פרדס רמונים ד ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
פרק שביעי

יש לנו עוד ראיה נכונה אל הדרוש הזה מתוך דברי הרשב"י ע"ה (בזוהר חדש פרשת ואתחנן דף סז.) במאמר [קו המדה] וז"ל:

"נהורא דלא קיימא בנהורא גליף ונפיק נציצו דכל נציצין, ובטש גו רעוא דרעוון ואתטמיר ביה ולא ידיעא. בזמנא דרעוא דא בעא לאתפשטא - נפיק האי נציצו דטמיר גו ההוא רעותא כגוונא דאתחזי. ולא אתחזי לאתקיימא כגוונא. "
"כד אתפשט רעותא דא - בטש האי נציצו דאחזי גוון ולא גוון ואעל בהאי אתפשטותא ונפיק בגוונוהי. וסלקא ונחתא. וקיימא בסליקו גו רעותא ואתפשטותא. בטש רעותא אתפשטותא דיליה בסתימו דלא אתיידע ואפיק נהורין דקיקין כלילן כחדא. כד בעאן לנפקא האי נציצו די ביה נהורין - בטש בההוא אתפשטותא ואתרחיק (נ״א ואתדחיק) ומגו רחיקו (נ״א דחיקו) נפקין אינון נהרין דקיקין ואשתמעו כחדא. "
"כדין האי נציצו אחזי בהו גונוהי ואצטבעו כלהו כחדא חוור וסומק ירוק ואכם. ואתעכב ביה תריסר ירחין. לבתר אתעקרו מתמן ואשתילו באתרא אחרא. והאי נציצו סלקא ונחתא. והאי אקרי בוצינא דקרדוניתא. האי אתקין ובטש בכל נטיען נהורין ואומר לו גדל. כדין אפיק מבועי ההוא אתפשטותא (עלמא) [עילאה] קדמאה וחשיך ונהיר לכלהו ואתרביאו."
"בהאי בוצינא דקרדוניתא, נהיר מאן דנהיר וסלקא ונחתא ואתפשט בכל סטרין. וכדין אקרי קו המדה וקיימא משחתא לעילא ותתא, קו המדה בוצינא דקרדוניתא סתימא דכל סתימין משחתא נהירא [דאתקין] שפירו לכלא ההוא שפירו דנפיק מפשיטו קדמאה איהו אתקן לון. ביה קיימין למשחתא לעילא ותתא. מאן דזכי בהאי וידע ביה זכי למנדע בחכמתא דמריה. זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי", עכ"ל.


ראינו שלא להאריך בדקדוק לשון המאמר אלא לפרש אותו בחזקת היד מפני שאין בו הבנה כל עיקר ועל פי דרכנו יתבאר הכל בע"ה.

נהורא דלא קיימא בנהורא:    פי' אין סוף מלך מלכי המלכים. שהוא אור מאיר לכל האורות, ועכ"ז אינו עומד באור הספירות אלא מושל בהן ואינו מתגלה בהן. כי הוא במציאתו המחוייב העומד בעצמו כקודם התפשטותו בספירות.

או ירצה כי מן הראוי שהא"ס לגודל העלמו יקרא חשך, ולאשר המלכות ג"כ נקראת חשך, ואין שניהם שווין כי חשך האין סוף הוא לתכלית הבהירות שאינו מושג ומתגלה ומרוב העולמו יקרא חשך, והמלכות נקרא חשך להעדר האור. והנה מטעם שקרא לאין סוף אור שלא כראוי, כי אינו מושג שיקרא אור. והוכרח לקרא לו אור להורות שהוא מקור כל האורות כולם, והאצילות כולו הם ניצוצי אור מאירים ממנו, ולכן כנהו בשם אור -- אחר כך תקן בזה שאעפ"י שקראו אור אינו אור מושג, אלא אור נעלם שאין ראוי שיכונה בשם אור אלא "נהורא דלא קיימא בנהורא", אלא נעלם תכלית ההעלם.

או ירצה "נהורא כו'" פי' האין סוף שהוא זוהר מאיר לכל המאורות ונתעלה על כל האורות. ששאר האורות מקבלים אור מזולתם והם נתלים באורות זולתם. אבל אין סוף ב"ה הוא אור שאינו מקבל ולא צריך לזולתו.


ופי' גליף:    חקק. וזה כי כבר מפורסם שהספירות הם יותר דקות בהיותם במקורם ממה(?) שהן אחר התפשטותן כאשר יתבאר בשער סדר האצילות בס"ד. ועתה כיון שרצה לומר "ונפיק" שהוא תחלת האצילות וההתגלות והעבות, הוצרך לומר "גליף". הכוונה לומר התחלת העבות האור להתגלות, כל זה דרך משל אל שכלנו האנושי ולדעתינו הקצר.

ואמר "ונפיק" שהוא פועל עומד ולא אמר "ואפיק", מפני כי הנצוצות האלה הם העצם המתפשט בתוך הספירות כאשר יתבאר, ולהיות כי זהו מציאות עצמותו לכן אמר "ונפיק" שפירושו יצא הוא בעצמו, ולא מוציא לזולתו. כי התפשטות עצמותו וגלויו הוא על ידי עצמו, לא על ידי זולתו.


נציצו דכל נצוצין:    פירוש אור המאורות, נשמה לנשמות, שהוא עצם האלקות שהם עשר ספירות נשמה לספירות הכלים כדפי' בפרקים הקודמים.


ובטש גו רעוא דרעוון:    הכוונה הכתר בהיותו נעלם באין סוף אז יקרא "רעוא דרעוון". והנה בטש בו להתגלות, והנציצו נתעלם בתוך הכתר כראוי מפני שהוא נשמה אליו, וזה שאמר "ומתטמר ביה".

ולא ידיעא:    הכוונה לא היה מתגלה לא הכתר ולא הנציצו אשר הוא הנשמה אליו מרוב העלם.

בזמנא דרעוא דא בעא לאתפשטא:    פי' 'רעוא' נקרא הכתר. והטעם שקראו 'רעוא' ולא קראו 'רעוא דרעוון' כמ"ש למעלה, מפני שכבר נאצל ועומד להאציל שיש לי(?) גלוי יותר ויותר מבהיותו נעלם באין סוף, ולכן נקרא "רעוא" לבד מורה על הגלוי. בעא לאתפשטא - הכוונה שרצה הכתר להתגלות ולהאציל התפשטות שהיא החכמה עם הספירות שהיו נעלמות בתוך הכתר.

נפק האי נציצו:    דבר פשוט הוא שקודם אצילות הספירות הוצרך להאציל הנשמה. כי הנשמה היא סבת הספירות, והוא המגדל ומחיה אותם כאשר התבאר למעלה ויתבאר בה"ו. ואם כן הוכרח לסדר הענין להאציל הנשמה שהוא הנציצו דהיינו אור המאיר ומתנוצץ בספירות, ואח"כ יתגלה ויתאצל החכמה שהוא עצם הספירה שהוא הכלי, ואח"כ יכנס הנציצו והנשמה בתוך החכמה. וזהו שבתחלה אמר "נפיק האי נציצו וטמיר גו ההיא רעותא" שהוא אור הנשמה הנעלמת בתוך הכתר שהוא רעותא.


כגוונא דאתחזי ולא אתחזי כו':    פי' שבהיותו בכתר היה טמיר נעלם ולמעלה בכתר מרוב ההעלם אמר "ולא ידיעא". אבל עתה אחר התפשטות אל מציאות החכמה והאור והנשמה מתנוצץ בה מפני שיש בה גלוי יותר (כנודע שנקרא יש) - אמר "כגוונא דאתחזי ולא אתחזי". ודקדק באמרו "כגוונא" ולא אמר "בגוונא" בבי"ת, מפני כי אפילו גוון לא יצדק כ"א אתחזי ולא אתחזי פי' מציאות מושג ואינה השגה מספקת אלא ולא אתחזי לאתקיימא כגוונא פי' הגוונים הם הפעולות ופעולות החכמה אינה מושגת כמו שנבאר בשער מהות והנהגה פ"ג בס"ד.

כד אתפשט רעותא דא:    פי' למעלה אמר "כד בעא", פי' כאשר רצה להתפשט ולהתגלות ועדיין לא נתפשט ואז הי' מציאות הנשמה של החכמה. ועתה אמר כד אתפשט דהיינו שממש נתאצל מציאות החכמה בעצמה.

בטש האי נציצו וכו':    פי' נשמת החכמה בטש בה והאצילה ועאל בה, שכן דרך הנשמה בתוך הספירות. ואמר גוון ולא גוון ולא אמר "אתחזי ולא אתחזי" כאשר אמר למעלה, הטעם כי למעלה היה בתוך הכתר והיה נעלם יותר ולפיכך אמר "אתחזי וכו'". ועתה שהוא בתוך החכמה ממש אמר "גוון ולא גוון" שהוא יותר גלוי דהיינו גוון המושג. ושלא יוכל האדם לשפוט איזה גוון הוא מפני שאין מהות החכמה מושגת כלל.

ונפק בגוונוהי:    הכונה שנתאצלו בחכמה שאר הספירות כולם שהיו נעלמות בתוך הכתר. וכן נתאצלו שם ג"כ שאר נשמות הספירות הנכללות בנציצו שהוא נשמת החכמה. ונקראים 'גוונים' מפני שאין בעששית להראות גווניה אם לא על ידי האור המאיר ומאירים גווניה אל עבר פניה. לכן נתייחס אל הנשמה (דהיינו הנציצו והאור) הגוונים. וענין הספירות איך היו נכללים בכתר ונתאצלו אל החכמה וכו' יתבאר בשער סדר האצילות בס"ד.


וסלקא ונחתא וקיימא בסליקו גו רעותא ואתפשטותא:    פי' כי הנשמה מתטמרא באין סוף דהיינו עצמותו. ונוקב ויורד עד סדר[1] הספירות. שאין לומר שמה שהוא בחכמה אינו מה שבכתר, ומה שהוא בכתר אינו מה שבחכמה ח"ו. אלא הכל דבר אחד כדמיון ניצוץ השמש המאיר דרך העששיות. כי עם היות שאור המאיר דרך העששיות האחת הוא אדום והמאיר דרך האחרת הוא ירוק - עם כל זאת - לא נכחיש ששתי האורות הם אור אחד מיוחד, והשנוי נמשך משנוי העששיות. וכן לענין הנשמה - שהכל אור אחד מיוחד, ואף אם תשתנה הוא מפני הספירות.

וא"כ הנשמה "סלקא ונחתא וקיימא בסליקו" - ששתיהן מתעטרות כחד והכל מיוחד באין סוף. ועם היות שנאמר שהאור אחד מיוחד -- לא נכחיש שהאור המאיר דרך הכתר הוא מדרגה ראשונה, והאור מתגלה שם תכלית המעלה. וכאשר תרד האור מאת פני האין סוף כן תרד פלאים לפי ירידת המדרגות מעילה לעלול. ועם כל זאת טעם השתנות הוא מפני המסכים והעששיות המעבים את האור ומחשיכים אותו. והוא מקרה אליהם לא עצם. ולא ימשך מפני זה פגם אל האור כלל כמו שלא יוחס פגם אל ניצוץ השמש עם היות שיחשיך אורו בסבת העששיות. וזה שאמר "וסלקא ונחתא וקיימא בסליקו" והיינו האין סוף, "גו רעותא" הוא הכתר, "ואתפשטותא" הוא החכמה. והכוונה כי האור מתיחד יחוד גמור כדפי'.


בטש רעותא אתפשטותא דיליה:    כי החכמה בכח הכתר האצי' הבינה עם שאר הספירות וזהו "בטש רעותא" שהוא הכתר "אתפשטותא דיליה" - חכמה.

בסתימו דלא מתידע:    פי' בבחינת הראשונה אשר לחכמה עם הכתר. ומשם יחוד הכתר עם החכמה. לתת לה כח להאציל הבינה. והבחינה ההיא נעלמת כאשר ראוי אל הכתר. ומתוך הבחי' ההיא נתייחד הכתר עם החכמה. למען יאציל החכמה מכחו הבינה. ויתבאר הענין הזה בארוכה בשאר סדר האצילות בסייעתא דשמיא.

ואפיק נהורין דקיקן כלילן כחדא:    הכוונה אל הבינה אשר היא כוללת ז' ספירות. ואז בהיותם שם הן כקרני חגבים. עד ששתלן הב"ה וכו'. וז"ש "דקיקין" - שאינם בגלוי ובעביות כמו כאשר מתאצלים למטה, אלא הם בדקות הרבה. ואמר "כלילן כחדא" - הכוונה אל הבינה שהיא הכוללת אותם כאשר אמרנו. וכל עיקר הבינה הוא כללות שש קצוות. ועל ידם נקרא ה"א שהוא חמשה בריחי המשכן. שהם מחסד ולמטה נכללים בה' אורות שבמעשה בראשית כאשר נבאר בשער נ' שערים בפ"ז בס"ד.

כד בעאן לנפקא:    פי' אעפ"י שאמר למעלה שכבר נאצלו כבר פירשנו שאי אפשר להתאצל אם לא תתאצל תחלה אליהם נשמתם ואורם המתנוצץ בהם. אלא שרצה להשלים ענין אצילות הספירות. אח"כ חזר ואמר כי כאשר רצו להתגלות להם נתגלו ע"י הנשמה שהיא הנקרא נציצו. די ביה נהורין. הוא הנשמה הראויה לבינה הכוללת נשמתן של שאר הספירות כענין שהיא כוללת ג"כ הספירות ממש כדפירשנו.

בטש בההוא אתפשטותא ואתרחיק וכו':    הכונה כי מכח הנשמה נאצלו הספי' נהורין דקיקין על הדרך שפירשנו למעלה כי כקרני חגבים היו.

ואשתמעו כחדא:    הכונה כי עד עתה לא נתגלו האורות גלוי כלל ואפי' עתה שהם גלוי' אינו גלוי עצמי אלא גלוי קצת - שמיעה בלא ראייה. וזה שאמר ואשתמעו כחדא.

ואמרו כחדא פי' מיוחדים כאחד במציאות הבינה ובה מתראות הספירות תחלת גלויים כאשר נבאר הלכתא וטעמא בשער סדר האצילות בס"ד.

כדין האי נציצו אחזי בהו גוונוהי:    פי' נציצו הנשמה. וכאן אמר "אחזי" ולא למעלה, והטעם כי בבינה הוא דרגא דקיימא לשאלא כנודע, ולפיכך "אחזי בהו גוונוהי", משא"כ למעלה. וזה שאמר למעלה "ואשתמעו" להורות כי בבינה תחלת ההתגלות כדפירשנו.

וטעם "גוונוהי" - לא שהנציצו דהיינו הנשמה המתפשטת היא בעלת הגוונים, כי כבר הקדמנו למעלה כי הנשמה פשוטה וכו'. אלא ע"י האור המתגלה מתראים הגוונים בספירות כמשל העששיות שהיא בעלת גוונים ידועים ולא יתגלו הגוונים ההם אלא ע"י ניצוץ השמש המאיר דרך בה ואז ע"י האור נראים הגוונים. וכן הדבר בספירה לא היתה יכולה להראות העמים והשרים כחה אלא ע"י הנשמה המחיה אותה ונותן לה כח לפעול כדמיון הגוף שאין לו פעולה אלא על ידי הנפש ואעפ"י שהנפש פשוטה כדפי'. והכוונה שהנשמה מגלה גווני הבינה. ושיעור הלשון כך: "אחזי בהו", ר"ל מראה בהם בעצמי הספירות הגוונים שלהם.

וטעם אמרו "גוונוהי" בלשון יחיד ולא אמר ״גוונייהו״ להיות שהם כלולים בבינה באחדות מיוחד כדפי'.


ואצטבעו כלהו כחדא וכו':    פי' אין גוונים אלא בבינה כאשר היא מתגלית בעצם. וזה "ואצטבעו" אח"כ למטה באמצעות גלוים. ולפי שמשם ולמטה הם הגוונים דהיינו הפעולות לכן קרוב אל גלויים אמר "ואצטבעו".

חוור - חסד ונצח המסתעף ממנו כי הוא ג"כ לובן אבל לא כמוהו. סומק - גבורה והוד, ששניהם אדומין בסוד הדין. ירוק - ת"ת ויסוד, אשר הם בין שני הגוונים חוור וסומק. ואוכם - היא המלכות, ושמה כך על דרך החשך שפירשנו למעלה. ויתבאר כ"ז בשער הגוונים בס"ד.

ומתעכב ביה י"ב ירחין:    כבר מפורסם שאנו מונין בהר"ד למולד קודם בריאת העולם (עיין טור אורח חיים סימן תכז). והנה הוכרח להיות חדש שלם ואין חדש בלא שנה - אם כן הוכרח להיות קודם האצילות הבנין זמן מה ולא זמן ח"ו אלא קדימה על דרך שאר הקדימות שהם קדימת מעלה כקדימת העילה על העלול. ולכן הוכרח כי קודם אצילות ו' ימי הבנין היו מתעטרים בבינה בסוד ששה וששה. ששה לרחמים, וששה לדין. וזהו הנקרא עכוב. והם הם י"ב גבולים שבבינה ג"כ, שהם י"ב הויות שבת"ת אחר אצילותו במקומו כאשר יתבאר בשער פרקי השמות בפרק ו' ז' ח' בס"ד.

והנה עם זה יובן ספק גדול הנופל במעשה בראשית והוא אמרם שלא היתה בריאה ביום השביעי ולמה שכבר היתה בריאת יום השבת בעצמו שהיום בעצמו צריך בריאה שכן אמר בזהר כי "ששת ימים עשה ה'" - "ששת" קאמר ולא ״בששת״ משמע ששת עצמן עשה ה' והיינו בריאת שמים וארץ שהם ששת, שהן כוללות שש קצוות. וא"כ לפי"ז כבר היתה בריאת שבת בעצמו ואם כן איך שבת ונח ביום ז'? אלא ודאי שבת קדמה לעולם ואלולי שבת שנותן כח בששת ימים לא היה בהן כח לפעול מפני כי כל ששת ימים שהן ו' קצוות מקבלים כח מהנקודה האמצעית שהוא קיום חלל הקצוות כמו שנבאר בשער נ' שערים בפ"ה בס"ד.

והנה הוכרחו ששת ימים להתעכב בשבת לקבל ממנו פרנסתם וא"כ האצילות לא הי' כ"א ששת ימים כי שבת קדמה לעולם. וכן ענין העה"ז אחר ששת ימים תהיה שבת וכמו ימי השבוע שיונקים משבת ונכנסים בו וזהו "ואתעכב תמן י"ב ירחין" שהן שנה דהיינו ת"ת הכולל ו' קצוות והוא יונק דין ורחמים נמצא ו' לדין וששה לרחמים והיינו י"ב ירחין. וזהו מבחר הפירושים העולים בענין זה.


ואשתילו באתר אוחרא:    הכונה אל אצילותם אל מקומותם כנודע שהיו כקרני חגבים ושתלן הקב"ה. וענין טעם השתילה והנטיעה יתבאר בארוכה בשער סדר האצילות בס"ד.

והאי נציצו סלקא ונחתא:    הכונה אל הנשמה המתיחדת בתוכם, ועולה עד מעלה מעלה, ויורדת עד מטה מטה כדפירשתי.

והאי אקרי בוצינא דקרדוניתא:    פי' בוצינא דקרדוניתא בכל הזהר גפרית, והכונה על הכתר, כי האור העליון שהוא א"ס דבק בכתר ונאחז בו כמו מנורה של גפרית שהאור נאחז בה ביותר. ויש גורסין קדרינותא ופי' שחרות על רוב העלמו. ויש לנו דרך אחר בענין זה ונתבאר בספר אור יקר ב"ה.

ועתה לפי"ז האור המתפשט מתוך הא"ס שהוא נעלם בכתר עליון מתפשט משם ויורד ומאיר דרך הספירות שהוא נשמתן. ומפני היות מקור האור והעצמות מן הכתר, לכן נקרא כל העצמות בוצינא דקרדוניתא מפני שעקרו ומקור האור מתיחס אל הכתר.

וכן באר הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף ו) "עלת על (כל) כלא טמיר וגניז בכתר, ומניה אתפשט נהוריה על יהו"ה דהיינו י' חכמה ה' בינה ו' כליל שית ספירן ה' מלכות" עכ"ל. וכבר בארנו אותו בחזקת היד בשער ג' פ"ב בס"ד.

והנה כל ענייננו נראה מתוכו כי האור העצמות המתפשט בתוך הספירות מקורו הכתר על ידי האין סוף המתעלם בתוכו. א"כ ראוי שאור הזה יקרא בשם "בוצינא דקרדוניתא" שהוא שם כתר, כי ע"י האור הזה נקרא הכתר כן, כי הוא מאיר כבוצינא וכו'.

האי אתקין ובטש בכל נטיען נהורין ואומר לו גדל:    פי' כי ע"י האור הזה שהוא שופע ומאיר בספירות, הוא מגדל אותן ונותן להם מדה ומשקל, כפי רצון המאציל, דהיינו עצמותו המתפשט.


ואל זה כיון בספר יצירה (המובא לעיל בשער ג פ״ד) באמרו "מדתן עשר שאין להם סוף כו'", שבידו להגדילן עד אין תכלית ולהגבילם בגבול על דרך שפי' למעלה בשערים הקודמים. ועל ענין הנשמה אמר "ואדון יחיד כו'" שהוא מיוחד במקור, שהנשמה והמקור הכל אחד הוא. "מושל בספירות כולן ועד עדי עד" - הכונה שאם ירצה ירחיבם עד אין סוף. "ואין תכלית". והכונה בהתרבות גלוי אורו בהם.


ושיעור לשון המאמר הנזכר: "האי אתקין ובטש" דהיינו אצילות. "בכל נטיען" שהם הספי'. "נהורין" שהם הנשמות והעצם המתפשט. פי' מאציל בספירות אורות ועצמות.

כדין אפיק מבועי ההוא אתפשטותא [עילאה] וכו':    פי' אז אחר האצילות ותיקון סדר הספירות איש איש לפי מעלתו - אז החכמה שהיא התפשטות הנז' לעיל הוא מתקן מקור האורות, ר"ל השפע מן הכתר, ובידו להוסיף או להמעיט. הענין כי העדר האור והסתלקו, או השגחתו ורדתו דרך הספירות היא בחכמה. כענין (תהלים י, א) "למה ה' תעמוד ברחוק" - על דרך האור הנמשל במשל העליות שפירשתי בס"ד. ולכן החכמה הוא המוציאה המקורות ואור הספירות כדי לחיותם ולגדלם בשפע האור ההוא. ובידה להעלים האור ולא יאיר כראוי ואז הדין הווה. והיינו דאמר "כדין אפיק מבועי וכו'".


בהאי בוצינא דקרדוניתא:    פי' ע"י האור העצמות המתפשט מכתר עליון כדפי'.

נהיר מאן דנהיר:    פי' על ידו מאיר האין סוף המכונה בהעלם "נהיר מאן דנהיר" שלא לכנותו בשם. או ירצה ע"י בוצינא דקרדוניתא יש אור ושפע לכל בעל אור ומאיר מפני שאין אור לספירה אלא ע"י בוצינא דקרדוניתא שהוא מקור האור לכל האורות.

וסלקא ונחתא ואתפשט לכל סטרין:    פי' כי ע"י האור מגדל הספירות ונותן בהן מדה לכל צד כדמסיק, עם היות האור הזה מתיחד במקורו כדפירשנו, ולכן נקרא "קו המדה" פי' קו בדרך המדות שהם בקו, והיא קו המדה שנותן מדה לכל האצילות. והיא ממש בוצינא דקרדוניתא כדפירשנו, אלא שבחינת האור בעצמה נקרא "בוצינא דקרדוניתא", ובבחינות המדות למוד אותם כרצונו שהוא עצם המאציל נקרא "קו המדה".

וז"ש בהאי "בוצינא דקרדוניתא" שהוא האור כדפי', "כד אתפשט לכל סטרין", דהיינו שנותן מדה לכל צד מצדי האצילות, אז נקרא קו המדה.

וקיימא משחתא לעילא ותתא:    פי' כי בבחינת היותו נותן מדה לכל המדות, נקרא קו המדה. ובבחינת עצמותו, נקרא בוצינא דקרדוניתא, כי הוא בחינתו בערך אל קודם התפשטותו בספירות להאיר ולמוד. וזה שאמר "וקו המדה בוצינא דקרדוניתא", פי' קו המדה הזאת היא עצמה בוצינא דקרדוניתא, "סתימא דכל סתימין" - דהיינו בחינתה קודם התפשטה למוד ולתת מדה אל הספירות.


משחתא נהירא דאתקן שפירו לכלא ההוא שפירו דנפיק מפשיטו קדמאה:    פי' בוצינא דקרדוניתא וקו המדה שתי בחינות מיוחדות תכלית יחוד. כי ענין בחינתה קודם התפשטותה דהיינו הסתלקות האור במקור, ובחינת מדתה הכל ביחד דהיינו "משחתא נהירא" והוא האור המתפשט ונותן יופי לכל המדות. כענין משל האור אל העששיות כדפי'. "דנפיק מפשיטו קדמאה" - א"כ היותה מדה למדות והיותה בוצינא דהיינו דנפיק מפשיטו קדמאה - הכל אחד מיוחד.

איהו אתקן לון ביה וכו':    פי' בוצינא דקרדוניתא הוא המתקן המדות בעצמות דהיינו קו המדה.

מאן דזכי בהאי וכו':    כמפורסם כי המשכיל תהלוכות העצם בתוך הספירות - היא המעלה הנחמדת אשר אין ערך עליה ועל כיוצא בזה נאמר "ראה עולמו בחייו" "מכיר את קונו". ועליו נאמר (תהלים צא, יד) "אשגבהו כי ידע שמי". ועל זה אמר (דברי הימים א כח, ט) "דע את אלקי אביך ועבדהו".

ואל יחשב המעיין כי הסתלקות האור העצם הזה המתפשט אל מקורו או התפשטותו מורה שנוי במאציל ח"ו - כי לא יצדק על ענין כזה שנוי, כמו שלא יצדק שנוי בסלוק ההשגחה מן העולם אפילו בדרך ר' דוד ושאר המדברים בענין זה. כי השנוי במדות מפני שאינן מוכנות לקבל העצם, לא מפני שנוי חלילה וחס.


והנה נשלם באור המאמר הזה כאשר נשפע עלינו מן השמים. ולא נעלם ממנו כי המאמר הזה צריך באור יותר רחב ושכל שאינו בחק האנושי עתה כ"ש שיוכל לבארו ההעדר המציאות - אבל עכ"ז עשינו המוטל עלינו ומתוכו למדנו מציאות הספירות והעצמות המתפשט בתוכם כאשר נתבאר. ויתבאר עוד בארוכה בע"ה. וברוך ה' אלקי ישראל אשר לא השבית לנו גואל והאיר עינינו במאמר הזה והוא בהשגת דבר מוסכם בפי כל המקובלים באמרם "שפע השופע" ונתבאר מתוכם שקלא וטריא כי שפע הוא גילוי נשמת הספירות ועצמות המאציל בספירות, ואז יהיה אורו יורד ונוקב עד התהום, כי הספירות יענו האור אל הבריאה והבריאה אל יצירה ויצירה אל עשייה ועשייה אל השמים והשמים יענו את הארץ והארץ תענה את ישראל, ורב טוב לבית יעקב בהיותם דבקים באלהיהם כדכתיב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". כי סבת החיים הוא בסבות הדביקות. וירצה באמרו "חיים כלכם" יונקים מהחי נצחי ולכן חיים כלכם:  

  1. ^ אולי צ"ל 'עד סוף הספירות', וצע"ע - ויקיעורך