קטגוריה:בראשית לד יג

עריכה

רמב"ן

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויש כאן שאלה, שהדבר נראה כי ברצון אביה ובעצתו ענו, כי לפניו היו, והוא היודע מענם כי במרמה ידברו, ואם כן למה כעס? ועוד: שלא יתכן שיהיה רצונו להשיא בתו לכנעני אשר טמא אותה! והנה, כל האחים ענו המענה הזה במרמה, ושמעון ולוי לבדם עשו המעשה, והאב ארר אפם להם לבדם.

והתשובה, כי המרמה היתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כלם נמולים - יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם; ושמעון ולוי רצו להנקם מהם, והרגו כל אנשי העיר.

ויתכן שהיה הכעס ליעקב, שארר אפם על שהרגו אנשי העיר אשר לא חטאו לו, והראוי להם שיהרגו שכם לבדו, וזהו מה שאמר הכתוב "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחותם", כי כולם הסכימו לדבר לו במרמה, בעבור הנבלה שעשה להם.

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה, לשפוך דם נקי?

והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ט יד), ואמר שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו;

ואין דברים הללו נכונים בעיניי, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם! ואם פחד מהם - למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם!

ועל דעתי, הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כענין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן, ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו אלא (סנהדרין נז.): "אזהרה שלהן זו היא מיתתן", ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו. וכן דרך הגמרא בסנהדרין (נט).

ובירושלמי אמרו: בדינין של נח - הטה דינו נהרג, לקח שחד נהרג; בדיני ישראל - כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אי אתה רשאי לברוח ממנו, וכל שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו; אבל בדיניהם - אף על פי שאתה יודע שאתה שלם ממנו, אתה רשאי לברוח ממנו; נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין 'איני נזקק לכם', כי תוספת היא בישראל (דברים א יז): "לא תגורו מפני איש", (סנהדרין ו:): "אל תכניס דבריך מפני איש". וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו.

ומה יבקש בהן הרב חיוב? וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו?! והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים יב ב): "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו'", (דברים יח ט): "לא תלמד לעשות וכו'", ובגלוי עריות (ויקרא יח כז): "כי את כל התועבות האל עשו וכו'", אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו לעשות בהם הדין.

אבל ענין שכם, כי בני יעקב, בעבור שהיו אנשי שכם רשעים, ודמם חשוב להם כמים, רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו, כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה, כי היה להחניף לאדוניהם. ויעקב אמר להם בכאן, כי הביאוהו בסכנה, שנאמר "עכרתם אותי להבאישני", ושם ארר אפם, כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו "וישבנו אתכם והיינו לעם אחד", והם היו בוחרים בהם, ובעטו בדיבורם, ואולי ישובו אל ה', והרגו אותם חינם, כי לא הרעו להם כלל, וזהו שאמר (בראשית מט ה): "כלי חמס מכרותיהם".

ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר), בא להם פחד אביהם, כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלוש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה, כאשר יספר בספר ההוא.