קטגוריה:משלי כד יג

הקבלות

שאול מלך ישראל אסר על בני-ישראל לאכול בזמן המלחמה (שמואל א יד). יונתן בן המלך לא שמע את השבועה, מצא דבש בשדה ואכלו. שאול כעס על בנו ורצה להרגו, אולם בני ישראל פדו את יונתן ממוות (שם פסוקים 25-43):

"וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר, וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ, וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו, כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה. וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו, ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר 'הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם, וַיָּעַף הָעָם!'. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן 'עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ! רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי, כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא, כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים?!'... וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ!' וַיֹּאמְרוּ 'כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה'... וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים 'הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל?' וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם, וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם. כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת!' וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם. וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל 'אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד'. וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל ' הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה'. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל 'הָבָה תָמִים!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל, וְהָעָם יָצָאוּ. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל 'הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי!' וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן 'הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה?' וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר 'טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ, הִנְנִי אָמוּת'".ישנן הקבלות רבות בין הפסוק שלנו ובין הסיפור ההוא, וייתכן שהפסוק שלנו הוא הלקח מאותו סיפור: לא לאסור על הילדים לאכול דברים מתוקים, כי לפעמים דווקא הדברים המתוקים, במידה המתאימה, הם הטובים ביותר לנפשם. החכם מרגיע את בנו ואומר לו: "בני! מותר לך לאכול דבש - אל תדאג, לא יהרגו אותך - ותקוותך לא תיכרת".

ועוד: הפרק שלנו כולו מדבר על מלחמת הצדיקים ברשעים (ראו מבנה הפרק); סיפורו של יונתן בן שאול מלמד, שדווקא בזמן מלחמה, חשוב לאכול דבש כדי להתחזק. והנמשל: במלחמה של הצדיקים ברשעים, חשוב לאכול "דבש" של חכמה, ללמוד חכמה מתוקה ומשמחת כדי לחזק את הנפש, כמו שממשיך ואומר הפסוק הבא -