טהורין:    כל מטבילן דאמרינן בהך ברייתא דוקא בכלי מתכות דמפרשת מדין ילפינן להו דכלי מתכת אמורין בפרשה אבל שאר כלים כל שלא נשתמש בהן כל עיקר אינן צריכין כלום ואם נשתמש בהן מגעילן כעין תשמישן אבל אין צריכין טבילה ובכלי מתכות נמי דוקא כלי סעודה הוא שצריכין טבילה אבל שאר כלים אין צריכין טבילה כגון זוזא דסרבלא והכי איתא בסוף גמרא דע"ז:

מדיחן ומטבילן והן טהורין פירשו בירושלמי שצריך להטביל מפני שיצאו מטומאתו של נכרי [ונכנסו] לקדושתו של ישראל לפיכך נראה שצריך להכשיר את הכלי לפי מה שהוא בהדחה או בהגעלה או בלבון ואח"כ יטבילנו אבל אם הטבילו תחלה הרי הוא [עדיין] בשעת טבילתו בטומאה כטובל ושרץ בידו והכי דייקא לישנא דברייתא דקתני מדיחן ומטבילן מגעילן ומטבילן מלבנן ומטבילן ומיהו כתב הרמב"ן ז"ל דלכתחלה הוא שצריך לעשות כן דקרא ה"נ משמע תעבירו באש דהיינו לבון ובתר כן וטהר דהיינו טבילה אבל בדיעבד אי אפיך לית לן בה דעכובא לא כתיב ומכ"מ צריך שיזהר מדבר החוצץ בו שהרי הקיש הכתוב טבילה זו לטבילת נדה כדאיתא בסוף ע"א עוד דקדק הראב"ד ז"ל מדקתני מדיחן ומטבילן שצריך לשפשפו היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעבור המים עליו בנחת דא"כ למה הוצרכו להדחה ולטבילה תסגי ליה בטבילה לחודה וגם נראה לשטפו במים אחר השפשוף והיינו דתנן בזבחים בפרק דם חטאת (דף צו ב) מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס ובכוס אסור קאמר דומיא דכלי אסור דאיירי בגווה ואלו דברי הר"ז ז"ל ואיני רואה בהם הכרע אלא שראוי לחוש לדבריהם ז"ל וכ"ש להחמיר:

דברים שנשתמש בהן ע"י האור כגון השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין:    כיון שהביאה הרי"ף ז"ל בהלכות חמץ ומצה נראה שדעתו שדברים שנשתמש בהן חמץ ע"י האור צריכין לבון ואע"ג דאסיקנא בסוף ע"א (דף עו א) דכל היכא דהיתרא בלע בהגעלה סגי ליה כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דחמץ כיון ששמו עליו איסורא בלע מקרי:

קסבר כבולעו כך פולטו מה בולעו בניצוצות:    כלומר דאי לאו הכי לא הוה סגי ליה בגדנפא דטינא כיון שאין המים עומדין בה בקבע כל כך ומיהו בלא גדנפא לא סגי דלא דמי ניצוצות דחדא שעתא לניצוצות דכולא שתא:

עביד לה גדנפא דטינא ומרתח לה:    ויש שנוהגין ללבן רעפים ואבנים באש ובעוד שהכלי מלא ורותח משליכין אותן לתוכו:

ומיהא שמעינן [שאסור] להגעיל בכלי אסור דהא הך דודא כלי אסור הוות ואפ"ה הגעילו אותה בעצמה [תחלה] וא"ת היכי סמכינן אהגעלה דילמא בתר דפליט הדר בלע תירץ הר"ז ז"ל שאין מגעילין לעולם אלא באחד משני ענינים או שהוא מגעיל בכלי כשר ושיהא במים ששים כנגד כל הכלי שהוא מגעיל דהא קיימא לן דבדידיה משערינן דבמאי דנפק מיניה (חולין צז א) מנא ידעינן וכיון שיהא במים ששים כנגד כל הכלי הוי כל פליטת הכלי בטל ובענין זו הוכשרו כל כלי מדין שהיו בני יומן וכן אפשר נמי להגעיל כלי שאינו בן יומו ואפי' בכלי אסור והוא שלא יהא בן יומא ואין משגיחין בשעור המים כלל שהרי כל מה שפולט בין הוא בין הכלי שמגעילים אותו לפגם הוא ואע"פ שחוזר ובולע אין בכך כלום ואם תאמר אם כן מה הועלנו בתקנה זו והלא אף קודם הגעלה מה שבתוך הכלי פגום הוא ואפילו הכי צריך הגעלה לא היא דהתם תחלת בליעתו מן המשובח הוא ורואין אנו כאילו הוא בשבחו עד שיפלוט שחשו חכמים שאם אתה מתיר לו להשתמש בו לאחר יומו שיבא להשתמש בו אף ביומו אבל כל מה שבולע מן הפגום מותר:

ומיהו אומר רבינו יצחק ז"ל דכלים שמגעילין מחמץ אם מגעילין אותן קודם זמן איסור של חמץ מותר להגעיל אותן אפילו בני יומן משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם של היתר קודם שבא האיסור כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח ואפשר לחלק קצת משום דהתם אין שם האיסור חל עליו דהיינו בשר בחלב אבל הכא מעיקרא חמץ והשתא חמץ:

וכך הוא סדר הגעלה בתחלה מעביר החלודה מן הכלים כדתניא בספרי אך את הזהב מכאן שצריך להעביר את החלודה ואח"כ מגעיל ומשהה הכלי בתוך המים עד כדי שיראה באומד יפה שפלט מה שבלע ואח"כ שוטפו בצונן כדאמר בזבחים מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס כלומר כוס אסור וכמו שכתבנו למעלה וכן נהגו:

ולבון אמרינן בפרק בתרא דע"א (דף עו א) ועד כמה מלבנן אמר רבי מני עד שתסיר קליפתן וגרסינן בירושלמי בשילהי ע"א הלבון צריך שיהיו ניצוצות מנתזין ממנו:

הני מאני דקוניא:    כלים של חרס הן ושועין אותם באבר:

ירוקים:    עשויים מקרקע שחופרים ממנה צריף שקורין אלו"ם ובולע לעולם:

קרטופני:    בקעים:

כי תבעי לך דשיעי מאי:    כלומר מבעיא לי אי ככלי מתכות דמו וסגי

דף ט עמוד א

להו בהגעלה או ככלי חרס דמו שאינו יוצא מידי דפיו לעולם ולענין יין נסך נמי נהי דאפילו לכלי חרס יש לו הכשר אפילו הכא איכא פלוגתא בין שאר כלים לכלי חרס ששאר כלים כל שאין מכניסן לקיום אפילו תחלת תשמישן ביד נכרי בהדחה בעלמא סגי להו אבל כלי חרס כל שתשמישו ביד נכרי אפילו אין מכניסו לקיום בעי מילוי ועירוי כמ"ש שם בפרק אין מעמידין בס"ד ומ"ה דרש מרימר דלענין יין נסך קוניא בין אוכמי בין ירוקי שרי כלומר שרינן ככלי מתכת אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"א מהלכות מאכלות אסורות דאוכמתא וחיורתא דמסקי' בפ' אין מעמידין (דף לג ב) דשרו אפילו במכניסן לקיום נמי שרו לפי שכלים הללו אין בולעים כלל וכיון שלמדנו הרב ז"ל שיש כלים שאפילו מכניסן לקיום מותרין בהדחה מפני מיעוט בליעתן נראה לי להתיר כלי זכוכית אפילו במכניסן לקיום דשיע וקשים ובליעתם מעוטה מכל הכלים ומצאתי כתוב דהכי איתא באבות דר' נתן כלי זכוכית אין בולעין ואין פולטין:

חזינא להו דמדייתי:    כלומר פולטין המשקה מדופן החיצון וא"ת כי קאמר דמדייתי לאחר הגעלה קאמר דאי לפני הגעלה כלי מתכת נמי מדייתי וכיון דלאחר הגעלה קאמר למה ליה למימר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם תיפוק ליה דהא חזינן דהגעלה לא מהניא להו יש לומר לעולם לפני הגעלה קאמר ומדייתי היינו מבחוץ כדפרישית ומ"ה מוכח דכיון דבליעתה עוברת לחוץ אלמא בלעי טפי וככלי חרס דמו:

התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא:    מדכתיב (ויקרא ו) אשר תבושל בו ישבר אלמא לית ליה תקנתא וא"ת דבפרק דם חטאת בזבחים (דף צו א) פרכינן קדרות בפסח אמאי ישברו ליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים אלמא אית להו תקנתא בהחזרת כבשונות והיכי אמרינן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ותירץ ר"ת ז"ל דכי האי גונא לא מיקרי יוצא מידי דפיו דלאחר היסק הרי הוא ככלי חדש ומיהו במקדש אית להו תקנתא בהכי אבל לדידן לא דחייס עלייהו דילמא פקעי וכמו שכתבתי למעלה:

כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהם מצה חוץ מבית שאור הואיל וחמוצו קשה:    כך הוא הגירסא ברוב הספרים ומשמע לכאורה דהכי פירושה שאם נשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה אפי' בחמין דהא לא בלע מידי והא מילתא פשיטא היא שהצונן אינו בולע אלא דנקטא הכי לאשמועינן דבית שאור אע"פ שהוא צונן הואיל וחמוצו קשה הוא דיניה כאילו נשתמש בו בחמין שאסור להשתמש בו מצה בחמין אבל מצה בצונן משמע ודאי דשרי דאע"פ שמחמת שחמוצו קשה הוא בולע מ"מ לא יהא פולט בצונן כדאמרינן פרק כל הבשר (דף קיא ב) סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח צונן אמרי לה בעיא הדחה ואמרי לה לא בעיא הדחה:

אבל הרב אלפסי ז"ל כתב שכל הכלים של חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בו מצה בצונן חוץ מבית שאור וכו' ותרי תמיהי איכא במילתיה נשתמש בו חמץ בצונן למה לא ישתמשו בו מצה בחמין ובית שאור נמי אע"פ שמפני שחמוצו קשה כחמין דמי למה לא ישתמשו בו מצה בצונן דהא אע"ג דבלע לא פליט: ואיכא למימר דחמץ כיין נסך דמי דתרוייהו אית להו חורפא הילכך אע"פ שבשאר איסורין לא מצינו לצונן בצונן אלא הדחה בעלמא ואפילו נשתמשו בממשו של איסור כדאמרינן בפ' כיצד צולין (דף עו א) צונן לתוך צונן מדיח הני שאני דמשום דחריפי ותקיפי אפילו בצונן בלעי כלים מינייהו הילכך כי היכי דכלי שנשתמש בו יין נסך בצונן אי מכניסו לקיום אי נמי אין מכניסו לקיום אלא שהוא כלי חרס ותחלת תשמישו ביין נסך אסור להשתמש בו בלא הכשר הכי נמי בכלי שנשתמש בו חמץ בצונן וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל מותר להשתמש בו מצה בצונן אבל בחמין לא ואף לענין הכשר כלים מצא הרמב"ן ז"ל [בירושלמי] שמשוה אותו ליין נסך דאמרינן התם בפרק קמא הורה ר' אמי באלין גרביא דכותחא ממלא אותן מים שלשה ימים מעת לעת כלומר להכשירן להשתמש בהן בפסח ומאי דאמרינן חוץ מבית שאור שחמוצו קשה דמשמע דאפילו בצונן אסור להשתמש בהן מצה היינו דוקא נמי בכלי חרס שכל כלי חרס שנשתמש בו חמץ בחמין כיון שאין לו תקנה אלא שבירה אסור להשתמש בו אפי' בצונן דחיישינן שאם ישהה אותן להשתמש בו צונן שיבא להשתמש בו חמין ועוד שכיון שהוא בולע הרבה ואינו יוצא מידי דפיו הרי הוא כגוף האיסור הילכך כל היתר שנגע בו צריך הדחה כאילו נגע [באיסור] עצמו וראיה לדבר מדאמרינן דאגני דמחוזא כבית שאור שחמוצו קשה דמי ומשמע ודאי דלמילש בהו מצה קאמר דהא למילש בהו עבידי וכי ליישי מצה בצונן ליישי שמע מינה דכלי [חרס] שנשתמש בו איסור בחמין אסור להשתמש בו היתר אפילו בצונן והכי מוכחא נמי מההיא פינכא (חולין קיא ב) דרב אמי דתברה ולא אשתמש בה צונן והיינו נמי דאמרי' דקדרות בפסח ישברו ולא שרינן להשתמש בהן צונן:

חוץ מבית שאור:    כלי שהאשה שורה בו את השאור שנותנת [בעיסה] ומשהה אותו בו:

אגני:    עריבות ושל חרס הן:

מתני' נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אוקימנא לה בגמרא כגון שהרהינו אצלו ואמר לי' קני מעכשיו וכי האי גונא אע"פ דההוא זימנא דקבע ליה הוי לאחר הפסח כיון דאמר ליה מעכשיו מההוא זימנא קאי ליה ברשותיה דנכרי ושרי וא"ת כיון דבידו לפדותו אמאי לא חשוב כחמץ של ישראל כדאמרינן גבי חלה דמגו דאי בעי מיתשל עלה כדידיה דמיא לעבור עליה בבל יראה וכדאיתא פ' אלו עוברין (ד' מו ב) י"ל דלא דמי דאילו חלה לא מיחסר אלא דבורא בעלמא אבל הכא דמחסרא ממונא לא אמרי' ביה הואיל וכיון דאמר ליה קני מעכשיו הרי הוא כמכור אצלו משעה ראשונה דאי לא תימא הכי אלא דוקא כשהגיע זמנו קודם הפסח למה לן בגמרא לאוקומא בדאמר ליה מעכשיו קני וכי תימא משום דאי לא אמר ליה מעכשיו אפילו הגיע זמנו קודם הפסח לא הוי כדידיה דאסמכתא היא ולא קניא ליתא דבכי האי גונא ליכא במשכון דין אסמכתא שהמלוה את חבירו על המשכון ואמר לו אם לא פרעתיך עד יום פלוני משכוני מחול לך הגיעו המשכון אע"ג דלא אמר ליה קני מעכשיו והכי איתא בתוספתא וכתבתי בפ' הזהב בס"ד וטעמא דמילתא משום דבעל חוב קונה משכון לא שנא משכנו בשעת הלואתו ולא שנא שלא בשעת הלואתו הילכך אי בשהגיע זמנו קודם הפסח עסקינן לא הוה צריכין בגמרא לאוקומא בדאמר ליה קני מעכשיו אלא ודאי לאשמועינן שאף על פי שקבע לו זמן לאחר הפסח מכיון דאמר ליה מעכשיו כדידיה דמיא וזה שלא כדברי רבינו אפרים ז"ל שכתב דדוקא בשקבע לו זמן קודם הפסח [אבל לאחר הפסח אסור משום דנכרי לא קני ליה קנין גמור עד לאחר הפסח] והביא ראיה

דף ט עמוד ב

מן התוספתא דתניא נכרי שלוה את ישראל על חמצו ואמר לו אם לא באתי קודם הפסח הרי הוא מכור לך וכו' ולאו ראיה הוא דהא דתני בתוספתא בדלא אמר ליה מעכשיו עסקינן ומשום הכא דוקא בשאמר ליה אם לא באתי קודם הפסח אבל בדאמר ליה מעכשיו אפי' בשקבע לו זמן אחר הפסח מותר:

ואם לא אמר ליה מעכשיו לא קני ליה נכרי וקאי ליה ברשותא דישראל ואסור:

מיהא שמעינן דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי מדרבנן צריך ביעור דאי לא תימא הכי אמאי אסור והא לא עבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכבר כתבתי זה למעלה (דף ז:    ד"ה גמ' ודף ב: ד"ה ומיהו כו' ע"ש) :

אמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו:    איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינן דברים וכי מצריכין בטול ה"מ מדרבנן אבל מדאורייתא כיון שנפלה עליו מפולת אינו עובר עליו והכי תניא במכילתא בהדיא יצא חמצו של נכרי שהוא ברשותו של ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אע"פ שהוא ברשותו של ישראל אבל אינו יכול לבערו:

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח:    חובת מצה בלילה הראשון שהוא מחויב לאכול מצה כדכתיב בערב תאכלו מצות:

כוסמין:    אשפי"לטא:

שבולת שועל:    אוי"נא. ירושלמי ר' שמואל בר נחמן שמע לה מן הדין קרא (ישעיה כח) ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל ולמה נקראת שמה שורה שהיא עשויה כשורה שעורה זו שעורין נסמן זה שיפון כוסמת זה כוסמין גבולתו ע"כ גבולו של לחם ולמדין מן הקבלה כלומר בתמיה א"ר סימון מן מה דכתיב (שם) ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמו שהוא דבר תורה ובגמ' דידן מפיק מקרא דבמין אחר אינו יוצא מידי מצה:

ויוצאין בדמאי:    תבואה שנלקחה מעם הארץ והיא נקראת דמאי ספק עישרה ספק לא עישרה וחייבו חכמים להפריש מעשר מן הספק ואם אכל ממנה מצה ולא הפריש ממנה מעשר יצא וטעמא מפרש בגמ' מגו דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה דתנן מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי:

ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו:    תרומת מעשר לכהן ומכאן ואילך מותר לזרים:

ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה:    בגמרא פריך בכל הני פשיטא ומשני להו:

אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו:    טעמא דכל הני משום דהוי ליה מצוה הבאה בעבירה וגרסינן בירושלמי תני מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעיא על שם (תהלים י) ובוצע ברך נאץ ה' הדא דאמרה בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו ר' יוסי אמר אין עבירה מצוה אמר ר' אילא אלה המצות אם עשייתן כמצותן הרי הן מצוה ואם לאו אינן מצוה:

חלות תודה ורקיקי נזיר:    שהן של מצה:

עשאן לעצמו:    שהיה מחויב תודה אין יוצא בהן ואפילו לא נשחט עליהן הזבח ומפרש טעמא בגמרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצאת זו שאינה משתמרת לשום מצה אלא לשם זבח:

למכור בשוק יוצא בהן:    דכל בשוק אימלוכי מימלך אי מזבנינא מזבנינא ואי לא איפוק ביה אנא הילכך מצה המשתמרת לשום מצה היא ופרכינן בגמרא ותפוק ליה דהויא לה מצה עשירה שהרי היו נלושות בשמן ומשני רביעית היא המתחלקת לכמה חלות דבשמן מעט כזה לא מיקרי מצה עשירה:

גמ' כוסמין מין חטים:    ליכא למימר דלענין מצה וחמץ מיתניא ולומר שהללו מצטרפין אבל לא חטים ושעורים

דף י עמוד א

דהא תניא בכריתות ובמנחות (דף עה ב) לקט מכולן כזית ואכלו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא יוצא ידי חובתו בפסח ועל כרחין מכולן אכולהו חמשת המינין קאמר וליכא למימר אמנחות קאמר דהא כל המנחות באות מצה ושמע מינה דכולהו חמשת המינין מצטרפין למצה הילכך ודאי לא לענין מצה קאמר ופירש"י ז"ל דלענין תרומה קאמר דכל שהן ממין אחד תורמין מזה על זה ולא נהירא דהא תנן במסכת תרומה דכל שהוא כלאים זה עם זה אין תורמין מזה על זה ובריש מסכת כלאים מוכח דחטין וכוסמין כלאים זה בזה דתנן התם החטין והזונין אינם כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל והכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה אלא ודאי לענין חלה מיירי הכא דאע"ג דלענין תרומה אין הכוסמין ממין חטין לענין חלה כיון שעיסותיהן דומות כדאמרינן בירושלמי מצטרפות כל שהעיסות נושכות זו את זו כי היכי דמהניא בלילה לצרף אפי' חטין עם השעורין אע"פ שאין עיסותיהן דומות כמו שאכתוב בסמוך בס"ד ודאמרינן הכא כוסמין מין חטים לאו למימרא דלא הוי מין שעורים אלא אף מין חטין קאמר מדתנן במסכת חלה החטים אין מצטרפין עם הכל חוץ מן הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים אלמא כוסמין מצטרפין עם השעורים אלא ודאי ה"ק כוסמין אף מין חיטין אבל שבולת שועל ושיפון מין שעורים ולא מין חטים ומיהו ה"מ בנשוך בעלמא כלומר שכל אחת ואחת נעשית עיסה בפני עצמה ואחר כך נשוכו ונתחברו אבל בבלול כלומר שכל הקמחים נלושו יחד ועשו מהן עיסה מצטרפין דתנן התם בריש מסכת חלה ה' דברים חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ורמיא לה בירושלמי אהא דתנן חטים אין מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין ומשני כאן בנשוך כאן בבלול וכדפרישית:

דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובת מצה:    אם עשאן מצה אורז ודוחן אין נעשין חמץ ואם מחמיצין אותם מסריחין:

עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חמוצה כרת:    פירש רש"י ז"ל בשלא נתן לתוכה מים וכרת הוא דאין חייבין עליה משום דמי פירות אינם מחמיצין אבל נוקשה מיהא הוי כדתניא לקמן אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש ואם לש תשרף דאלמא מי פירות מחמיצין ואפי' רבנן דפליגי ואמרי תאכל ה"מ היכא שיכולין לשמרה מלהחמיץ כשאר עיסה אבל בעלמא מודו דמחמיצין. וא"ת דלקמן משמע דאין מחמיצין כדאמרי' דותיקא שרי במישחא ומלחא משום דהוו להו מי פירות ואמרי' נמי בחצבא דאבישונא (דף מ א) דאפי' זקפא שרי דמי פירות נינהו ומי פירות אינן מחמיצין ומהאי טעמא שרי לחרוכי תרתי שבלי בהדי הדדי ולא חיישי' דילמא נפיק מהך גיסא ובלע אידך אלמא מי פירות אין מחמיצין כלל ואפילו לכתחלה נמי שרינן לפיכך פי' ר"ת ז"ל דאין מחמיצין כלל בפני עצמן והיינו הנהו דשרינן לקמן אבל ע"י מים אין חייבין על חמוצן כרת אבל נוקשה מיהא הוי וממהר חמוצה והיינו דתניא לקמן ואם לש תשרף מיד וכן פירשה הרב אלפסי ז"ל בהלכות ע"י מים וה"נ מוכח במנחות בפרק כל המנחות (דף נז א) דבלא מים אפי' נוקשה לא הוי דאמרינן התם אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי ר' יוסי הגלילי ופרכי' מנחת נסכים מי פירות הן ומי פירות אין מחמיצין אמר ריש לקיש אומר היה ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה ואם איתא (דר' מאיר) מיירי בלא מים ואפי' הכי כרת הוא דליכא אבל מלקות איכא דחמץ נוקשה הוי אמאי אצטריך למימר התם דמנחת נסכים מגבלה במים אפילו בלא גבול מים נמי נוקשה הוי ופסול למנחות כדמוכח התם אלא ודאי בלא מים אפי' נוקשה נמי לא הוי:

נסתפק רש"י ז"ל בעיסה שלשו אותה בביצים אי הויא דינה כאילו נלושה במי פירות לפי שאנו רואין שהעיסה שנילושה בביצים היא יותר עבה משנילושה במים אבל רבינו תם ז"ל היה יודע היתר בדבר והיה מנהגו ערב הפסח לאכול אחר ד' שעות עיסה שלשו אותה בביצים דאע"ג דאמרי' בירושלמי האוכל מצה בערב הפסח כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו ה"מ מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אבל זו מצה עשירה היא:

תניא אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש:    מפני שקרובה להחמיץ ואין אדם יכול לשמרה לפיכך אם לש תשרף מיד ובמועד קאמר ולא ביו"ט דהבערה שלא לצורך היא וחכמים אומרים תאפה מיד דקסברי אפשר לשמרה:

שבתי היתה:    שביתתי היתה רגל פסח אחד:

מקטפין בו:    טחין פניה לאחר עריכתה:

אתאן לת"ק:    שאין הכל מודים דמקטפין בו דהא רבנן בתראי פליגי ואסרי:

ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין:    שהפושרין ממהרין להחמיץ ואע"ג דגבי מנחות כתיב מצות ותנן כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו (מבואר כאן בגמרא) לא גמרינן מינייהו דמנחות לישתן בעזרה במקום זריזים:

הא מתני' אוקימנא בגמ' ביו"ט שני וכו':    קטוף שמן ע"י מים הוא שלשין במים תחלה:

ומקטפין בשמן:    דכיון דקתני סתמא מקטפין משמע דנלושין כי אורחא דהיינו במים ואשכחן מקצת רבוותא וכו' ואנן כתבי' מאי דסבירא לן. השיב עליו הר"ז הלוי ז"ל ואמר דמדר' יהושע בן לוי לא איריא למיפסק כר' עקיבא

דף י עמוד ב

דהא בלישנא בתרא מסקינן בגמרא לעולם בחלבה ואפשר דדין הוא דחלב מותר בין ע"י מים בין שלא ע"י מים אבל בשמן יין ודבש אסור שאין טבע כל המשקין שוה דחלב אינו מחמיץ ולפיכך לא הוזכר בו שום איסור אבל יין שמן ודבש מחמיצין והא ודאי לא נהירא שכשאמרו אין לשין את העיסה ביין ושמן ודבש דהוא הדין לשאר משקין אלא שדברו בהווה כענין שאמרו לענין מצה עשירה פרט לעיסה שנילושה ביין שמן ודבש ובודאי דהוא הדין לחלב דהא אמר להו ר' יהושע לבריה יומא קמא לא תלושו לי בחלבא ובירושלמי נמי תני סתמא אין לשין את העיסה במשקין אבל מקטפין א"ר עקיבא מעשה שהייתי עם ר' אליעזר ור' יהושע ולשתי להם עיסה במשקין ותניא בתוספתא אין לשין את העיסה בשאר משקין ואם לש יאפה מיד וכו' הא למדנו שכל המשקין בכלל חוץ מן המים אבל הוא ז"ל השיב עליו עוד דדילמא כי קאמר ריב"ל מכאן ואילך לושו לי היינו בלי מים דכי האי גוונא אפילו נוקשה לא הוי כדכתבינן לעיל והרמב"ן ז"ל דחה זה בספר המלחמות מדמייתו בגמרא הא דריב"ל לסיועי לר' עקיבא ואין דבריו ברורין אצלי כמו שכתבתי בחדושי ואי אפשר לכתוב בכאן יותר שזה תלוי בדקדוק סוגיית הגמ' וראוי לחוש לדברי הר"ז הלוי ז"ל:

ת"ר לחם עוני פרט לחלוט ואשישה:    חלוט שמרתיחין אותו ואשישה גלוסקא גדולה ובדרך חשיבות הוא:

פת הדראה:    פי' הרי"ף ז"ל פת סובין ונקראה פת הדראה שניטלה כל הדראתו [וכן פי' רש"י] ולא נהירא דהא אמרי' לקמן (דף לז א) דיוצאין בפת נקיה והדראה ובודאי שאין יוצאין ידי מצה אלא בלחם שחייב בחלה [ופת סובין אינו חייב בחלה] כדתנן במסכת חלה (פ"ב מ"ו) חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה הן וסובן ומורסנן ותנן נטל סובן ומורסנן מתוכה וחזר לתוכה פטורין מן החלה לפיכך פי' הרמב"ן ז"ל שהדראה מלשון הכנה והדירה שבתבואה שאמרו במסכת פרה (פ"ט מ"ה) והיא התולעת הנעשית בתבואה והתבואה הנאכלת ממנה נקראת דראה [אף כאן נקראת פת הדראה על שדרואנה והיא הסובין והפסולות נשאר בתוכה]:

תניא בש"א אין אופין פת מרובה ביו"ט וב"ה מתירין:    האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מ"ט דב"ה דשרו וכי תימא טעמייהו דב"ה כר"ש בן אלעזר דשרי התם בפרק שני דביצה (דף יז א) אפי' יותר מכדי צרכו מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא א"ה ה"ל לפרושי דדוקא בתנור מלא אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו ב"ש וב"ה בפת מרובה דב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה ולפיכך הביאו סוגיא זו בפ' י"ט שחל על אותה משנה ששנינו שם (דף כב ב) אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין לפי שהוא כיוצא בה שכשם שאסרו כאן ב"ש אפי' במה שצריך לו משום טרחא יתירא כך בזה אסרו או כמו שאמרו שם בירושלמי מתוך שאתה מיגעו אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו אף כאן מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וב"ה מתירין דלא חיישינן להכי:

אבל בימות הפסח אסור למילש יותר מחמשת רבעים קמח:    למיפא לאו דוקא שאם נלוש ע"י נשים הרבה שלשה כל אחת חמשת רבעים קמח מותר לאפות כל צרכו דבהא ודאי ליכא פלוגתא בין פסח לשאר ימים טובים אלא איסורא בלישה משום חמוץ וכי נקיט למיפא לישנא בעלמא נקט:

המצוירין:    מצות מצויירות ואע"פ שאמר לכתחלה אסור בדיעבד שפיר דמי:

שוהה עליהן:    לציירן ואין נותנין מהר לתנור ומחמיצין:

אפשר יעשנה בדפוס ויקבענו כיון:    יעשנה הצורה בדפוס ויקבענה מהר:

יאמרו כל הסריקין וכו':    שאין לכולן דפוס:

לא של נחתומין אמרו אלא של כל אדם:    כלומר מתחלה לא גזרו

דף יא עמוד א

בשביל נחתומין אלא בשביל כל אדם דעלמא אבל נחתומין כיון דבקיאי בהו שרי מדינא אלא שגזרו על הכל וגזרו על נחתומין אטו שאר כל אדם:

תנן התם הדובשנין מטוגנין בדבש:

והאסקריטין:    כצפיחת בדבש מתרגמינן כאסקריטון ולשין עיסתה רכה מאד:

המשרת:    תרגום של מחבת:

פטורים מן החלה דכתיב בה באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם נינהו:

והמדומע:    חולין שנפלו בתוך תרומה או תרומה בתוכן ופטור משום דכתיב חלה תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה:

מאי חלת המשרת אמר ריב"ל זה חלוט של בעלי בתים שהיו חולטים אותו ברותחים ולא מיקרי לחם וא"ת דהכא משמע דחלוט לאו לחם הוא כלל ואילו לעיל אמרינן לחם עוני פרט לחלוט ואשישה כלומר לחם הוא אלא שנתמעט משום מצה עשירה ותו נמי קשיא דאילו בפ' החולץ (דף מ א) אמרי' והאי חלוט דאמרת מצה היא למאי הלכתא ואמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח והביאה הרב אלפסי ז"ל בסמוך וקשיא הנך תלתא אהדדי ותירץ רבינו אפרים ז"ל דכי אמרי' הכא דלאו לחם הוא היינו בשלא חזר ואפאן אלא שחלטו ברותחין אבל חזר ואפאן לחם קרינן ביה אלא שאם חלטו בשאר משקין יין ושמן ודבש מיפסיל משום מצה עשירה והיינו ההיא דלעיל וההיא דפרק החולץ מיירי שחלטו במים והר"ז הלוי ז"ל תירץ דהני תרתי דהכא מיירי בשחלטו במים רותחין ולא חזר ואפאן ולעיל דאמרי' לחם עוני פרט לחלוט ואשישה חלוט מלחם אימעיט ליה וה"ק לחם פרט לחלוט עוני פרט לאשישה וההיא דהחולץ כשחזר ואפאן והרמב"ן ז"ל הקשה עליו מדקתני א"כ מה ת"ל לחם עוני פרט לחלוט ואשישה ש"מ דמעוני ממעטי ליה דאי לא הוה ליה למימר עוני פרט לאשישה ולמה ליה למיתני חלוט אלא ודאי חלוט מעוני אימעיט וכי תימא א"כ למה לי לאדכורי לחם לאו קושיא היא דקרא כדכתיב קאמר כדתניא א"כ מה ת"ל [לחם] עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש ובספרי נמי תניא א"כ מה ת"ל (לחם) עוני פרט לחלוט ואשישה אלמא דבהדר אפייה עסקינן ולא ממעיט אלא מעוני והוא ז"ל תירץ דההוא דפרק החולץ ל"ק דתרי גווני חלוט איכא שיש שחולטין הקמח ברותחין כדי ללבנו ואח"כ לשין אותו ועושין ממנו פת והנהו הוא דאמעט משום מצה עשירה אבל ההיא דפרק החולץ מיירי שהרתיח הפת כדי שיאפה בתנור באפייה מועטת ואח"כ אפה אותו והעניים עושין אותו כן והיינו דגרסינן קצת נוסחי עליה דההוא דיבמות לומר שיוצאין בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני כתיב ביה:

אמר ר' שמעון בן לקיש הללו מעשה אילפס הן:    דובשנין ואסקריטין וסופגנין מעשה אילפס הן ומש"ה פטירי דס"ל אין לחם אלא האפוי בתנור:

ר' יוחנן אמר מעשה אילפס חייבין והללו מ"ה פטורין שאפאן בחמה ולא באור:

ופירש ר"ת דהני דפטירי מן החלה לרשב"ל כדאית ליה ולר"י כדאית ליה דוקא כשבלילתן רכה אבל אם גלגל את העיסה ואע"פ שעשאה אחר מכאן אחד מהמינין הללו מן העיסה חייבין בחלה שכבר נתחייב בעיסה זו משעת גלגול כדתנן במסכת חלה (ריש פ"ג) דאין אוכלין עראי משתגלגל בחטין ותטמטם בשעורים מן העיסה וראיה עוד לדבר מדתנן התם (פ"א מ"ה) עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה אלמא דכל שתחלתה עיסה כלומר שבלילתה קשה אף על פי שעשאה סופגנין לאחר מכן חייבת בחלה:

אבל הרמב"ן ז"ל חולק עליו בהלכות בכורים ואמר דכי תנן התם תחלתה עיסה וסופה סופגנין חייבת בחלה היינו שעשאה מתחלה על דעת לחם דבכי האי גונא היא דמחייבא בגלגול אע"פ שנמלך לעשותה סופגנין לא פקע חיובא מינה אבל כל שעשאה מתחלה על דעת סופגנין אע"פ שבלילתה קשה ואיכא גלגול לא מיחייב והיינו רישא דתנן עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין והיינו דקרי לה עיסה ואבלילתה רכה לא מקרי עיסה והיינו נמי דתנן (שם פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שהרועים וכו' אלמא כל שעשאה מתחלה על דעת שלא יאכלו הרועים ממנה אע"פ שלא עשה בה שום שנוי אין גלגולה מחייבתה לפי שגלגול זה ע"מ לפטור הוא והכי איתא בירושלמי דגרסינן עלה דההיא איזו היא עיסת כלבים ריש לקיש אמר כל שעירב בה מורסן מתני' אמרה כן בזמן שהרועים אוכלין ממנה [פעמים שאין הרועים אוכלין ממנה] ר' יוחנן אמר כל שעשאה כעבין ותני כן כל שעשאה כעבין חייבת כלמודין פטורה ר' אבא בשם ר' שמואל ר' מני בשם ר"ח אפי' גלוסקין והא תנינן [אם] אין הרועים אוכלין ממנה תפתר בשעשאה משעה ראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה אלמא דלהני אמוראי בתראי עיסת הכלבים אפי' עשאה כמצתו של שלמה כיון דאדעתא דכלבים עבד פטורה מן החלה ואפי' ר' יוחנן וריש לקיש דפליגי התם ה"מ בעיסת כלבים דמיחלפא בלחם בעלמא ומש"ה בעי היכרא דמורסן או למודין אבל הסופגנין ודובשנין ואסקריטין הם מינכרי הילכך הולכין בהן אחר דעתו של אדם שכל שתחלתה וסופה על דעת סופגנין פטורה מן החלה והיינו רישא דתנן התם עיסה שתחלתה וסופה סופגנין פטורה מן החלה אבל גלגל על דעת עיסה ונמלך לסופגנין חייבת שכבר נתחייבה משעת גלגול וכן נמי גלגל על דעת סופגנין ונמלך שלא לעשותה סופגנין אלא עיסה חייבת והיינו סיפא דתנן התם תחלתה עיסה וסופה סופגנין או תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה וכ"ת ומ"ש תחלתה סופגנין וסופה עיסה מהא דתנן (חלה פ"ג מ"ג) הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגלה הגזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה י"ל דלא דמי דהתם מחוסר מעשה והכא לאו מחוסר מידי אלא שימלך עליה הלכך מעשה שבסוף מוציא מידי מחשבה:

דכולי עלמא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש הרתיח ולבסוף הדביק:    שהרתיח האילפס ואח"כ הדביק בה הלחם דהוה ליה כעין מעשה תנור ומש"ה חייב בחלה

דף יא עמוד ב

דנהמא היא:

והלכתא כרבי יוחנן ובעל הלכות משמיה דכהן צדק וכו':    משום הכי פסק כריש לקיש אע"ג דר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת דמנינן בפרק החולץ (יבמות לו א) משום דסוגיין בגמרא כריש לקיש ריהטא דמותבינן עליה דר' יוחנן ואוקי נפשיה כתנאי ואידחיא ליה בגמרא וסבירא ליה ז"ל דמש"ה נקטינן כריש לקיש ולא אצטריכין למימני התם בפרק החולץ כיון דאתותב ר' יוחנן וליתא דהא בהנהו דמני התם נמי תניא כוותיה דריש לקיש ואפ"ה מני להו אלמא דבכולהו אחרניתי נקטינן כר' יוחנן ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין לחם אלא האפוי בתנור בלבד טעמיה דמאן דפסק הכי משום דבגמרא מפרש רבה דרבי יהודה ה"ק אין לחם אלא האפוי בתנור מעיקרא ואסמך ליה אקרא (ויקרא כו) ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור [אחד] קרוי לחם שאין אפוי בתנור [אחד] אין קרוי לחם ולהאי לישנא אפאו באילפס מעיקרא אפי' חזר ואפאו בתנור לאו לחם הוא לפי שאינו נאפה בתנור אחד אלא בשני תנורים ומש"ה פריך ליה הרב אלפסי ז"ל מדגרסי' בפ' החולץ והאי חלוט וכו' דאלמא לא חיישינן לדרשה דתנור אחד דהא האי חלוט חלטיה מעיקרא והדר אפייה ונמצא שנאפה שתי פעמים ואפילו הכי אדם יוצא י"ח:

הילכך נקטינן כרבי יוחנן דאמר מעשה אילפס חייבין:    ומיהו דוקא שאפאו באילפס שלא ע"י משקין אבל על ידי משקין אפילו רבי יוחנן מודה דלאו לחם מיקרי ולא מיחייב בחלה והכין מוכח בירושלמי בפ"ק דחלה דגרסי' התם ר' יוסי אומר בשם ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח ר"ש בן לקיש אומר כל שהאור מהלך תחתיו פטור מן החלה ואין אומרים עליו המוציא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח אמר רבי יוחנן ובלבד ע"י משקה אלמא על ידי משקה מודה ר' יוחנן דפטור ומ"מ לדברי ר"ת ז"ל שכתבנו למעלה דוקא בשבלילתן רכה אבל כל שתתגלגל חייב בחלה אפי' אפאו בסוף ע"י משקה וכתב הוא ז"ל דהמוציא נמי מברכין עליה מדאמרי' במנחות (נף עה ב) ובברכות (דף לז ב) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו נטלן לאוכלן אומר המוציא לחם מן הארץ וקא פסיק ותנא לא שנא מנחת מחבת ולא שנא מנחת מרחשת ואף על גב שמטוגנת בשמן ועוד נתבאר במסכת ברכות:

תניא יוצאים במצה נא ובמצה העשויה באילפס:    כלומר בלא משקה:

מאי מצה נא:    כלומר וכמה תאפה ויוצא בה:

כל שפורסה ואין חוטין נמשכין ממנה:    שפורסה שמשברה:

מתני' ואלו ירקות וכו' בחזרת ובעולשין כולהו מפרש בגמ':

כבושין:    בחומץ:

שלוקין:    מבושלין הרבה עד שנמוחו:

מבושלין:    כדרך בישול:

ומצטרפין לכזית:    לצאת ידי חובתו ונ"ל דה"ה דהוה מצי למיתני לענין כזית מצה דמצטרפין אלא לגבי מצה פשיטא ליה אבל הכא איצטריך סד"א כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מבטל בחבריה קמ"ל דכיון דיש לכולן טעם מרירות מצטרפים:

ובדמאי:    אבל לא בטבל גמור דאע"ג דמעשר ירק מדרבנן הו"ל מצוה הבאה בעבירה:

גמ' חזרת חסא:    יש שפירשו אלקרצעינא האי פירושא ודאי לא נהירא דבגמ' מסקינן דכל א' מן הירקות שאדם יוצא י"ח בפסח מדין מרור הוא מר ויש לו שרף כלומר כמין חלב כשחותכין אותו ופניו מכסיפים כלומר שאינו ירוק ככרתי ואלקרצעינא אין לו שרף ואינו מין מרור כלל אבל משתמשים בו לחולים חולי החזה למתיקותו:

דהוה קא מהדר אמרירתא:    עשב מר מאד:

והא אנן:    ברישא דכולהו חזרת תנן ותנא דבי שמואל נמי חזרת תנא ברישיה אלמא היא קדמה לכולהו:

מצוה בחזרת:    כדמפרש טעמא בדרבי יונתן:

מאי חסא:    מ"ט קרו לה חסא משום דזכר הוא דחס רחמנא עלן אלמא להכי קדמה:

למה נמשלו למרור:    דכתיב (שמות א) וימררו את חייהם:

מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה:    שקלח שלו מתקשה כעץ: אף מצרים תחילתן קרבו את אבותינו ולבסוף נשתעבדו בהן:

הדרי בי:    לא אוסיף עוד:

ודאמרינן למה נמשלו המצרים למרור היינו חזרת דעלה קיימינן ולאו היינו מרור דמתני' דהא תנן במתני' בחזרת ובמרור אלמא תרי מיני נינהו אלא משום דרגילי אינשי בחזרת קרי ליה רבי יונתן מרור סתמא:

לא שנו אלא קלח:    ל"ש דיבש יש לו טעם מרור אלא קלח דמתוך שהוא עב אינו מתייבש שיפסיד טעמו אבל עלין יבשין הרי הן כעפר בעלמא:

מתני' אין שורין את המורסן לתרנגולין אבל חולטין:    ברותחין שאין מניחין אותו להחמיץ:

האשה לא תשרה את המורסן:    לשוף בבשרה מפני שמחמיץ בשרייתו:

אבל שפה היא על בשרה יבש:    ואע"פ שהמים טופחין בבשרה:

לא ילעוס:    לא

דף יב עמוד א

יכוס:

גמ' האפוי:    לחם הנאפה כל מה ששורהו במים אינו מחמיץ:

אדמבשל ליה מחמע:    בעוד שהמים (רותחין) [פושרין] קודם שירתיח הוא מחמיץ ובדשדי ליה לתוך רותחין ליכא לאוקמ' דהא בהדיא תנא לה וחלוט שחלטו ברותחין: אפוי שבשלו אפוי אפי' מבשלו אחר אפיה אינו מחמיץ:

דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף:    שנופלת טפה אחר טפה סמוך תיכף ואין שהות בנתים פירש הרא"ה ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל דלאו למימרא דמה ששרוי ע"י מים אינו מחמיץ משום טיף טיף אלא לומר דאי לאו טיף טיף אפילו מה שאין אנו רואין שיהא שרוי במים הכל אסור לפי שכך דרכו של קמח שהוא שואב מן הלחות ודינו כשרוי במים אבל כשהוא טרוד ועושה טיף טיף אינו מניחו למה שאינו לח לשאוב כלל ואינו מחוור:

ותיקא שרי:    מאכל של קמח שמבשלים אותו ואוקימנא לה במילחא ומשחא ולא אסרי' לה משום מלחא שהוא מים ומעורב עם השמן לפי שהוא מועט ונשתנה צורתה ואין בה כח עם השמן אבל מים גמורים חיישינן בכל שהן ואפשר נמי דאי איכא מלח מרובה חיישינן בה:

ומדאמרי' דהא דתניא אסור דמיא ומילחא יש ללמוד שמותר לתת מלח לתוך לחם של פסח דדוקא ותיקא הוא דאסור משום הא דאדמבשל ליה מחמע אבל לחם לא:

לא למחי איניש דרכן היה בקדרה ישנה לבשל בה קמח במים כדי לשאוב הזוהמא והיה דרכן לעשות כן בקמח קליות ואמר דלא ליעביד הכי בפסחא דשמא אין החטין קלוין כל צרכן ויבאו לידי חמוץ שאילו היו החטין קלוין כל צרכן שוב אין לחוש לכלום:

ת"ר אין לותתין השעורים בפסח:    דרכן היה לרחצן היטב מפני העפר והאבק שעליהן:

נתבקעו:    מחמת הנפוח שמחמת המים אסורות דודאי ממהרות להחמיץ:

כל שאילו מניחן ע"פ הביב מתבקעות מאליהן:    יש מפרשין ביב מלשון בוביא שקורין לינא וכך היה גירסת ר"ח ז"ל ע"פ הביב של קלאין ויש מפרשין ביב מקום ששופכין בו שופכין ויש שגורסין על פי חבית ואינן יכולות לעמוד מפני ריח היין:

כיון דאיסור תערובות חמץ מדרבנן הוא:    דאף על גב דעיקר איסורא מדאוריית' הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא וראיה לדבר מדאמרי' בפ' אלו עוברין (דף מד א) גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרים שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר אלמא דאי אמרי' כזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא ניחא דאע"ג דעיקר איסוריה מדאורייתא כיון דמדאורייתא מיהא בטיל תלינן לקולא ואמרינן שאני אומר:

ואי לאו דקים ליה דהכי הלכתא לא הוה עביד בה עובדא:    ומיהו לא איתמר האי שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים אבל בחטים כיון דאית בהו צירי' כלומר סדק שבחטים כמאן דנתבקעו דמי והכי מוכח בפרק בתרא דמסכת ע"ז כך כתב הרא"ה ז"ל ולא נהירא לי דהתם במסכת ע"ז (דף סה ב) הכי קאמר דאע"ג דענבים שנפלו עליהן יין נסך כל שאין מבוקעות ידיחם והם מותרות בחיטי לא אמרי' הכי דכיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין כלומר שהיין נכנס לתוכן אבל לענין חמץ אינו ענין דאדרבה סוגיא דגמרא ריהטא דחיטי קילי טפי:

וחטה או שעורה שנמצאת בזפק עוף לאחר שהבהבו אותו ליכא למיחש לההוא עוף בהכי דאע"ג דלענין איסורא בלוע חשוב אוכלא כדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ז ב) דאמרינן דג טהור שבלע דג טמא אסור אפי' הכי כל מידי דצלי סגי בקליפה שאין לך אסור במשהו אלא בבשול אבל בצלי סגי בקליפה והכא איכא עור זפק דחשיב קליפה:

מאן דציית לאבא אכיל נהמא בחובשיהו:    לחם בעפושו כלומר לא תהא סלתו נקייה:

ומיבעי ליה לאינש לנטורי קמחא דפסחא מעידן קצירה:    ודאי דלמצוה מן המובחר הכי עדיף שפיר ומיהו אפשר שאע"פ שלא עשה כן אלא שלקח חטים מן השוק ושמרה לשם מצה יצא י"ח ובגמרא אמרינן דשימור דלישה לא הוי שימור כלומר מקמי לישה הוא דבעי שימור אבל כל ששמר את החטים קודם לישה יצא ומ"מ משמע שאם לא שמר אלא מלישה ואילך שאינו יוצא ידי חובת מצה בכך אלא דגאון אחד ז"ל אמר שהלוקח קמח מן השוק בשעת הדחק מותר דלא מחזקינן איסורא ויצא ידי חובתו בה אבל לכתחלה בעי שימור ומשמע דס"ל ז"ל הכי דכי אמרינן בגמרא דשימור דלישה לא הוי שימור היינו לכתחלה:

ומיהו ה"מ במצה דמצוה אבל שאר הלחם שאדם אוכל בפסח לא בעי שימור לשם מצה כלל אלא שיהא יודע בודאי שלא בא לידי חמוץ דתניא בגמ' הקמחים והבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ופרש"י ז"ל כגון שהוא מכיר בה שלא בא לידי חמוץ שאין בה שיאור וסידוק ומיהו לא נהירא שהרי יש לו לחוש שמא עירב בה שאור כדרך שהנחתומין עושין לפיכך נראין דברי ר"ח ז"ל שפי' שלשה הנכרי בפני ישראל במים שלנו וראה שלא עירב בה שאור ואין בינה לבצק של ישראל אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה:

ההיא ארבא דטבעה בחישתא:    שם הנהר:

בגד שאבד בו כלאים:    שנארג בו חוט של כלאים ואינו ניכר:

הרי זה לא ימכרנו לנכרי:    דהואיל ואין כלאים שבו ניכר אתי לזבוני האי נכרי לישראל ולאו אדעתיה ואם תאמר וכיון

דף יב עמוד ב

שאבד אמאי לא בטיל כדאמרינן התם בתמורה (דף לד א) בשער בכור ושער נזיר י"ל דשאני כלאים דכיון שעיקר אסורו בתערובות לא בטלי ואע"ג דבשר בחלב שאסורו בתערובות בטיל שאני התם דלא תבשל אמרה תורה ואין בשול אלא בנותן טעם:

ולא יעשנו מרדעת לחמור:    שמא יתפור ממנה טלאי בבגדו או שלא יזהר מליגע בבגדו והאי דנקט באבד משום דאפי' בקשה עסקינן ובקשה דוקא באבד אבל אי מינכר שרי דהא תנן מרדעת החמור ותכריכי המת אין בהם משום כלאים והיינו טעמא דשרי דמדאורייתא כלאים לא מתסרי אלא בהעלאה אבל בהצעה שרי וכדאמרי' בפ"ק דביצה (דף יד ב) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו וכי גזור רבנן ברכין אבל בקשין שרי כל שאין בשרו נוגע בהן כדתנן [במסכת כלאים (פ"ט מ"ב) הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן] ואיתמר עלה בירושלמי הדא דתימא בקשין לפי שאין דרכן שתכרוך נימא אחת על בשרו ומרדעת נמי כל שהיא קשה לאו אורחיה בהכי הילכך כי אמרי' הכא אפי' בקשה דוקא בבגד שאבד בו כלאים מפני שיש לחוש שמא יתפור ממנו טלאי על בגדו:

אבל עושה אותו תכריכין למת:    וא"ת והא איכא משום לועג לרש דבפ' התכלת (דף מא א) אמרינן רב טובי בר קטינא אמר שמואל כלי קופסא חייב בציצית אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה וההיא שעתא כלומר בשעת מיתה ודאי רמינן לה משום לועג לרש חרף עושהו ומ"ש הכא בכלאים דלא חיישי' להכי וי"ל דבגד שאבד בו כלאים כיון שאין ניכרין בו ליכא משום לועג לרש ומיהו בפרק [בתרא] דכלאים משמע דאפי' בכלאים ידועים שרי דתנן התם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהן משום כלאים ואפי' הכי איכא למימר אין הדבר ניכר ומתפרסם כטלית בלא ציצית ועוד שאף החיים מותרין בכך כשאין מתחממים בהן ואין מתכוונים בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והמתים אינן מכוונים להנאתן ולא נהנין ומתחממין מהן ומ"מ מההיא דמנחות משמע שמטילין ציצית בטלית של מת ועכשיו לא נהגו כן וכבר כתבתי מקצת מה שיש לדקדק בזה בחידושי:

הדר אמר ניזבנינהו קבא קבא לישראל קב לזה וקב לזה ולא הרבה לאיש א' ובכי האי גונא אפי' לישראל שרי וכ"ש לנכרי [והא] דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו אם לא נתבקעו משום דחיטי נינהו ובחיטי לא בעי בקוע כך כתב הרא"ה ז"ל ולפמ"ש למעלה קצת חטים מבוקעות היו בהן וחיישינן דילמא זבין להו ישראל ולאו אדעתיה א"נ משום שמא יטחנם הנכרי ויחזור וימכרם לישראל:

אין מוללין את הקדרות בפסח:    דרך היה בקדרה חדשה לבשל בה קמח ומים וחומץ והיינו מלילה נותן את הקמח להתבשל ואחר כך נותן את החומץ ואין החומץ מניחו להחמיץ ויש אומרים אף נותן את החומץ תחלה שאף על פי שהחומץ מעורב כבר בתבשיל ותש כחו צומת את הקמח שלא יחמיץ:

אחד זה ואחד זה:    בין בחומץ בתחלה בין לבסוף אסור ומיירי דאיכא מים דאי ליכא מים אלא חומץ לחודיה לכולי עלמא שרי דמי פירות אין מחמיצין וכמו שכתבתי למעלה:

מתני' אין נותנין את הקמח וכו':    וכגון שיש בהן מים:

ור"מ אומר ישרף מיד:    דלאלתר הוא מחמיץ:

לא במשקין:    אף על גב דכתיב במים ובגמרא מפרש טעמא:

סכין:    בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו:

גמ' מחלוקת:    דשרי ליה ת"ק לאכלו מיד לתוך החרדל לפי שהוא חזק ואין מניחו להחמיץ:

מתני' מי תשמישו של נחתום ישפכו:    מים שהוא מצנן בה את ידיו בשעה שהוא עורך וקוטף את המצה:

גמ' ואינו שופכן במקום האשבורן:    מקום שהמים מתכנסין בו ששוהין שם ומחמיצין ובגמ' אמרי' דהיכא דלא נפישו אף שופכן במקום אשבורן ומשום דלא קים לן בכמה מיקרי נפישי השמיטה הרב אלפסי ז"ל:

אלא במים שלנו:    לשון לינה שנשאבו מאתמול ונצטננו כל הלילה:

דרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה:    לפי שחום השמש מחמם העיסה ומחמיץ אותה:

ולא במים הגרופים:    פי' הרב אלפסי ז"ל מים שנשאבו בו ביום וקרי להו מים הגרופים לומר שטעם איסורן מפני שמתחממין בשעת שאיבתן ע"י תנועתן כדרך המים הנגרים במורד הנשברים בסלעים שהן מתחממין וגרופים מל' (שופטים ה) נחל קישון גרפם:

ולא תגביה ידה מן התנור עד שתגמור את הפת:    פרש"י ז"ל שתהא עוסקת בבצק כל שעה ולא נהירא שאם כן היה לו לומר לא תגביה ידה מן העיסה לכך נראה שחכמים אסרו עליה שלא תעסוק בדברים אחרים כלל שלא תמשך אחריהן ולא תדקדק בשיעור שהיית של עיסה אבל לא אסרו עליה לעסוק בענין התנור בנתים מפני שהוא צרכו של פת ובלבד שלא תשהה יותר מכשיעור ולפיכך לא תגביה ידה מן התנור כלומר שאינה רשאי לעסוק בדברים אחרים אלא בעסקו של תנור:

וצריכה ב' כלים:    אפשר שלא חייבו חכמים שתצנן את ידיה אלא לומר שאם מקטפת במים שלא תקטף באותן מים שמצננת בהן את ידיה מפני שהן מתחממין ומחמיצים את העיסה אבל כל שאינה מקטפת במים לא הצריכוה לדקדק אם ידיה חמין או צוננין שאין חשש חמוץ בכך וכן נהגו:

ורב אשי אמר עברה ולשה אסור:    פירש"י ז"ל ולא דמי לבצקות של נכרים דאמרי' לעיל דאדם ממלא כרסו מהן דהכא הוא דקנסוה רבנן לפי שעברה על דברי חכמים ולפי דבריו ז"ל משמע דאם לשה בשוגג לא מיתסר כדאמר' (ביצה יז א) דעבר ואפה מיו"ט לשבת דלא מיתסר אלא במזיד אלא שאפשר לומר דההיא בצקות של נכרי מיירי שלשה בפניו במים שלנו כמו שכתבנו למעלה בשם ר"ח ז"ל אבל עיסה שנילושה במים שלא לנו לא אסרוה משום קנס אלא משום חשש חמוץ שמתוך שהפושרים ממהרים להחמיץ שמא נתחמץ ולא מינכר:

יומא דעיבא כולה שמשא:    הכי איתא ביומא בפ' אמר להם הממונה (דף כח ב) לבעל הלכות גדולות ז"ל לשה נכרי חרש שוטה קטן לא נפיק ידי חובתיה ועבד ושפחה דלא טבלו אסור למילש מצה בלילה הראשון אבל שאר יומי שרי והכי חזינן לכהן צדק ז"ל:

הדרן עלך כל שעה