קטגוריה:במדבר ה ז

מלבי"ם - התורה והמצוה

כ. והתודו את חטאתם אשר עשו מה שאמר והתודו את חטאתם מלמד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה, לא אם מכחיש אף שבאו עדים. אולם למה אמר אשר עשה פי' חז"ל שבא ללמד שהודאת הבן לא מהני לחייבו חומש ואשם. כי בספרא ויקרא ( ויקרא שפא ) ובבבא קמא (דף ק"ד) למד ממה שאמר את הגזלה אשר גזל, שאינו משלם חומש ואשם על גזל אביו, אף שנשבע הוא ואביו. ומסיק בבבא קמא שם שזה אם לא הודה אביו והודה בנו [כי אם הודה אביו צריך לשלם החומש] ומנלן זה שהודאת בנו לא מהני. זה נלמד ממה שאמר והתודו אשר עשו. ומה שנאמר, לאחר מכאן נזכר ולא אמר לאחר מכאן הודה, הוא משום קושית הגמ' וניחייב בנו חומש אשבועה דידי, ותירץ רבא כגון שהיתה דיסקיא של אביו מופקדת ביד אחרים וכו' דכי אשתבע בקושטא משתבע דהא לא הוה ידע.

כא. והשיב את אשמו וכו' כבר נאמר זה בפ' ויקרא, רק ששם אומר ושלם אותו בראשו וחמישיתיו יוסיף עליו, ויש הבדל בין השבה ובין תשלומין. המשיב משיב גוף הדבר והמשלם משלם דמים. והוי אמינא שאינו מוסיף חומש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים, אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חומש שכן בכל מקום שמוסיף חומש מדבר בשמשלם דמים. לכן אמר פה והשיב וחמישתו יוסף, שאף במשיב את העיקר יוסיף חומש [בגי' הספרים א”ל אלא עיקר דמים חומש מנין ואין לזה כו' דחומש ידעינן מפ' ויקרא. והגהתי כגי' הגר”א].

ומה שאמר עד שיהיה הוא וחומשו חמשה הוא כר' יאשיה בב”מ (דף נד) ופי' הדבר חמשה שלם לעולם רוצה לומר שאינו שובר את השלם לחמשה חלקים שיהיה חומש מלגו, רק החומש הוא חוץ מן השלם שנשאר בשלמותו. ובארתי זה היטב ויקרא ( ויקרא שנד ) והגר"א הגיה הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה, ר' יונתן אומר חומשה של קרן, והוא כגי' הגמרא ב"מ (דף נד).

כב. ונתן לאשר אשם לו , זה מיותר שכבר אמר והשיב את אשמו, ואם לומר שימסור לידו, כבר אמר לאשר הוא לו יתננו. על זה פירש ר' יונתן דמלמד שיתן לבע"ח של נגזל שהוא הנגזל האמתי כאילו אליו כפר ונשבע והודה וצריך ליתן לו את הקרן והחומש כמו שפירש בקצות החושן (סי' פ”ו). וגם שקייש לומר שאף שמחויב ליתן ליד הנגזל בעצמו, בזה הבע”ח הוא במקום הנגזל, כי האשמה הוא לו. ומזה הוציא לרבות שליח בית דין כי בענין זה נותן לשליח בית דין שהם המוציאין מזה ונותנים לזה.

וכבר למד בספרא ( ויקרא שפט ) על מה שאמר לאשר הוא לו יתננו ולא יתננו לשלוחו שיוליך לו יכול לא יתננו לשליח בית דין וליורש תלמוד לומר יתננו, שמה שאמר יתננו מרבה יורש. וממה שאמר ונתן לאשר אשם לו מבואר שנותן לשליח בית דין, ומפרש הרי שהיה חייב לחברו [פי' שחיב ע”י גזלה וכפירה והודאה והגר”א גורס הרי שגזל מחברו מנה] רוצה לומר שמזה מבואר שנותן לשליח בית דין ויורש מוכח מן יתננו. ובזה לא יהיה סתירה בין הספרא והספרי, כי צריך שני הלמודים לשליח בית דין ויורש. וגם סרה קושיית הראשונים למה לא קרא, והא בלא זה ידעינן שכל אשר לו משועבד ללוה, כי עיקר קרא משמיענו שיוצא בזה ידי השבה אף שלא מסר לידו.

ודבר זה מובא בש"ס (פסחים דף לא ובכמה מקומות) בשם ר' נתן, ועל דרך הדרוש מפרש והשיב את אשמו, רוצה לומר שישיב להנגזל עצמו כמה שאמר לאשר הוא לו יתננו. וגם ונתן לאשר, הנגזל, אשם לו, שהוא בע”ח של נגזל שיתן לו קרן וחומש. ומה שאמר בספרא ולא יתננו לשלוחו מיירי שלא עשאו הנגזל שליח בעדים ומה שאמר בספרי אין לי אלא לו ושלוחו, מירי שעשאו שליח בעדים כמה שאמר בבבא קמא (דף ק"ד).