פלא יועץ/פ

פרישות

הפורש מן העברה כפורש מן המות, ולא זו מן העברה, אלא אפלו מכל דהוא נדנוד עברה. שהרי כתב האר"י ז"ל על הקאוו"י של עכו"ם, וזה לשונו, הפורש ממנו בחל, כפורש מן המות, והפורש ממנו בשבת יזכה לעולם שכלו שבת. ומר מאד, מר ממות היות האדם אשר להבל דמה, גורם פגם וצער וכעס לפני מלך רם ונשא, אים ונורא, שוכן רומה. את זה יתן החי אל לבו אל יליז מעיניו ויהא פרו"ש מרבה, ובזה נר"ו יאיר ולא יכבה:

פריה ורביה

פריה ורביה היא מצוה רבה ואשריהם ישראל היושבים בערי ישמעאל כלם זהירין, יש זריזין מקדימין ויש מאחרין, אבל אין גם אחד שלא יעסק בפריה ורביה. אבל בערי אדום יש ויש שאין נושאים נשים ומזקינים ומתים כערער בערבה במשאות שוא ומדוחים, אוי להם ואוי לנפשם, שהרי מי לנו גדול מחזקיהו המלך שהיה צדיק גמור ורבה וקבץ פעלים לתורה הפלא ופלא, ומאי דלא נשא אשה היה משום דחזא ברוח הקדש דנפקי מנה בני דלא מעלי, ואפלו הכי בא אליו ישעיהו הנביא ואמר לו (מלכים ב, כ א) כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) מת בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות טג ב) שמי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו ממעט את הדמות וכאלו שופך דמים וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וחיב מיתה. ועוד אמרו (יבמות סב ב) השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה וכו'. וכהנה רבות מאמרי רבותינו זכרונם לברכה בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש. ובודאי מי אשר הוא יהודי ומאמין בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים לא יעשה שקר בנפשו ולא יהא מאבד עצמו לדעת מן העולם הזה ומן העולם הבא. והחטאים האלה בנפשותם שאין נושאים נשים ואינם עוסקים בפריה ורביה, בודאי ימחו מספר חיים ולא ינוחו על משכבותם: ואפלו אם כבר נשא אשה וקים מצות פריה ורביה, אם מתה אשתו לא יהא שרוי בלא אשה, אלא ישא אשה בת אולודי, שכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא ו) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. ומטעם זה ראוי לאדם להשתדל על אשתו ולהוציא זרע רב ולעסק בתרופות אפלו אם יש לו בנים, כי שמא יזרח לו השמש מאשר יצא ממעיו, או מיוצאי חלציו ונפש אחת הוא עולם מלא, כי אחד היה אברהם ויצאו ממנו כל ישראל אשר יש בהם כמה צדיקים וחסידים, ולא כמו תועי רוח בינה שחוששים לצער גדול בנים ולהוצאת הבית מרבה, ומצטערים אם תלד אשתו ילדים רבים, והם מתרצים בשנים או שלשה בנים ולא היו רוצים יותר. ולו חכמו ישכילו, כי ראוי לטרח טרחה מרבה, והכל כאין נגד התועלת הנמשך מן הזרע, שאם בסוף כל הדורות יצא מחלציו איש טוב ירא אלהי"ם הרי די לו, שגם הקדוש ברוך הוא ברא כל העולמות בשביל צדיק אחד, כדכתיב (קהלת יב יג) את האלהי"ם ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. ואם חושש בשביל ההוצאה, הרי זה מקטני אמנה, שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים והוא נותן לחם לכל בשר, לחם לפי הטף: ומה גם אם יש לו בנים ולא בנות, או בנות ולא בנים, שעדין לא קים מצות פריה ורביה, דמבעי לה למעבד כל טצדקי, כדי להשלים לקים מצות פריה ורביה. צא ולמד מלאה אמנו, שאף על פי שהיו לה ארבעה בנים, וכי עצרה מלדת, הגדילה לעשות עד שהכניסה שפחתה לביתה להיות צרתה כדי לזכות לחזר להבנות. ומשרה ורחל שהכניסו צרותיהן לבעליהן תוסרנה כל הנשים העקרות ותעשינה כמעשיהן, שיעשו לבעליהן שיקחו אחרת עליהן. ואף כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאת צרתה בצדה, לפם צערא אגרא, ויכולה היא שתגן שיפקד ה' לה כמו שפקד את שרה ורחל ולאה. ואם לא תפקד, כי הוא מפלאות תמים דעים, על כל פנים יאמר עליה (ישעיהו נד א) רני עקרה, כי רבים בניה בעולם שכלו טוב, מה טוב חלקה ומה נעים גורלה: וידוע שהאיש מצוה על פריה ורביה ולא האשה, על כן עליו המצוה הזאת להשתדל בכל מאמצי כחו לזכות להבנות. ואם שהה עם אשתו עשר שנים ועסק ברפואות ולא זכה להבנות, יחיש מפלט לו וישתדל לפיסה שתתן לו רשות לשא אחרת, או יבקש איזה תלמיד חכם שיפיסנה בדברים הנכנסים ללב. ולעולם היא תהיה עקרת הבית, כי ראויה היא לכל כבוד שבעולם על זאת שהכניסה צרתה לביתה. וכך יתנה עם האחרת, שלא תכעיסנה אלא תכבדנה. והן אמת כי קשה לזוגן כי אשה רעותה קנאה, לכן הטוב טוב שתהיינה בשתי בתים או בשתי עירות. ויקח אפלו עניה בחנם ואפלו חגרת ואפלו סומא, רק להעמיד זרע. ואם לא תתרצה, על כל פנים ימכר כל אשר לו ונתן בידה, ויגרשנה בגט כשר ואחרת יקח לו אולי יזכה להבנות, כי רבים עשו כן והצליחו, אף כי עזה אהבת אשת נעורים, הכל כאין נגד אהבת הבורא ואהבת נפשו, כי רבה רעת החשוך בנים כמבאר בא"ר לח"י רא"י בש"ס ומדרשים ובזהר הקדוש ובספר חסידים, תסמר שערת אנוש. ועלינו לבקש מאת אבינו שבשמים, שאל יביאנו לנו ולזרענו ולשום אחד מעמו ישראל לידי נסיון קשה כזה, ויפקד לכל חשוכי בנים בזרע של קימא לעבודת השם יתברך שמו: אבל אם בא לידי נסיון, חילים יגבר להיות גבור חיל לפני ה' למעבד מאי דמבעי לה למעבד, לפם צערא אגרא יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצליח, וישמח ביוצאי חלציו. ולא יאמר האיש, הן אני עץ יבש ובשלי הצער הזה, אם אין הדבר ברור לו כשמש בצהרים, כי אין זו דרך מוציאתו מידי עברה ואין פוטר אותו מן הדין, ולמחש מיהא בעי אולי יש תקוה. ואם בכל זאת אחר כל העמל והטרח לא זכה להבנות, או שיודע בעצמו שאינו בר אולודי, אז לא יצטער ולבבו לא יכאב מאחר שעשה מה שמטל עליו, הנה שכרו אתו משלם, יד ושם טוב מבנים ומבנות (ישעיהו נו ה), והן הם מפלאות תמים דעים ולו נתכנו עלילות, והוא הטוב בעיניו יעשה, כי מה לו מבנים ומבנות כי אם עשות רצון אבינו שבשמים, כי השאר געגועי הילדים ושיהיו לו יורשים, הכל הבל ורעות רוח, ומאחר שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (ברכות ו א), ומקבל שכר טוב בעמלו מה לו להצטער, רק ישמח בחלקו ולא יוסיף לדאבה. ועל כל פנים את אשר בכחו לעשות יעשה, ויגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, או בני עניים על התורה ועל העבודה, שמעלה עליו הכתוב כאלו ילדם (סנהדרין יט ב). או יכלכל איזה תלמיד חכם ויספיק לו די מחסורו חשיב כבנו, כדכתיב (תהלים עז טז) בני יעקב ויוסף סלה. ויעשה הקדשות שיזכר שמו עליו, ואם הוא תלמיד חכם יעשה ספר, עושה אלה קונה שם טוב ועל טוב יזכר שמו יותר טוב מבנים ומבנות: ועקר פריה ורביה בתורה, שישתדל לחדש חדושים ויפוצו מעינותיו חוצה ויעמיד תלמידים הרבה, אולי יזכה שיהא נצר מטעיו, מעשה ידיו להתפאר ואז אשריו מה טוב חלקו:

פורים

פורים הם ימים טובים נזכרים ונעשים, ימי משתה ושמחה שמחה של מצוה, כי הן הראנו ה' חבה יתרה, כי בהיותנו בסעדת אחשורוש עומדים ומכעיסים לפניו, ובאותה שעה נתחיבו על שנהנו מסעדתו של אותו רשע (מגילה יב א). באותו פרק חס רחמנא עלן והקדים רפואה למכה שנהרגה ושתי, שלבסוף רפואה פרח במשתה היין, ומתוך כך קבעו הימים האלה ימי משתה ושמחה, וזכינו בו בארבע מצוות: מקרא מגלה, ומשתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, והן מצוות חביבות הבאות מזמן לזמן, וסודן רם ונשא, וראוי לזהר בהן ביותר לעשותן כתקונן דהינו, מקרא מגלה אות באות תבה בתבה בשפה ברורה ובנעימה. ואף מי שאינו יודעה ידחק עצמו ויבקש ברצי כסף מי שיאמר אתו, ויתנהל לאטו, כי הסומכים עצמם לצאת על ידי שמיעה, קרוב לודאי שאינם יוצאים ידי חובה, שכמעט בלתי אפשר שלא יפסידו מלשמע תבה אחת. ומטעם זה אם הקורא כבר יצא ידי חובה וקורא להשמיע לאחרים, אנשים או נשים, אין ראוי לברך ברכה בשם ומלכות בשבילם, דלמחש בעי שמא יפסידו מלשמע תבה אחת, ונמצא ברכתו לבטלה. וידוע שגם הנשים חיבות במצוות היום הזה כאנשים, וצריכות לזהר לקימן כתקונן: ומצות משתה ושמחה ראוי לזהר בה לעשות עקר הסעדה מבעוד יום, לא כמו שנוהגים קצת שעושים עקר הסעדה בלילה. וצריך להרבות בשתיה מעט יותר ממה שהוא למוד, עד כדי שיהא מבסם, שמח וטוב לב, שמחה של מצוה, לא שמחה של הוללות כמנהג ההוללים ששותים יין רב, עד שיוצאים מדעתם ועושים מעשים אשר לא יעשו, ומדברים דברים אסורים מינים ממינים שונים, מאבדים מצות תפלת מנחה, ומצות ברכת המזון דאוריתא, ומצות תפלת ערבית, ואומרים שעושים לשם מצוה, אבל עברה היא בידם, כי לא צוה השם לעבר על מצוותיו, אטו על הנסים ועל הפרקן הגמול הזה קוה, ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל, רק ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה, במדה במשקל ובמשורה, והשתיה כדת של תורה: ומצות משלוח מנות איש לרעהו, אשריהם ישראל מקימין אותה יותר מהחיוב, אבל מה טוב לשלח למאן דאיתיקור מתיקר בה כגון גדול לקטן, ולמאן דאית לה קפידא עלוה כדי לשמח לב אמללים ולהחיות לב נדכאים, ולהרבות אהבה ואחוה שלום ורעות, דכיון דעביד מצוה חדא ליעביד מצוה אחריתי. וכן מצות מתנות לאביונים מקימין אותה, אבל מי זה ערב אל לבו דכדמבעי לה למעבד עבד דלפם גמלא שיחנא (כתובות סז, א). ומצות צדקה ביום הזה היא העולה על שאר ימים, שנלוה עמה גם מצות מתנות לאביונים. ולפי סודן של דברים בחנכה ופורים ראוי להרבות בצדקה עם עמלי תורה, שהימים האלה הם בסוד נצח והוד תמכין דאוריתא, כמבאר בדברי רבנו האר"י ז"ל. והערך בזמן הערך, חביבה מצוה בשעתה, כי מכמה זמן קדם פורים העניים לווים על סמך הכנסת פורים, ואחר הפורים ההוצאה מרבה לצרך פסח, הנה כי כן ראוי לרחם עליהם ולחשב שתהא הכנסה כיציאה, שעיניהם של עניים תלויות על העשירים, והעשירים תלויים במי שאמר והיה העולם, אם מוסיף מוסיפין לו, איש כמתנת ידו ברכת ה' היא תעשיר, ולכן החלש יאמר גבור אני לעזרת ה' בגבורים, והשם יעזר לו:

פסח

פסח הוא חג קדוש מאד, שאלו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, עדין אנו ובנינו משעבדים היינו גוי בקרב גוי, ולא נתנה לנו תורה ומצות ולא יזכר שם ישראל והקדוש ברוך הוא הפליא חסדיו עם ישראל הפלא ופלא וחבה יתרה הראה להם, עד מקום שאין יד שכלנו מגעת, אחת מני אלף אלפי אלפים, רק נבין את זאת שעשה עמנו חסד גדול עד אין חקר, והראנו את כבודו ואת גדלו ואהבתו וחבתו לגדל יכלתו לשדד המערכות והשגחתו פרטית מאשר צונו כל כך בתורתו הקדושה לזכר יציאת מצרים, ועל כל מצוה ומצוה מזכיר זכר ליציאת מצרים. וצונו להיות לזכרון בין עינינו ולאות על ידנו, ונתן לנו שבתות ומועדים שאנו אומרים בקדוש זכר ליציאת מצרים: ועקר זכירת יציאת מצרים בכל הימים ומצות תפלין, הכל הוא כדי שהחי יתן אל לבו הדברים האלה לעמק ולרחב, וישמח ישראל בעושיו ויבוא ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ולדבקה בו ולעבדו בלבב שלם, כי כן ראוי אחרי הודיע אלהי"ם אותנו אהבתו וחבתו וגדל יכלתו ועצם השגחתו. וזהו הטעם שצונו יוצרנו בליל פסח להרבות לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח. מלבד שיש סודות עליונים ובונה בשמים עליותיו, ומוסיף כח בפמליא של מעלה כמפרש בלשון הזהר הקדוש פרשת בא שהוא מלהיב את הלב וראוי לקרותו בליל פסח. עוד בה יש טעם לפי הפשט, כדי שירבה לקבע בלבו ובלב בני ביתו אהבת האל יתברך שמו ויראתו, כי זה כל האדם. וזהו עקר מצות הספור להגיד לבני ביתו בספור יציאת מצרים איך הראנו ה' אלהינ"ו את כבודו ואת גדלו, ואהבתו וחמלתו, ויכלתו והשגחתו, ושעל כן ראוי לנו לעבדו בלבב שלם ולשמר את כל מצוותיו: והנה בחג הקדוש הזה קדשנו השם יתברך במצוותיו וצונו על אכילת מצה. וידוע שיש מחלקת בענין שמור המצה: שיש אומרים שצריכה שמור שלא יגעו מים משעת קצירה. ולדעת גדולי הפוסקים כל שאינה שמורה משעת קצירה אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה. ומאחר שמצות אכילת מצה היא נפלאת וסודה רם ונשא הגבה למעלה, וקרו לה בזהר הקדוש (ח"ב קפג) מיכלא דאסותא, שהיא מועלת מאד לרפואת הנפש. הנה כי כן יחרד האיש וילפת ויחוש לדעת האומרים כן, ולא יעבר מלעשות, לפחות השמורים שעושה לצאת ידי חובת אכילת מצה שיהיו מחטים שמורים משעת קצירה, כי מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל לפסח אם לא יצא ידי חובת אכילת מצה. ואף דאיכא למאן דאמר דיוצא ידי חובתו, למחש מיהא בעי לדעת גדולי הפוסקים: וכבר משלו משל לזה, שאם אחד היה חולה ויבואו תשעים ותשעה רופאים ויאמרו שסם פלוני מועיל לרפואתו, אף שיש סם אחר שהוא מבחר ויותר טוב ויפה ומועיל, מכל מקום גם זה מועיל, ויבוא רופא אחר בקי וממחה ויאמר שהסם שאמרו שאר הרופאים אינו מועיל שיזיק לחולה, ואותו מן המבחר שאמרו, הוא לבדו המועיל לרפואה, מי הוא זה פתי וסכל שלא יחוש לדעת הרופא הבקי וממחה, ולקח הסם שהוא מועיל אלבא דכלי עלמא ולא לקח הסם שאפשר שלא יועיל אלא יזיק, כן הדבר הזה. ומתוך כך יש חסידים ואנשי מעשה שנזהרים בכל הפסח שלא לאכל כי אם ממצה העשויה מחטים שמורים משעת קצירה, כדי לצאת ידי כל הדעות. שאם בכל הימים ראוי לחוש לצאת ידי כל הדעות, על אחת כמה וכמה בענין חמץ ומצה שאסורו חמור מאד שיש בו כרת רחמנא לצלן, והנזהר בו תועלתו גדולה. שכתבו משם האר"י שהנזהר בפסח מאסור חמץ וחושש לצאת ידי כל הדעות, ונזהר בתכלית הזהירות, מבטח לו שלא יחטא כל השנה כלה, על זאת ראוי לזהר הרבה שאין שכר גדול מזה. והינו דקרו לה מיכלא דאסותא, שקובע בלב האמונה והיראה והאהבה, ואם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, ראוי והגון. ואשריהם ישראל, ונשותיהם יותר מהם, נזהרים לבער החמץ בתכלית הזהירות ומחמירין יותר ממה שצריך, תבוא עליהם ברכת טוב. אבל עקר הזהירות צריך במה שנותן לתוך פיו, שלא יהא שום חשש חמוץ ותערבת חמץ ולצאת ידי כל הדעות: וראוי להעמיד שומרים במקום שעושין המצות, שינקרו הכלים היטב בין לישה ללישה, ושלא יעשו רקיקין דקים ויהיו מנחים בלי עסק, ואחר כך נותן הרבה ביחד על הפאל"ה (שויפעל) ונושאם לתנור, כי עושה אלה, אם היא מצה שנלושה במים הרי זה אוכל חמץ בפסח. ועל ראשי עם קדש מטל לפקח עינים ולגדר פרצות ולהשיב רבים מעוון ולעמד על המשמר, למען ילכו בדרך טובים על פי התורה: ובליל התקדש החג הקדוש יאזר חיל לקים מאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קטז ב) חיב אדם להראות בעצמו כאלו הוא יצא ממצרים. ועל ידי מחשבות טהורות תדיריות יתלהב לבו באפן שיראה שאי אפשר שלא לשמח, ולפי התעוררותו ולפי מעשיו כך יהיה לו סיעתא דשמיא, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א) שישמח בעושיו שמחה רבה, שמחה של מצוה כדת מה לעשות: וכתבו המקבלים שלא אסור חמץ בלבד הוא חמור מאד בימי הפסח, אלא כל דבר פשע חמור מאד, ופוגם ועושה רשם בפסח יותר ויותר משאר ימות השנה, וצריך לזהר ולעמד על המשמר יותר מכל ימות השנה: והנה סדר מצות ליל פסח סדרום רבותינו זכרינם לברכה בסדר "קדש ורחץ", והן רבים עתה עם הארץ, כי לא ידעו מה הוא, וראוי לילך אצל חכם שילמדנו ולרשם בכתב בלע"ז להיות לזכרון לקים כל דבר כדת מה לעשות. זה כלל גדול, הולך אל חכמים יחכם (משלי יג כ), וזה כל האדם:

פרנסה

ידוע שמפתח הפרנסה הוא ביד הקדוש ברוך הוא. הוא הזן ומפרנס לכל, מקרני ראמים ועד ביצי כנים, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. אמנם חלוק יש בענין הפרנסה, לפי מעשיו של אדם ולפי מזלו ולפי ידיעת אל דעות. ומפלאות תמים דעים: יש שמזונותיו באים לו בנחת ולא בצער, ברוח ולא בצמצום, ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח וזוכה לעשר מפלג. ויש שיצא לפעלו ולעבודתו, משכימי קום מאחרי שבת, והולכי דרכים ימים ונהרות, ויגעים יגיעה רבה ואף על פי כן אוכלים לחם העצבים, בזעת אפו יאכל לחם צר ומים לחץ. ויש שאחר כל העמל והטרח נודד הוא ללחם וצריך להתפרנס מן הצדקה. וצדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב ד), שיאמין באמונה שלמה שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (כאמרם ביצה טו, א) ולא לחכמים לחם ולא לקלים המרוץ (קהלת ט יא), רק יש חכמים נודדים ללחם ונבל כי ישבע, והשם הוא הנותן כח לעשות חיל, ואין אדם נוגע במה שמוכן לחברו אפלו כמלא נימא (יומא לח, ב), ולכן לא יקפיד ולא יעשה מחלקות אם נראה לו שחברו קפח פרנסתו, כי המשפט לאלהי"ם הוא, ואם יהיה יגע להעשיר כל היום וכל הלילה, המרבה לא העדיף והממעיט לא החסיר ממה שקצוב לו, ופרשת המן יהיה לזכרון נגד עיניו תמיד, למשמרת לאות לבני ישראל: והנה ידוע שיש מחלקת בש"ס (ברכות לה ב), שרבי שמעון בן יוחאי סבר שאדם צריך לעסק בתורה תדיר ומלאכתו נעשית על ידי אחרים, ורבי ישמעאל סבר שצריך לנהג מנהג דרך ארץ. ופרשו המפרשים שדברי שניהם אמת. ופשר דבר הוא, שהחסידים, מתוך שחסידים הם, מלאכתם מתברכת שלא כדרך הטבע, ובמעט שעוסקים במלאכה, ברכת ה' היא תעשיר, ולשאר עמא הקדוש ברוך הוא שולח פרנסתם בדרך טבע, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שתורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו' (אבות ב ב), ואם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח (שם ג, יז). הנה כי כן כגון אנן יתמי דיתמי צריכים אנו להתנהג בדרך טבע, ויצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב, ואשר בכחו לעשות יעשה, והשם הטוב בעיניו יעשה: רק שאף אי דחיקא לה שעתא טובא ויש לו עסק רב, לא יחסר להתפלל שחרית מנחה ערבית בצבור ולקבע עתים לתורה, אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שחק לא יעבר. ומה טוב סדר "חק לישראל" שהוא סדר נאה, כל בו, ואז יצו ה' אתו את הברכה. אך בשבתות וימים טובים וחל המועד, ובכל עת שהוא פנוי לא יפנה לבטלה, אלא יעסק בתורה. ויהיה משאו ומתנו באמונה ויזהר וישמר מכל צד נדנוד אסור ויהיו כל מעשיו לשם שמים. וכה יאמר בפה מלא בכל יום: הריני הולך להתעסק במשא ומתן, ובטחוני בשם שהוא יתן לי כח לעשות חיל להתפרנס, אני ובני ביתי בדרך כבוד, ולעשות צדקה וגמילות חסדים, וכדי שאוכל לקים כל מצוות בוראי כתקונן, עזרנו אלהי ישענו על דבר כבוד שמך, אל תפן לרשענו, עשה עמנו צדקה וחסד למען שמך הגדול, יהיו לרצון וכו'. ולא יעבר יום שלא יתן צדקה כפי כחו, זהו חובת גברא. אם כה יעשה יבטח בשם ה, וישען באלהי"ו שיהיה שבע רצון ומלא ברכת ה', ויקים בו מקרא שכתוב (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא: ואם הרחיב ה' את גבולו, יהיה ממעט בעסק, ותהא מלאכתו נעשית עיז ידי אחרים ויעסק בתורה. ועל זה אמרו (ערובין נד, א) אם יש לך הטב לך. ולא יהיה רע עין אוהב כסף, רק ישמח בחלקו ויהנה מיגיעו הוא ובני ביתו, ובשרו ישכן לבטח וחיי נחת יחיה, וישלח מטעמים לנפש אביו ואמו, ויכין מעדנים לנפשו כברכת ה' אשר נתן לו, כי זה חלקו מכל עמלו. אבל מי שהוא יגע להעשיר בגזל ואונאה ועולה ושקר, והשגת גבול וכהנה אסורים רבים המתרגשים במשא ומתן, ועובר עליהם מי שאינו עומד על המשמר, ובטול תפלות בצבור, ובפרט תפלת המנחה, שיש מבטלים אותה לגמרי, ובטול תורה שאינו קובע עתים לתורה כלל, הרי זה הרע את מעשיו, וקפח את פרנסתו ואין רואה סימן ברכה בכל עמלו שיעמל. ואם לשעה יצליח ויהיה דרך רשעים צלחה, כבר אמר הכתוב (ירמיה יז יא) עשה עשר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ויש עשר שמור לבעליו לרעתו, וזה מעשה הפלוני, שעושה שיצליח לפי שעה על ידי עולה ובטול תפלות ובטול קביעות עתים לתורה, כדי להטעותו שיתמיד ברשעתו. ולמי שהולך בדרך טובים, ה' צדיק יבחן, שיהא לו הפסד ובטול רוח לפי שעה כדי לנסותו ולהיטיבו באחריתו. אבל כל באי עולם יעידון יגידון שמאחר שהשם יתברך הוא הנותן כח לעשות חיל, והוא הזן ומפרנס לכל, לא יאמן כי יספר, שלעוברי רצונו נותן יותר ומרויחים על ידי שעוברים רצונו, ולעושי רצונו נותן פחות ומפסידים על ידי היותם עושים רצון קונם, זה משפט עול אפלו אצל בשר ודם, וחלילה לאל מרשע ושד"י מעול, רק האמת הגמור כמו שאמרנו, וכל העם מקצה יודעים את כל זאת, והם מאמינים, רק שהם מסורים ביד יצרם, ואחרי ידעם ושמעם כל אלה, יש שאין מניחין מנהגם הרע ועוברים על דעתם ועל דעת קונם, אף שיודעים בלי ספק שהיא לא תצלח ושעתידין לתן את הדין, ושיש שכר טוב לצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא, וענש רע ומר לרשעים, אף על פי כן אין מתחזקים להלחם עם יצרם ללכת בדרך טובים ולעשות הטוב והישר: אבל אשר הוא יהודי יתן אל לבו, כי ביאת האדם לעולם הזה אינו אלא כדי שילחם עם יצרו ויכבש אותו, ובזה עושה נחת רוח ליוצרו ומקבל שכר טוב בעמלו בעולם הזה ובעולם הבא, ומה יתרון לאדם בעמלו שיעמל, ויהיה יגע להעשיר באסורין ובבטול תפלות ומצוות, בידעו שהיא לא תצלח, ושעתיד לתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לכן, לו בכח יגבר איש להלחם עם יצרו לעשות הטוב והישר על פי התורה, וישבע טוב בעולם הזה ותתענג בדשן נפשו לעולם הבא, וזה כל האדם. ולעולם יבקש רחמים ממי שהעשר שלו כי הרבה תפלה עושה. ובכל יום יתפלל על הפרנסה בברכת שומע תפלה וקדם כל אכילה, כמו שכתבתי לעיל בערך אכילה. ויכון מאד בברכת הנהנין ובפרט בברכת המזון לאמרם בכונה אות באות תבה בתבה, ויכון מאד בפסוק פותח את ידך כי באלה תלוי עקר הפרנסה:

פחד

כתיב (איוב ג כה) פחד פחדתי ויאתיני. וכתיב (תהלים קיב ז ח) נכון לבו בטח בה', סמוך לבו לא יירא. נמצא שהמתפחד גורם רעה לעצמו את אשר לא היה ראוי לבוא עליו, והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). והן אמת שאין אדם שליט ברוח, ואם יאמרו לו כל היום, אל תפחד, אל תפחד, הוא מתפחד, אבל יוכל איש לפכוחי פחדא על ידי העמק במחשבות טהורות, שיחשב, מה לי לפחד מרעות המתרגשות לבוא בעולם, הלוא טוב ליראה מפחד השם ומהדר גאונו, ויסיע מלבו הפחד ויפנה לבבו למחשבות אחרות, שאין הלב יכול לחשב שתי מחשבות יחד, ומה בצע ומה יתן ומה יוסיף לו מה שיפחד, אם נגזרה עליו גזרה מכרח שתבוא על ראשו כי אין מידו מציל, ואם לא נגזר עליו פחדו נשאר לו, ולא עוד, אלא שאפשר שיבוא עליו מה שלא נגזר על ידי פחדו. לכן יתחזק האדם ויהיה לבו כלב האריה, בטוח בשם שלא תאנה אליו רעה, ואם נגזר עליו שום גז', רה, כל דעבד רחמנא לטב עבד, ומכל מקום אף על פי שלא יפחד, למחש מיהא בעי ואת אשר בכחו לעשות יעשה, ויקדים תפלה לצרה, ויעשה צדקה שמבטלת הגז', רה, והשם הטוב בעיניו יעשה: אבל יש פחד שהוא טוב כדכתיב (משלי כח יב) אשרי אדם מפחד תמיד, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ס א) דבדברי תורה כתיב, דהינו שלעולם יפחד לבו על התורה ועל המצות שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד, ולעולם יאמר, אורחין רחיקא וזודין קלילא, ויפחד שמא לא יעלו מעשיו לרצון לפני מלך רם ונשא לפי גדל החיוב לפי מה שהוא אדם, כפי יכלתו ולפי חמר שבו, ובזה יעלה במעלות מעלה אחר מעלה, כי זו רעת האדם בארץ שהוא שמח בחלקו ונותן הודאה על חלקו ואומר, שבחות לי כי אני יהודי כשר, אין בי רצוח ונאוף וגנוב, רק בכל יום אני אומר תפלתי וענתה בי צדקתי, ואני נהנה מיגיעי וכל יגיעי לא ימצאו לי עוון אשר חטא. ומתוך כך אין איש שם על לב לעלות במעלות ואין נחם על רעתו, כי נראה לו שזך וישר פעלו: וכבר היה מעשה בזמן הרמב"ם, שאדם גדול לא היה רוצה להתודות ביום הכפורים, כי היה יודע בעצמו שלא עשה דבר עברה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת (שבת נה א), והשיב הרמב"ם, אלו ידעת אתה הנלבב כמה חמר עבודת השם יתעלה וכמה צריך וראוי ומכרח לעבד האלוה והאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בודוי, ועוד נוסף כהנה וכהנה. וכל אדם נדון לפי גדל חכמתו. שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עוון אשת איש והיא היתה מגרשת (שם נו א), וכן כל כיוצא בזה לפי מה שהוא האדם כן משפטו ושאתו, ואף על דברזה שדברת עתיד אתה לתן את הדין, עד כאן לשונו. וכתב על זה מוהרי"א ז"ל בספר לב דוד הרואה דברות קדשו של אבי התעודה הרמב"ם, קטרי חרצה משתרין וארכבותיו דא לדא נקשן, לחזות בנעם את כל תקף דין שמים, ויכיר חובת גברא בסדר עבודה לאלהינ"ו מלך העולם:

פרשיות

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. והנה עקר מצות קריאת שנים מקרא ואחד תרגום הוא ביום הששי, אבל לאנשים הטרודים אחר מזונותיהם הלוא טוב שיקראוה ביום השבת שחרית. ומי שאינו יודע לקרותה ידבק עם מי שיודע לקרות ויקראוה יחד. וכתבו המקבלים שיש להקפיד הרבה בקריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום לקרותה בכל טעמיה ודקדוקיה הדק היטב. והנה על כגון זה, מצוה שמתן שכרה בצדה, ארך ימים בימינה, מי שאינו חושש לקימה ענוש יענש ממה נפשך, אם אינו מאמין בתורה ובדברי חכמים נדון בצואה רותחת, ואם מאמין ואינו חושש ועל חייו לא חס, הרי זה מתחיב בנפשו ועתיד לתן את הדין מעין מאבד עצמו לדעת. ומה גם בדבר שקל לקימו מאן לא בעי חיי, הרי זה נמשל כבהמות. זה כלל גדול בתורה ובקיום המצוית, כזאת וכזאת יתן אל לבם האיש החפץ חיים ומתוך שלא לשמה בא לשמה לעשות נחת רוח לפני אבינו שבשמים ולתקן הדברים בשרשן. כי מאחר שהפרשיות הם דברות קדשו יתברך, בודאי יש ויש בהן סודות עליונים על כל אות ואות ועל כל קוץ וקוץ תלי תלין, וכל התורה כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, והקורא בהן בונה בשמים עליותיו (עמום ט ו), ואף כי אין אתנו יודע, הקורא קורא כדרכו, ויחשב שיש רזין ורזי דרזין, ומעשה ידינו כוננה עלינו: וכתבו הפוסקים שהן אמת שלפי סודן של דברים אי אפשר לומר ונקה מלקרות שנים מקרא ואחד תרגום, אבל לפי פשטן של דברים שקריאת התרגום הוא להבין הענין, לפי שבזמנם היו מדברים ארמית, הנה כי כן לדידן, עקר המצוה לקרות כל פרשה עם פרוש רש"י, וללועזים בלעז. הנה כי כן יאחז צדיק דרכו אחוז בזה וגם מזה אל ינח ידו (קהלת טו יח), ועת לכל חפץ ביום שבת קדש למי שאינו מאבד השעות בשה"י ופה"י. וכבר יש מקומות שיש בני חבורה, אגדות אגדות בשבת קדש. יש לומדים תהלים ויש לומדים תנ"ך, משניות, מדרשים וכדומה, אשריהם ישראל ואשרי תמימי דרך מטיבי לכת ההולכים בדרך טובים:

פדות

הקדוש ברוך הוא הרבה עמנו פדות כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיא, א) הודו לה' כי טוב שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגלתה. ואמרו במדרש קהלת (ז כז) אמר רבי יצחק, אדם נכשל בעברה והוא חיב מיתה לשמים, במה מתכפר לו, מת שורו, אבדה תרנגלתו, נשברה צלוחיתו, נכשל באצבעו הקטנה ויצא ממנה טפת דם, מקצת הנפש ככל הנפש. וכן כל מין צער והפסד הבא לאדם, בין בידי אדם בין בידי שמים, הכל הוא לטובתו ולפדיון נפשו: וכבר היה מעשה ברבי יהושע בן לוי, שהיה מהלך עם אליהו הנביא ז"ל, ונכנסו לבית עני אחד וקבלם בסבר פנים יפות וכבדם כבוד גדול. ויהי בחצי הלילה, קם אליהו הנביא והרג פרתו שהיתה חביבה עליו כבבת עינו, ותמה מאד רבי יהושע בן לוי כי זה מעשהו, עד שגלה סודו אליהו ז"ל, כי זה פרי צדקתו והכבוד שעשה, שהיה נגזר שתמות אשתו החביבה עליו כנפשו וכפרה עליו פרתו (אוצר המדרשים עמ' ריא). ועוד ספר מעשה באיש אחד שהוציא כמה ממון כדי שילמד בנו חכמת האיצטגנינות. ויהי היום אשר למד החכמה ויצא אל אביו להיות חוזה בכוכבים, ויאמר לו אביו, הגידה לי מה אתה רואה עלי, אמר לו, ראיתי שהסוס שלך ימות. מה עשה, הלך תכף ומכרו. שוב היה חוזה בכוכבים ואמר לו שנגזר על הבתים שישרפו, הלך תכף ומכרו. שוב היה חוזה בכוכבים ואמר לו שנגזר על הבתים שישרפו, הלך תכך ומכרם וכן על זה הדרך, עד שלבסוף אמר לו, שנגזר עליו שימות, התחיל לזעק מרה כי אבד מנוס ממנו, ואז ידע שאלמלי חלה הגזרה על הסוס או על הבתים וכדומה, היה נצול הוא: הנה כי כן, כל מין צער והפסד ויסורין צריך לקבולינהו בשמחה, וידמה כמי שנתחיב מיתה למלכות, ונצל על ידי נתינת איזה פרוטות, דלזמר וליזל. ומה טוב ומה נעים על כל חלי ועל כל חלום רע, ועל כל צרה שלא תבוא לעשות סדר פדיון נפש המסדר בספרים, כי הצדקה והתפלה וכח סגלת השמות הנזכרים ונעשים, ראויה היא שתגן להציל מכל צרה וצוקה והיתה הרוחה:

פה

כתיב (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ויקרא רבה ד ב) שכל המצות ומעשים טובים שיעשה, אין מספיקים לכפר על מה שחוטא בפה. וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. וכתיב (שם יח כא) מות וחיים ביד לשון. וכמה עוונות וחטאים תלויים בפה, אשר הן בעוון דשו בהם רבים ונעשו כהתר, כגון: לשון הרע, חנפה, ליצנות, נבלות הפה, שקר, שבועת שוא, הזכרת השם לבטלה וכהנה רעות רבות ודברים בטלים כנגד כלם, אשר עושה אלה אינו חושב שחוטא והן עברות חמורות, כמו שמפרש בדברי רבותינו ז"ל, והזכרנו קצת מהם במקומן: צא ולמד ממה שאמרו על אסור שיחה בטלה, שאמרו במדרש (שמות רבה יג א) אמר הקדוש ברוך הוא, בריאת העולס אינה יגיעה לפני, שנאמר (ישעיה מ כח) לא ייעף ולא ייגע. במה אני יגע, במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים, כמה דאת אמר (מלאכי ב יז) הוגעתם ה' בדבריכם. ואם זהו בדברים בטלים, על אחת כמה וכמה בהתערב עמהן אסורין אחרים, שהוא חמור מאד כעבות העגלה. על זה ידוו כל הדווים ולבבות יכאבו, איך נשתכחה תורת אסורין אלו, ולא די שנעשה כהתר, אלא שמחזיקין לשלמות להיות בא באנשים ולהיות יודע דבר חדושי עולם. ומה גם אם יודע להרבות שחוק ושמחת מרעות, יהללו בשערים שהוא בדחן, ואליו יום יום ידרושון וביתו פתוח לרוחה, בליל מוצאי שבת קדש הבית ימלא עשן וקאפ"י ונאספו שמה עדרים עדרים לעבר השעה עד חצות. וכשיכלו החדושים ונשארים דוממים, אומרים, מה זו שתיקה, ומחשבים ומחפשים מה לדבר, הבלי עולם או דבורים אסורים, כי ברב דברים לא יחדל פשע (משלי י יט), כדי לעבר השעה, אוי לנו מיום הדין, שבמקום שראוי לחוש על הזמן יקר הערך, ואם היינו יכולים לעכב השעה בשתי ידים שלא תעבר, כדי לעבד בה את בוראנו, כי יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד יז), ולו יחיה גבר שנין אלפין לא יוכל לצאת ידי חובתו ולהכין צידה לדרכו ואין פוטר אותו, כמאמר רבי ישמעאל לבן אחותו ששאל לו, כגון אני שלמדתי כל התורה כלה, מהו ללמד חכמה יונית, והשיבו, צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה (מנחות צט ב). ואנו החטאים בנפשותינו מבקשים לעבר השעה וזמן זמנים בשבועות וקלות ראש ודברים בטלים: ואם יאמר איש, ומי יוכל עשות זאת תכף במוצאי שבת לקח ספר ושלא להרבות בדברים ולהיות רק עסוק בתורה ובדברים ההכרחיים, הס, כי לא להזכיר, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמע, שכשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' (יבמות סה, ב). אי לזאת, אמינא כמאמר החכם אדבר למאה, ואם לא, לעשרה, ואם לא, לאחד, ואם לא, לעצמי. כי בודאי הגמור אין טענה זו מוציא את האדם מידי עברה ואין פוטר אותו מיום הדין, כי זה פתויי היצר הרע. וכל אשר יחפץ האיש יעשה, ולפם צערא אגרא (אבות סוכ"ה), ומי שאינו חס על כבוד קונו ועל נפשו, הרי זה מתחיב בנפשו: ואם יאמר איש, הלוא ראינו שלמים וכן רבים, גדולי ישראל הם המדברים דברים בטלים וכדומה, אף אתה אמר לו, הנח להם לגדולי ישראל שהם יודעים אשר עושים, ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו זכרונם לברכה הקדושים שהם אמת ודבריהם אמת. ומה טוב ומה נעים להתועד בעתות הפנאי בבית תלמיד חכם או יודע ספר שבעיר, שיקרא להם דברי תורה בכתב או בעל פה ויספרו ספורים שיוצא מהם למוד נפלאותיו יתברך וליראה ולאהבה את השם ושאר תועליות טובים, דברי פי חכם חשוב וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהי"ם ואדם: