פלא יועץ/י

יראה

יראה לאו מלתא זוטרתי היא, כי בה תלוי השמירה מכל דבר רע. וידוע דאית יראה ואית יראה, האחת נקראת יראה חיצונה, שירא מענשים בעולם הזה ובעולם הבא, כי רבים מכאובים לרשע ותוכחות על עוון, עד כדי שאין אדם יכול לשער בדעתו הרעה הגדולה אשר נפש הרשע סובלת בעולם הבא, עד כדי שאמרו שאם יהיו לאדם יסורין בחייו כיסורין של איוב, אינו כטפה מן הים נגד צער יום המיתה, וכל צער יום המיתה אינו כטפה מן הים נגד יסורי עולם הבא, שנותנים כח ברשעים לסבלם, ועוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו (תהילים סד ז). ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין יט, א), שמורידין נהרי נחלי דמעה. הנה כי כן צריך האדם בעודנו באבו לחוס על נפשו ולהיות מחשב שכר עברה כנגד הפסדה, ויאמין באמונה שלמה, שאין הקדוש ברוך הוא ותרן ואינו מותר אפלו דקה מן הדקה: וכבר גלתה נשמה אחת להרב הקדוש בעל ראשית חכמה, שמדקדקין על האדם מן השמים הרבה יותר ממה שהוא חושב, והאלקים יביא במשפט על כל. ולכן האיש הירא ורך הלבב יזהר וישמר מכל חטא כמפני חרב, ואם חטא יחיש מפלט לו, עד אשר לא יבואו ימי הרעה וימים אשר לא יועיל החרטה, ובעוד יש בו כח, כל אשר בכחו לעשות יעשה. אמנם יראה זו קורא אותה בזהר הקדוש יראה רעה, שנמצא שאינו ירא את ה', אלא ירא לנפשו, ואפלו הכי גם יראה זו היא טובה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם יראת ה' טהורה היא, שירא יראת הרוממות בגין דאיהו רב ושליט וכו', כי גדול ה', ולגדלתו ולשלמות מדותיו וידיעתו אין חקר ואין מספר. ולא כל אדם זוכה ליראה זו, אלא הכל לפי התעוררותו ולפי מעשיו של אדם, ילפי שקידת למודו בספרים המלמדין לאדם דעת ויראת ה': ועקר גדול לכל דבר שבקדשה הוא ההשתדלות והשקידה. וידוע, שמצוה לירא את ה' הנכבד והנורא היא אחת מתרי"ג מצוות, ורבה היא, והיא מצוה תדירית, שבכל עת ורגע שיזכר ליראה את ה', מקים מצוה דאוריתא. וזו אחד מן הדברים שלא יוכל האדם לומר בשום רגע שהיה רוצה לקים מצוה, אבל אין בידו, כי יש המצוות התלויות במחשבה ובזכירה דסגי בידה לקימן תדיר. בשבתו בבית ובלכתו בדרך ובהיותו בחברת אנשים, או טרוד בעסקיו ויושב בחנות וכדומה לא יפנה לבו לבטלה, אלא יחשב מחשבות טהורות, ובזה מקים מצוות, והקדוש ברוך הוא קובע לו שכר: ומה טוב שיהיה שגור בפיו לומר כפעם בפעם פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח). ויציר את השם נגד עיניו נקוד בנקוד יראה או בנקוד שכינה, כי כן כתבו משם האר"י ז"ל שהוא מסגל ליראה. (ואני ראיתי אנשי מעשה, שהיו כותבים בקלף או בניר שלשה תבות הללו: יהוה, אהבה, יראה והיו קושרין אותו תחת אצבעותיהם באפן שלא יראה חוצה, להיות לזכרון בין עיניהם תמיד בשבתם בבית ובלכתם בדרך.) והנה מצוה זו של היראה, רעותיה מובאות אחריה, שעל ידה ישמר מכל דבר רע. ואשרי אדם מפחד תמיד. שמא חס ושלום יגרם צער וכעס למלך רם ונשא, אים ונורא. ויחרד האיש וילפת, ויסור מרע ויעשה טוב לעשות נחת רוח ליוצרו:

ידיעה

כמה ידיעות יש, שאלו יחיה גבר שנים כשני אליהו, לא יספיק לידע אחד מני אלף ממה שיש לידע. וידוע, שמענישים בשמים על מה שהיה יכול לידע ולא השתדל לידע, ושואלים אותו ליום הדין גם על מעשה מרכבה ועל סתרי תורה. ואמרו בזהר הקדוש שמי שאינו יודע סתרי תורה, מתביש לעולם הבא. ואמרו מאן דלא על ונפק, טב לה דלא אברי. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, והכל לפי מה שהיה יכול ללמד. אמנם ראוי לאדם להקדים ראשון ראשון היותר נצרך, כגון הדינים הנוהגים וספרי מוסר ויראת ה' וכיצד סדר עבודה, ואחר כך הלוך ילך וישתדל מדי יום יום לקנות ידיעה חדשה, את אשר לא ידעו תמול שלשום, ויקנה שלמות לנפשו, ולא יאבד הזמן יקר הערך, שיכול לקנות בו ידיעה, אל יוציאנו לבטלה: וכבר כתבו הפוסקים, שמי שיכול לפלפל בחכמה ולקנות ידיעה חדשה, ומוציא הזמן בלמוד תהלים וזהר וכדומה, לגבי דידה חשיב בטול תורה, וכל שכן וקל וחמר אם מתעסק בדברים בטלים בהיות לאל ידו לקנות ידיעות התורה ומצוות, בודאי יגדל ענשו יותר ממי שאינו יכול לקנות, אי מחמת חסרון ידיעה וחסרון מי שילמדנו, כי בודאי האיש המוצא מי שילמדנו, אין פוטר אותו ליום הדין חסרון ידיעתו, שהיה לו לילך אצל חכם וילמדנו. וכבר שנינו (אבות ד א) איזהו חכם הלומד מכל אדם. ואף אם לא למד בילדותו, לא אבד שברו ובטל סכויו, שיכול ללמד אפלו בזקנותו, והולך את חכמים יחכם (משלי יג כ). וצריך שלא יבוש ולא יבל מלשאל: ומי שחננו ה' דעת, לא ימנע טוב ולא יבל מללמד דעת את העם דורשי ה', ויהיה נדרש גם ללא שאלוהו, ונמצא ללא בקשוהו, ובעמדו בסוד אנשים ישתדל להמשיך הדברים לדברי מוסר ולהגיד להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה לאחרים הנה שכרו גדול מאד, כי עושה נחת רוח גדול ליוצרו, כמבאר בזהר הקדוש מעלת מאן דמזכי לחיביא הפלא ופלא:

יצר

כל אדם יש לו שני יצרים יצר הטוב ויצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. רוצה לומר, שהצדיק בדבר שהרגל בו כבר, יצר הטוב מושל בו עד שלא תאוה נפשו לעשות רע. ורשעים כיון שעברו עברות והרגלו בהן, נעשה להם כהתר שלא להשתדל לעשות דבר טוב, ושלא למשך ידו מעשות כל רע, ולא תאוה נפשו לעשות זאת, כי דרך איש כסיל ישר בעיניו, ומרעה אל רעה יוצא ומתאוה מתי תבוא העברה לידו, כי אינה חשובה לעברה בעיניו: אבל בינונים זה וזה שופטן, שאך בשרו עליו יכאב לעשות העברה, אבל יצרו תוקפו, עד שעובר על דעתו ועל דעת קונו. ועל כגון אלה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. רוצה לומר במחשבות טהורות, שהחי יתן אל לבו טענות מספיקות, שיש ויש כהנה וכהנה להוכיח במישור, שראוי לאדם להיות רץ לכל מצוה ולהיות בורח מן העברה, אם נצחו מוטב, ואם לאו, שאין דעתו משגת הטענות מספיקות שיש לדחות את יצרו הרע מעליו, יעסק בתורה בספרי המוסר, וכאשר יתן לב ללמד או לשמע בלמודים על מנת לעשות, דברי המוסר נוקבים את הלב עד לבית חללו, ואם היצר הרע אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ. אם נצחו מוטב, ואם לאו, שגברה עליו מאד תאות העברה, ואינו יכול לכבש את יצרו לפרש הימנה, יקרא קריאת שמע, ובעיניו יראה דחיובא רמיא על האדם למסר נפשו על קדשת ה' לכבוד ה'. ואם נקל בעיניו למסר נפשו למיתה, כל שכן שיסבל לכף את יצרו, ולפם צערא אגרא. אם נצחו מוטב, ואם לאו, שחושב אחטא ואשוב ועוד חזון למועד, ואטעם טעם עברה ואשמח בבחרותי ואשוב בתשובה בזקנותי, לזה יזכר לו יום המיתה, כי אין למות התמהמה, ולו דיקא, שתקדים המיתה, לבוא עליו, כי האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה ב), ובזה יוכל להנצל מיצרו. וכל הטרח הוא בתחלה, שההתחלות קשות, עד שירגיל ויכנס בגדר צדיק לאותו דבר, שאז יצר הטוב שופטו ולא תאוה נפשו לעשות הרע: אמנם כל זה מועיל לבינוני, אבל רשעים, שיצר הרע שופטן, כמעט אבד שברם ובטל סכוים. ולא רשע רשע ממש, ולא צדיק צדיק ממש, ולא בינוני בינוני ממש, אלא כל שהרגל לעשות איזה דבר טוב ולמשך ידו מאיזה דבר רע, עד שאין יצר הרע מפתהו על אותו דבר, הרי הוא צדיק לאותו דבר. וכל עברות שאדם דש בעקביו עד שנעשו לו כהתר, ולבבו אינו כואב עליהן, כגון ראית נשים ושמיעת דבורים אסורים, ואונאה, והזכרת השם לבטלה ושבועות שוא ושקר בלשונות העכו"ם, ובטול תפלות בצבור ולשון הרע וליצנות ונבלות הפה, וכהנה וכהנה מינים ממינים אסורים, ועוונות ופשעים ובטול תורה לעת הפנאי כנגד כלם. אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שיש ושיש רבים מהמון העם שנכשלים בכל אלה או בקצתם או יותר מהמה, וכל כך דשו בהם, עד שנעשו להם כהתר גמור באפן שאם יראו איש ירא ה', שרוצה לזהר מהיות עושה אלה ורוצה לילך בדרך טובים, בשם חסיד או בשם צבוע יקראו לו. אוי להם לעושי אלה, שהם חוטאים ומחטיאים ומונעים את הרבים מלכת בדרך טובים, וזה מחמת שהאסורים החמורים האלה וכאלה נדמה להם כמדת חסידות, ואומרים, לא כל אדם יכול להיות חסיד כמו החכם: ואלו בשמעם שהוא אסור חמור, והוא מפרש במשנה וגמרא ושלחן ערוך, כגון מאי דתנן (אבות ג, ב) שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. ומאי דתנן (שם א, ה) כל המרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנם. וכן שנינו (שם ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וכהנה רבות שמפרש אסורן וחמר שבהם בפרקי אבות, שמשוררים אותם בבית הכנסת, וכל מה שדורשין החכמים אצל המון העם אינו מלי דחסידותא, אלא מלי דאסורא, שמפרש אסורן בדברי רבותינו הקדושים בש"ס ופוסקים, ואם בשמעם היו נותנים לב להיות נחם על הרעה ולשוב מדרכם הרעה היה טוב, אבל דא עקא שאחרי שמעם יש הרבה שאין מניחים מנהגם הרע, ועולם כמנהגו נוהג. אוי להם לבריות מיום הדין ומיום התוכחה: ואם יהיה איש נזהר, צדיק וישר בכל דרכיו, רק בדבר אחד אינו נזהר כלל ונעשה לו כהתר בשם רשע לאותו דבר יקרא. וגדולה מזאת כתב רבנו יונה (שערי תשובה, שער א, ו), שמי שאינו נזהר אפלו רק בדבר אחד, ונעשה לו כהתר נקרא משמד לאותו דבר, ואת פושעים נמנה, כי אם יאמר העבד אל אדוניו, כל אשר תאמר אלי אעשה, חוץ מדבר זה, הרי זה מורד במלכות, באפן שבדור יתום זה כמעט רבא דרבא יכולים לומר בפה מלא, יודע אני בעצמי שאני רשע מרשע לפני המקום, כי כמעט אין אדם צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא בדבר אחד של אסור או מדה רעה, שנעשה לו כהתר: ויפה אמרו הראשונים אביי ורבא כגון אנן כבינונים (ברכות סא ב) שכל שנפשו. של אדם תאוה רע, אף על פי שהוא כובש את יצרו, בשם בינוני זה וזה שופטו מקרי. ותרי גונא בינוני איכא. יש בינוני, שסוף סוף מנצחו יצרו הרע ומעבירו על דעת קונו, ויש בינוני, שהוא גבור הכובש את יצרו, וזה כל האדם, שכל אשר ידע באסורו וגנותו, ישתדל בכל עז ותעצומות לשנות מנהגו הרע וללכת בדרכי טובים, ככה יעשה האיש, אשר יחוס על כבוד קונו ועל רוחו ונשמתו, וכל אשר יחפץ האיש יעשה לכשירצה. אין דבר נמנע מאתו, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א יומא לח ב):

יתרון

זו מדה רעה, שאדם חפץ שיהא לו יתרון על חברו, ולא לבד במלי דעלמא, שהיא מדה רעה, אשר מנפש ועד בשר מכלה, שלעולם אינו שמח בחלקו, והוא נכשל במדת הקנאה והתאוה והכבוד, שמוציאין את האדם מן העולם, וכל ימיו מכאובים, שהוא הולך ומצטמק על טובת חברו והשגת כבודו על שאינו יכול להשיג, והוא יגע להעשיר ולהשיג מה שאינו יכול להשיג, ונמצא שהימים, אשר הוא חי על האדמה, חיי צער יחיה, ואחריתו יהיה נבל, אבל אפלו במלי דשמיא אי עביד מצוות ומעשים טובים כדי לעלות במעלות ולעבר את חברו גם זה חלי רע, ואלו קראם בזהר הקדוש דאנון מערב רב דכתיב בהו (בראשית ו ד) המה הגברים אשר מעולם אנשי השם, ומתוך כך מצטער כשרואה חברו עולה במעלות, והיה חפץ שכלם יהיו פחותים ממנו. וכשרואה אחד שמקצר בעבודת ה', ישמח לבו על שנשאר הוא למעלה לפי דעתו וחברו למטה, וזו רעה גדולה, שאם על השמח בתקלת חברו בעניני העולם הזה כתיב (משלי יז ה) ושמח לאיד לא ינקה, כל שכן וקל וחמר השמח בקצר השגת חברו ובהכעיסו את בוראו, שנמצא שהוא שונא את בוראו וחפץ בצערו, רחמנא לצלן מהאי דעתא, וגם מתוך שיש לו מדה רעה זו, בשמעו שמשבחין לאחד בחכמתו ובמעשיו, בשרו עליו יכאב, אך בשמעו שמגנים לאחד, יהיה לו נחת רוח ויחפש גם הוא לתן מום בקדשים, וכהנה רעות שנמשכות מחמת מדה רעה זו: ונהי דכתיב (משלי כג יז) אל יקנא לבך בחטאים, כי אם ביראת ה' כל היום. וכתיב (בראשית ל א) ותקנא רחל באחתה. ואמרו (בבא בתרא כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה. זהו לענין שיתאוה גם הוא לעלות במעלות. וחיב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב (תדא"ר פכ"ה), לא כדי להדמות להם ולא לתפארת ולתהלה ולא על מנת לקבל פרס, רק לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא. והאיש אשר הוא טהור, וכל מגמתו וחפצו לעשות נחת רוח ליוצרו דוקא, אמור יאמר העבד מי יתן כל עם ה' נביאים (במדבר יא כט), כי יתן ה' את רוחו, רוח נכון בקרבם, שיחכמו בתורה וירבו ויגדילו מאד במעשים טובים. ואם אני איני זכאי לכך שחטאתי מונעים הטוב ממני, שהם הם מסכים המבדילים ביני לבין אבי שבשמים, חס ושלום, לפחות יהיו אחרים שיעשו נחת רוח לאבי שבשמים, יבוא הטוב מכל מקום. ואם לפניו יתברך שמו הגון לתן לחברי יותר ממני לפי מעשיו או לפי מפלאות תמים דעים, לפני לא כל שכן, רק אשתדל בכל כחי לעשות נחת רוח ליוצרי מכל הבא בידי, והוא הטוב בעיניו יעשה. ומה גם במלי דעלמא שכל היתרונות הם הבל ורעות רוח, ומה יתרון לאדם בכל עמלו, שיעמל להשיג עשר או כבוד, הבל הבלים הכל הבל, למי שיש לו אפלו מעט מח בקדקדו. ובאמת אמרו (אבות ד א) איזהו עשיר השמח בחלקו, והוא טוב לב תמיד ועם כל אדם באהבה וחבה. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

ירידה

טוב לגבר שירד למטה ולא יעלה למעלה. אי בענין מקום הישיבה, הרי אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כה ז) טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב. ולא שישב מטה מטה, אלא לאחר שיכיר את מקומו הראוי לו לפי דעתו, ישב מעט יותר למטה. וכן לענין הזווג אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג, א) נחת דרגא נסב אתתא. רק אם הוא איש עני, ונותנים לו מאד מהר ומתן באפן שיהא לו ישוב והרוחה לעבד את ה' ולעמד על המשמר על התורה ועל העבודה, אז אם ירצה לקח אשה ממקום גדולים, לא הפסיד: ולעולם יבחר לו לישב עם גדולים וטובים ממנו, שיוכל ללמד מהם אפלו שהוא יהיה למטה, ולא יבחר לישב במקום שאין אנשים, אף על פי שאז הוא יעלה למעלה. וכמאמר רבותינו זברונם לברכה (אכות ד, טו) הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים. ואמרו סימן לדבר הזנב של האריה סוף סוף איהו גופה אריה, והראש של השועל הוא שועל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סג, א) סק דרגא וסב שושבינא. ואמרו (אבות א ד) הוי מתאבק בעפר רגליהם של חכמים והוי שותה בצמא את דבריהם. ואדם יראה לעינים (שמואל א טז ז) על הרב שבכל פעם שילך אל חכמים גדולים ממנו, יחכם וילמד את אשר לא ידע, וזה כל האדם. וגם הרוצה שיתעלה ירד, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד, א) וממדבר מתנה אם משים אדם עצמו כמדבר, תורה נתנה לו במתנה, ונחלו אל, ועולה לגדלה וראוי לאדם שישפיל עצמו כאזוב לכבוד קונו, כגון ללמד מכל אדם ולכבד את העניים לשמח לב אמללים ולהחיות לב נדכאים, ולהיות מבקש שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ומקדים שלום לכל אדם. ולא יאמר: גברא רבא אנא, ואינו לפי כבודי להשפיל עצמי אצל פלוני, כי זהו כבודו שיכבד את קונו במה שחננו, ובזה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. עושה אלה הרי זה מתעלה, עלה יעלה:

יאוש

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א ז) אל תתיאש מן הפרענות. שלעולם צריך שיהא נגד עיניו תמיד, שהוא מעתד לכל מיני פרעניות, המתרגשות לבוא בעולם, ושהוא מרצה לקבל גזרת שמים באהבה באפן שלא יבוא עליו שום דבר פתאם, כדי שלא יקוץ בתוכחת, ולא יאבד דעתו כאשר יבואו עליו ימי הרעה, רק יקבל הכל בחבה כאשר יאות לקבל גזרות אבינו שבשמים, שהוא שליט בעולמו לעשות בו כרצונו, ואנחנו עבדיו וצאן ידו, על הכל אנו חיבים להודות לו ולברכו. וגם על ידי זה יבוא לקים מאמר הכתוב (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה שפרשו המפרשים שרוצה לומר, ביום טובה היה בדרך טוב, על ידי שביום טובה יום רעה ראה שהוא מעתד לבוא, והכן לך הדרך שראוי שתלך בה בטרם יבואו ימי הרעה: ועל אחת כמה וכמה שצריך שלא להתיאש מיום המות, כי יום המות הוא מעתד לו מיום הולדו, ואין למות התמהמה, ואין מי שנצול הימנה, ולעולם ישוב היום שמא ימות למחר, ויהיו כל חשבונותיו וכל עניניו כתובים ומפרשים באר היטב, דלמחש בעי שמא ימות פתאום. אפלו אם הוא בחור כארזים, מי זה ערב כנגדו שלא ימות בבחרותו, על זה נאמר (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד. כי בזה יכין צידה לדרכו וישתדל להשלים חקו, ויצוה את בניו ואת ביתו, והיתה שלום מנוחתו. וכן לענין הטובה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י, א) אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם, אל יתיאש מן הרחמים. והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י). ועל אחת כמה וכמה לענין הגאלה דחיובא רמיא עלן להיות יושב ומצפה, דכתיב (חבקוק ב ג) אם יתמהמה חכה לו, כי בא יבא ברנה, כן יהי רצון במהרה בימינו אמן:

יגיעה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה ו! ב) אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, ואם יאמר לך אדם לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. ולא נברא האדם בעולם הזה אלא כדי שיהנה בעולם הבא מיגיעו. ואדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה ומעשים טובים לכבש את יצרו לקים כל דבר טוב ולמשך ידו מעשות כל רע. לפי העמל והיגיעה והטרח, ככה יעשה נחת רוח ליוצרו, ולפם צערא אגרא. ולא נברא האדם בעולם הזה לאכל לשבעה ולשמח בתענוגות בני אדם, אשר הם נגעי בני אדם לעולם הבא, אלא לטרח טרחא רבה, יום ולילה לא ישבת לעבד עבודתו עבודת עבד במחשבה דבור ומעשה, לפם גמלא שחנא (כתובות סז, א). יוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח) על אשר כדמבעי לה למעבד לא עבד: ועל זה אמרו (ילקו"ש תולדות קיא) שיעקב ועשו חלקו העולמות, עשו נטל העולם הזה, ויעקב נטל העולם הבא. והקשו המפרשים, שהרי עינינו הרואות בהיות ישראל יושבים על אדמתם מניהו אפרכי, שבעים רצון ומלאים ברכת ה', איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וגם עתה לא יטש ה' את עמו, ויש עשירים מפלגים, אשר יש להם בתים מלאים כל טוב והעשר והכבוד, ומאין זכו לזה אם העולם הזה של עשו. והרבה תשובות נאמרו בדבר, ואשר אני אחזה דלפם קשטא לא באלה חלק יעקב, וכל טובות העולם הזה מהבל ימעטו מאחר שאין אדם מוצא קרת רוח, ואוכל לחם העצבים בהיותו עומד על המשמר על התורה ועל העבודה, ואינו יכול להנות במה שיש לו, ולעולם צריך שיהא מצטמק ויפה לו, ויסתפק בהכרחי כדי חייו כדי צרכו שיוכל לעבד את ה', ואת היותר יקדיש לה' לעשות מצוות ומעשים טובים. ולא יוכל לישן כל הלילה כפי רצונו, אלא יקדמו עיניו אשמורות. ומה גם אם עברו על ראשו המים הזידונים, חטאות נעורים, כל ימיו מכאובים, וצריך לענות ולסגף נפשו כאשר יוכל שאת. ואחר כל העמל והטרח צריך להיות מפחד תמיד, שמא כדמבעי לה למעבד לא עבד, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב (קהלת א יח) עליו ועל זרעו ועל כל זרע בית ישראל, ובשרו עליו יכאב, ונפשו עליו. תאבל על כבוד שמים ועל צער השמים באפן שהאיש הישראלי ההולך בדרכי ה' אין לו מנוחה בעולם הזה ואינו נהנה ממנו אפלו באצבע קטנה, כמאמר רבנו הקדוש (כתובות קד א), וכל ימיו בעולם הזה הוא ביגון ואנחה ויגיעה רבה עד שילך לקץ וינוח במנוחה נכונה, שם ינוחו יגיעי כח, וימצא מנוח. אז ישמח ישראל בעושיו, ויאכל פרי מעשיו:

יין

כתיב (משלי כג לא) אל תרא יין כי יתאדם. פרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין ע, א) שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להתפתות בו ולצאת מן השורה, אפלו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח: ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהגנים, שלא ידעו לזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה ו) או יצום לשתות במדה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באפן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב, ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם: רק זו מצות כל אדם על עצמו לגדר בעדו ולשום קצבה בענין השתיה, ויקבל עליו בכל תקף שלא יעבר בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה' על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתקן. ואמינא עצה טובה, שהשעור הנכון שישתה שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבר. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדוה ועדן עציבותא, יוכל לעבר מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (אבות ב יב):

ילדות

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ז א) הרבה ילדות עושה. וכתיב (משלי כב טו) אולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו. וזו מצות האב על הבן, שעל כל דבר אשר לא טוב עשה, יגערנו וייסרנו בתוכחות על עוון, פעם במכות פעם ברכות, ולא יראה לו פנים שוחקות. והנה כשם שאמרו (ב"ב כא, א) לענין תלמוד תורה שבתחלה מי שהיה לו אב, היה לומד תורה, ומי שאין לו אב, לא היה לומד תורה, דכתיב (דברים יא יט) ולמדתם אתם את בניכם, עד שאמרו (ב"מ פד ב) וכי מי שיש לו אב יחיה, מי שאין לו אב ימות, והתקינו, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ובכל מדינה. הכי נמי לענין התוכחה וההנהגה להילדים, כי יש רבים שאין אביהם יכולים להשגיח עליהם מחמת שהם טרודים אחר מלאכתם ופעלם ועבודתם, ויש שהם הולכי דרכים, ושבתם בבית מעט, ויש להם אב, וגם הרב אינו יכול להשגיח עליהם כל כך, ומתוך כך הילדים הן בהם כל מום ויוצאים לתרבות רעה, מרבים לדבר ולעשות שחוק וקלות ראש בבית הכנסת, ואין אומרים תפלות כלל, וכשהולכים בשוק, מדלגים כאילים, נערים פני זקנים ילבינו, ואין להם בשת פנים: ועל כל אלה ראוי להשגיח ולמנות בכל עיר פרנסים, שיהיו משגיחים על התינוקות. תחלה על הלמוד, יעינו עליהם מדי שבוע בשבוע לראות אם מצליחים בלמודם, ואם אין מצליחין, יראו בשל מי הרעה אם מחמת התרשלות המלמדים, או מחמת מעוט חבתם של התלמידים, שאין נותנים לב ללמד, וייסרו לעושה הרעה כרעתו כל אחד כפי הראוי לו. למלמדים ידברו להם מאהבה מגלה תוכחה מסתרת ויאמרו להם, אחינו אתם, הלא ידעתם, כי מלאכת שמים מלאכתכם, ואתם שכירי יום, הלא הודע לכם מעשה דאבא חלקיה, שלא השיב שלום כשנתנו לו שלום התלמידי חכמים, מפני היותו שכיר יום (תענית כג, א), וכן רבי שמואל בר שילת עברו שלש עשרה שנים, ולא הלך לראות גנתו (ב"ב ח ב), ואתם גם אתם האמת אתכם, שיש לכם יגיעה רבה, אבל לפם צערא אגרא. וכהנה דברים טובים, היוצאים מן הלב ונכנסים ללב. ואם המניעה מן התלמידים, יוכיחום כפי הראוי להם בדברים או במכות, ויחלקו כבוד להיודעים, ויגערו וילבינו את שאינם יודעים. וכן ישגיחו על התלמידים, שלא ישבו בשוקים וברחובות, ושלא ישחקו בשבתות ובמועדים, ושלא ידברו בבית הכנסת, ושיבואו להתפלל בבית הכנסת שחרית מנחה ערבית, ושיתפללו מתוך הספר, ויהיו שפתותיהם נעות. וכן ישגיחו עליהם על כל דבר של יראת שמים ושל כבוד ודרך ארץ: וראוי לתקן תקנה בכל עיר, שיהא הפרנס רשאי להכות את הילדים וליסר אותם כפי ראות עיניו, ואנש לא ימחא בידה. ואם איזה אדם ירצה לערער על שהכה הפרנס את בנו, ישתיקוהו, אפלו אם נראה לו שהכהו שלא כדין, כדי שיהא קיום והעמדה על תינוקות של בית רבן. ומדת אדם טוב הוא שיתן רשות לכל אדם ויאמר בפה מלא, כל מי שיכה וייסר את ילדי, אכירנו לאוהב לי, כי באמת אין לך אהבה גדולה מזו. וכן מדת אדם טוב, שכאשר יהיה ריב בין שני ילדים, לא יתעסקו האבות ולא יצאו לריב על ריב בניהם, כי ריב הילדים אינו עושה פרות, ואין לו קיום, כי הם עושים מריבה והם משלימים, אבל ריב האבות עושה רשם, והוא פרה ורבה, ובושה להם וכלמה להם שיעשו מחלקת השנאוי ומשקץ על ריב ילדים: ויש רבים מהמון העם, אשר זה דרכם (כסל למו) (תהלים מט יד) שאוהבים את ילדיהם אהבה רעה ומראים להם געגועים וחבה, ואינם מיסרים אותם, ואם יקרב איש ליסר אותם ויכה אותם מכה קטנה על אשר לא טוב עשו, תכף יוצאים אביהם לקראת נשק, ועושים ריב ומדון בפני ילדיהם, ומתוך כך הילדים מרימים ראש ומוסיפים עזות פנים, ונערים פני זקנים ילבינו. אוי להם לאבות שכן גורמין לבניהם, אין זו לא אהבה אלא איבה, ולא חבה אלא חובה, ולא געגועים אלא מעשה תעתועים. והאיש הישר, הרוצה לזכות נפש ילדיו, אפלו אם נראה לו שהכו את בנו יחידו על לא חמס בכפיו, יחזיק טובה להמכה בפני בנו, וילמד את בניו שיהא להם בשת פנים, ולא ישיבו דבר להמכים ומחרפים אותם מטוב עד רע. ואל יחוש כלל על מכת בנו, כי לא ימות מחמת המכה, ואין הצר שוה בנזק המחלקת ונזק צאת בנו לתרבות רעה. ולכן אפלו אם ירצה למחות שלא יכו את בנו, יבחר הרע במעוטו, ולא ימחה בפניו, אלא שלא בפניו בנעם שיח באפן שלא יהא צד מחלקת, חס ושלום. ולפי מה שהוא הדור, שמקפידים מאד על הילדים, ראוי למי שהוא אוהב שלום, שלא להכות ילד של אחרים, אפלו אם רואה אותם שהם בנים משחיתים, חס ושלום, עד שידע בברור, שאביו רוצה בכך ומחזיק לו חנות: וגם טוב לגבר, שישתדל בדברים ובמנות, ויראה חבה ואהבה וגעגועים לילדים של אחרים, כי זה גורם להרבות אהבה ואחוה, שלום ורעות בין איש ובין רעהו. ומצוה נמי איכא למעבד ניח רוחא לילדים, אשר אין בהם מום, הבל שאין בו חטא, והם אביונים אשר נפשם תאוה איזה פרי או מאכל אשר רואים, ראוי לאב ואם וכל אדם למלאות במקצת חפצם ורצונם, ובמדה שאדם מודד, גם ה' יחשב לנו ילד שעשועים וימלא מאויינו בעניני העולם הזה, אף אם אנו תועים, גם ה' יתן הטוב בדרך שאדם רוצה, כאב את בן ירצה:

ימין

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא טו ב) כל פניות שאדם פונה לא יהיו אלא לצד ימין. כגון כשלובש מנעליו, ינעל של ימין תחלה, וכשלובש מלבושו, ובפרט בערב שבת, יקח שני צדי המלבוש בצד ימין, ויקיף דרך אחוריו, וימסר הצד שמאל ליד שמאלית, וילבש היד ימין תחלה, ואחר כך היד של שמאל. וכן יש לזהר בטלית של מצוה שיתפס שני הצדדין ביד ימין, והיד ימין ימסר הצד האחד ליד שמאל, ואחר כך יתעטף. וכן יש לזהר כשרוצה לטל ידיו, שיקח הכלי ביד ימין וימסרנו אל השמאל כאומר לאחר שמשני, ויטל יד ימין תחלה. וכן בכל דבר יש להקפיד מאד לתן כבוד וקדימה לימין, כי הדברים עתיקים. ויכון שיהא ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל (תהלים קיח טו, טז). ובפרט בענין השכיבה צריך לזהר מאד לשכב על צדו השמאלי, שיהא הימין למעלה ושיכף השמאל למטה, ומי שאינו נזהר בזה, הוא עלול מאד לטמאת קרי, רחמנא לצלן. וכן כשמחלק פרוסת המוציא וכשנותן לטעם כוס של ברכת המזון אל המסבין, יפנה לצד ימין תחלה, אם לא שהמסב לצד שמאל הוא תלמיד חכם, שאז עשה דכבוד תורה עדיף או יחלק בשני כוסות. וכן כשעולה לספר תורה יעלה דרך ימין וכל כיוצא בזה. ומי שאינו זהיר ולא ידע בין ימינו לשמאלו בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג), והנזהר תרום קרנו, ה' צלו על יד ימינו: ומסוג זה הוא שיהא הבעל מושל באשתו, וכל הנהגת הבית תהיה על פיו, שאם, חס ושלום, אשתו מושלת עליו, אוי לה לאותה אשה, שגורמת להגביר השמאל ולהגביר הדינין על ביתה ועושה רשם ופגם למעלה. לכן לא תאבה האשה ולא אביה ואמה שתמשל היא על בעלה, כי זה רע לה, אבל אם תהא כפופה לבעלה, יחיו חיים מתוקים, והדברים עתיקים. ארך ימים למימינים (שם ג טז):

יונקי שדים

איתא בזהר הקדוש כשהאשה משמשת עם בעלה, לא תיניק את בנה עד שיעבר כמו חצי שעה, ואם הילד בוכה ברביע שעה סגי משום צערא דינוקא. ורבים אין יודעים מאסור זה. וצא ולמד כמה חששו על צערא דינוקא, עד שהתירו צד נדנוד אסור משום צערא. ובודאי שאותן הנשים, שמניחות את ילדיהן יונקי שדים שיבכו זמן רב, עד שיגמרו עסקיהן או עד דעבדי מאי דבעו עתידות לתן את הדין. והזהירו בספרים, שלא תיניק זמן הרבה את הבנים, שגורם להם שיהיו טפשים. ואתנח סימנא (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו. אמנם אלו דברים שאין להם שעור, שאם הולד חלוש, לא יקדים לגמל ממנו החלב, שגורם לו, שלעולם יהיה חלוש. וכבר יספר מעשה באדם גדול אחד, שלאחר כמה שנים שנפטר, בא בגלגול קשה לסבל ענשו על שעשה שיוציאו החלב מבנו קדם זמנו כדי שלא יהא טפש, וגרם לו שיהא חלוש כל ימיו. וצריכה האשה מינקת שתזהר במאכלה שתאכל דברים שהם יפים לחלב, ולא תאכל מאכלים גסים ורעים, שהם רעים לתכונת הולד והכנתו: ומזמן היותו יונק צריך שתהא דעת אביו ואמו לגדלו על התורה ועל העבודה. ואם בא ללמד, ילמד בצד הילד, כדי שתהיינה אזניו קשובות לדברי תורה. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ב ח) רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו. ופרשו (רש"י שם) שיולדתו גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מולכת עריסתו לבית המדרש כדי שישמע דברי תורה (וכמו שכתבתי לקמן ערך "תורה"), וכל כיוצא בזה את אשר בכחו לעשות יעשה, כדי שיהא הולד בריא וחזק, ובתורה יתחזק:

יסוד

כתבו המפרשים כמו שהבנין בלי יסוד אינו מתקים, כך למוד התורה צריך תחלה יסוד, דהינו שילמד עם הילד, שיהא בקי בקריאה נאמנה בלשון צח בנקדותיה וטעמיה ודקדוקיה, ושוב יהא בקי בלעז בכל בניני הפעלים בלשון תורה ולשון משנה ולשון חכמים, באפן שיהא כל למודו נאה, דבר דבור על אפניו, ושוב ילמד הבנה. ויעלהו במעלות לאט לאט, מעלה אחר מעלה ומדרגה אחר מדרגה. אבל הרוצה לעלות לעליה בלי סלם, יפל הנופל. ומה גם שכמה מהבשת מגיע למי שהוא בגדר תלמיד חכם ואינו בקי בקריאת הלשון כתקונו, ואינו יודע ללעז כפי בנין הפעלים, מזה יבוא לטעות שכשירצה לכתב אגרת או ספר בלשון הקדש והיה חרפה לשכניו. הנה כי כן חיובא רמיא על מלמדי תינוקות ללמד את הקודם תחלה למוד יפה, עד שיהיו בקיאים ורגילים, ואחר כך יהיו עולים:

יועץ

מצוה איכא להיות יועץ עצה טובה והוגנת למי ששואל ממנו עצה וחסד קא עבד (ונכתב בזה ערך "עצה"). אמנם יש נמנעים מלתן עצה לפי שאם יצא לו טוב לא יחזיק טובה להיועץ, אלא יתן תודות לה', ואם יצא לו רע אולי יקלל את היועץ, ולכן אומרים מה לנו ולצרה הזאת, אבל אין ראוי לאדם לחוש לזה. כשבאים לטל ממנו עצה, אל ימנע טוב מבעליו בהיות לאל ידו לעשות, רק יברר שיחותיו ויאמר, מן הראוי היה לי למילף עצה, וחדל אני מלתן עצה פן לא יצא לך טוב ותקללני, חס ושלום, אבל כיון שבאת לטל ממני עצה, חיובא רמיא עלי לומר לך הנראה בעיני ישר לפי דעתי, ואתה גם אתה המלך בקונך, וכל העצות תשמע, ושלך לא תניח באפן שאם לא יצא לך טוב, לא אקבל שיהא לך תרעמת עלי. לכן אם איש שואלים ממנו עצה, לא יהא נדרש ללא שאלו, פן לא יצא עצתו טובה ותהי תלונותם עליו: ומסוג זה שיברח אדם מהיות שדכן, כי לא ידע מה ילד יום ומה יהא בסופה, ואפשר לעולם שיתקים על ידי אחרים שיהיו שדכנים. ואם חלו פניו שיהיה שדכן ולא יוכל לומר ונקה, לא ירבה בהפצרות ובשבחים כמנהג השדכנים, אלא ידבר דברים מועטים ויאמר, אם הוא גזור מן השמים ויש לכם חפץ בשדוך זה תעשו, וחפץ ה' בידכם יצליח, ואני אהיה שליח. אבל אם רואה חברו, שרוצה לעשות איזה דבר, שבודאי יצא לו תקלה ממנו, אז חיובא רמיא להודיעו וליעצו משום לא תעמד על דם רעך (ויקרא יט טז). וכל שכן אם יש לחוש לצד נדנוד אסור שצריך להודיעו ולאפרושי מאסורא, שאם לא יגיד ונשא עונו. וגם לאחיו ורי, ית אביו יתן להם עצה טובה, ויהא נדרש אפלו ללא שאלו, כי לא יוכל להתעלם, כי אחיו בשרו הוא, וכל שכן ליוצאי חלציו, שאפלו הם עשו שלא כהגן, שלא שאלו ממנו עצה, עליו מטל לרחם עליהם כרחם אב על בנים וליעצם ולנהלם ולהדריכם בדרך טובה, שיעשו הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ויהיו מעשיהם נאים, והנאה להם, הנאה לעולם, הנאה לעולם הזה וטוב לעולם הבא:

יופי

כתיב (משלי לא ל): שקר החן והבל היפי, אשה יראת ה' היא תתהלל. אבל זהו כשהוא מוצא אשה יפה אלא שאינה מיחסת או שאינה יראת ה', אז אשה יראת ה' היא תתהלל, אבל אם מוצא יפי ויראת ה' ויחס במקום אחד, בודאי שיבחר ויקרב גם את היפי, שהרי אמרו (כתובות נט ב) אין אשה אלא ליפי. ומצינו (ב"מ פד א) לרבי יוחנן, שהיה יושב בשערי טבילה, כי היכי דלהוי בני שפירי כותה. ואמר ריש לקיש לרבי יוחנן שופרך לנשי. וראוי לכל אדם להשתדל לקח לבניו נשים יפות כדי שלא יתנו עיניהם באחרת. וכן מטעם זה ילביש את אשתו ויקנה לה תכשיטין ביותר ממה שיש לו, כדי שתמצא חן בעיניו, ולא יתן עיניו באחרת. וכן חיובא רמיא על האשה שתתקשט לבעלה בהיותה לבדה עמו בבית יותר מכשהיא יוצאת החוצה אל העין, שבמקום שיש אנשים, יותר טוב שלא תתקשט כל כך, אבל בפני בעלה תתקשט כאשר תוכל יותר, כדי שתמצא חן בעיני בעלה, ולא יתן עיניו באחרת. ומה גם שהדברים עתיקים ורומזים ועושים רשם ברומו של עולם, מקום בינ"ה, לקשט את השכינה: כל קְבל דנא אסור לאיש לילך אחר היפי ולקשט את עצמו בקשוטין שנוהגים לעשות הנשים, כגון לסלסל בשערו ולגלח שער שתחת בית השחי ולהסתכל במראה וכדומה. עושה אלה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה (דברים כב ה). אך ליפות עצמו לשם שמים ראוי והגון, כגון לרחץ פניו, ידיו ורגליו, ושיהא מלבושו נקי בלי רבב ובלי קרע ושיהא הדור בלבושו, ובפרט בשעת התפלה ובעת עסקו בתורה. אלו דברים שאין להם שעור במדה ובמשורה, זהו דרך ישרה:

ישיבה

תנן (אבות ב, ז) מרבה ישיבה מרבה חכמה. ונקרא הבית המדרש בשם ישיבה, להורות שצריך לישב ולעכב שם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) על פסוק (משלי א ט) וענקים לגרגרתיך. למה נמשלה תורה לענק, לומר לך, אם תלמיד חכם דומה לענק, שנראה ואינו נראה, כך הוא אינו נראה הרבה החוצה אל העין תלמודו מתקים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקים בידו. ולא מבעיא כשאינו צריך לצאת, שאם יוצא עברה היא בידו שעושה בטול תורה וענוש יענש, אלא אפלו אם צריך לצאת לפקח על עסקיו מבעי לה למינס נפשה למעט ביציאה. וכשיוצא יהיה מהיר במלאכתו ויתרצה בכל הבא לידו כדי לחזר למלאכתו, מלאכת שמים, כי טוב סחרה מסחר כסף. ואפלו מי שאינו תלמיד חכם, אם חננו ה', שמלאכתו נעשית על ידי אחרים ואינו יושב בחנות או שהוא איש עני שאין לו חנות, ישב לו כל היום בבית המדרש אצל חכמי העיר ויקנה חכמה ומוסר ויראת ה': וחבל על דמשתכחין כמה (בוערים בעם) שאין להם חנות, וכשאין להם שום עסק, הולכים כל היום מחנות לחנות וגם חלקם מיושבי קרנות, וכמה רעות עושים, אחת שמבטלים תלמוד תורה. וידוע חמר אסור בטול תורה, שהוא שקול כמו עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (ירושלמי חגיגה ב"א, ה"ז). ועוד, שמרבים שחוק ולצנות ודברים אסורים, וברב דברים לא יחדל פשע. ועושה אלה חושב אשר לא יחשב ה' לו עוון, כי לא נתן להיות מחובשי בית המדרש אלא לתלמיד חכם, אבל שאר כל אדם חושב, מה יעשה כל היום בבית המדרש, הרי הוא לו כאלו חבוש בבית האסורין, ואם ילך פעם ביובל וישב בבית המדרש שעה או שתים, יבל ויקוץ ובורח משם כתינוק הבורח מן בית הספר. על זה אמרו (אבות ו ב) אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שאינם מחשיבים התורה כרוח ממון וכישיבת חניות וקרנות. אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה, שלפי האמת הגמור והברור אין זה דבר חסידות, אלא דין גמור מפרש במשניות וגמרא ופוסקים, שלא נתן רשות להיות יושב ובטל אפלו שעה אחת ואפלו רגע, אף אם למד כל היום, אין פוטר אותו מיום הדין על היותו יושב בטל: לכן עם ה' חזק ונתחזק בעד כבוד אלקינו ונחוס על נפש רוח נשמה, ולא נאבד הזמן יקר הערך. ואם יש בעיר תלמידי חכמים היושבים בישיבה, ילך אל חכמים בכל עת שהוא יושב בטל, ויחכם ויקנה ידיעה בתורה ובדינים את אשר לא ידע, ואם אין תלמיד חכם בעיר, ישב בדד וידם, כי נטל עליו, וילמד את אשר ידע, כגון תנ"ך, משניות, זהר וכדומה, חוזר חוזר יסבל ולא יבל, עד אשר ירגיל בכך ויערב לו ויבסם לו. והרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנא דבי אליהו זוטא ב) שאם לא ידע ללמד, וחוזר כל היום פסוק (פסוק לו כג) ואחות לוטן תמנע. נותנין לו שכר כעוסק בנגעים ואהלות. ודא עקא, שכבר כלי עלמא ידעי דא, וכזאת וכזאת דברי רבותינו הקדושים, אבל מי יתן והיה לבבם ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולשמע דברי חכמים בחבה, ויניחו מנהגם הרע מכאן ולהבא, ויזכו ויחיו וירשו טובה וברכה לחיי העולם הבא:

יוהרא

כמה דברים אסרו חכמים משום דמחזי כיהרא, ולא כל הרוצה לטל את השם לעשות מלי דחסידותא יעשה, אלא יש פלס ומאזני משפט, והכל לפי הענין. שאם יש אסור בדבר או בטול מצוה דאוריתא או מדברי סופרים, ורב העולם אין נזהרים, והוא רוצה לזהר, ואינו יכול לעשות בצנעא יעשה בפרהסיא, וליכא משום יהרא, וא, דז יחוש ללעג השאננים, שמוטב שיבוש בעולם הזה, ולא יבוש ולא יכלם לעולם הבא. ואם הסכמת הפוסקים להתיר, ויש אוסרים, וכן כל מלי דחסידותא, לא יעשה בפרהסיא, אלא מי שקנה שם טוב ומחזק בחסידות, שיודע בברור, שכל העם עונים אחריו מקדש, ואין מי שידבר עליו תועה, אבל בלאו הכי ההעדר טוב, ולא יעשה הני מלי דחסידותא אלא בצנעא. ויתהלך בתם לבבו בקרב ביתו, אבל בפרהסיא אל ישנה ממנהג המדינה: וכאשר רוצה לנהג מנהג טוב, יתנה מעקרא שיהיה בלי נדר ושלא ינהג כן אלא בצנעא. ובפרט מי שמערב עם הבריות במשא ומתן ואינו זהיר וזריז בכל עניניו עד שלא ימצאו מקום לדבר עליו תועה, ראוי לו לברח מלהתנהג בחסידות בפרהסיא, כי תכף כשאחרים רואים אותו, מה הם אומרים, חזו גברא בוצע ברך, וכהנה דברים שמתחלל שם שמים, ויצא שכרו של החסידות בהפסדו. וה' יראה ללבב (שמואל א טז ז), וכיון שעושה בסתר, אם לא יוכל לעשות בפרהסיא, מעלה עליו הכתוב כאלו עשה. ואף מי שמחזק בחסידות, אל יעשה דבר שאין גדולי הדור נזהרים בו בפרהסיא, שלא להוציא לעז על הראשונים. ועוד, שיאמרו אטו לא ראינו חכמים וחסידים, אין זה אלא יהרא. ולכן טוב איש יכלכל דבריו במשפט, בשכל טוב, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם, ובפרט בפני גדולים, אם הם אינם נזהרים, צריך לפרש ממלי דחסידותא, ויקבל שכר על ההפרשה:

ישרות

ראוי לאדם, שלא להעמיד דבריו על דין תורה, אלא לילך אחר הישר, שהרי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה (ב"מ ל, ב), שאז גם הקדוש ברוך הוא דן אותם על פי מדותם לפי הדין הגמור, ונמצאו חיבים. ובודאי שהנוטל ממון מחברו על פי הדין שלא על פי הישר עתיד לתן את הדין וחיב בדיני שמים, כגון הנותן פקדון לחברו ונגנב או נאבד ממנו, שאף אם הדין מחיבו לשלם, אינו מן הישר שישלם לו רעה על החסד שעשה על לא חמס בכפיו, וכהנה רבות. אבל יצר סמוך אוחז שמורות עינים, ואין אדם רואה חובה לעצמו, ודרך איש ישר בעיניו. וראוי למי שרוצה לעשות הטוב והישר, שימלך בתלמיד חכם, ואם אין שם מי שימלך עמו, ימלך בקונו ויחשב כאלו היה להפך, שחברו היה תובע ממנו, האם היה טוב וישר בעיניו. ואדם נכר בכיסו, שלא יתן עיניו בממון, כי עשר הבא שלא בישר יהיה לחסר. וראוי להעמיד בכל עיר אנשים סוחרים דעתנים, שיעמדו לימין המורה צדק ועל ידם יגמר הדין על פי הפשר ועל פי הישר, וקרוב לדין לפנים משורת הדין, ואז גם ה' יתן הטוב לפנים משורת הדין: וכן הישרות צריך מאד בענין הלמוד שיהא ישר, ולא יפנה דרך עקלתון ודרך רחוקה ודחוקה להחזיק בסברתו, כי לא לרצון יהיה למודו. ומדה זו היא המרבה קטגוריא ומחלוקות והחרבת עולמות, אבל כל ישר, שהולך ומודה על האמת, עליו נאמר (ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו. והן הם מרבים שלום בעולם:

יסורין

כמה מיני יסורין הם, וכלם אהובים, כלם חביבים, שאם ישב אדם כל ימיו בשלוה, אין מתכפר לו מעוונותיו כלום, אבל יסורין ממרקין עוונותיו של אדם (ברכות ה, א ועי' רש"י נצבים כט יד), אבל צריך לקבולינהו באהבה ביודעו ומכירו תועלת שבהם, שמכפרים עוונותיו, והתועלת יותר גדול, שמנקה ומטהר את אשר פגם למעלה ועושה נחת רוח ליוצרו. הנה כי כן האיש הירא מעברות שבידו, וצר לו מאד ומר ממות על אשר פגם למעלה, יקל לו ויערב לו ויבסם לו כל מיני יסורין לתקן את אשר עות ולטהר את אשר פגם באהבתו את קונו, כי עזה כמות אהבה (שיר השירים ח ו) ונבחר מות מחיים ליראי ה' וחושבי שמו. ואם היה באפשרות והיה הדין נותן, היו מאבדים עצמם לדעת, ומוסרים נפשם למיתה בשביל לתקן את אשר עותו ולטהר את אשר פגמו, ומה גם כאשר יכיר האמת לאמתו, שכל העולם הזה וטובותיו ורעותיו הבל הבלים, כצל עובר, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר צו א) כצל עוף עובר הפורח באויר. ויפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד יז). ובכן לא ישמח ולא יהא להוט אחר טובות העולם הזה, ולא יקפיד ולא יכבד עליו אם יחנה בחסרות, כי ידע שיהיו למאורות: והנה יש יסורין בידי שמים מינים ממינים שונים, קשים ורכים, שנפרעים מן האדם לדעתו ושלא לדעתו. ומאחר שעל כל פנים הוא צריך לסבל אפלו על כרחו שלא בטובתו, טוב לגבר כי ישא על ולא יבל ולא יקוץ בתוכחות, ויקבלם באהבה ובשמחה ובטוב לבב, כי גדלה מעלת השמח ביסורין ומקבלם מאהבה, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה א) שאמרו יכול אפלו לא קבלם מאהבה שמכפר תלמוד לומר, אם תשים אשם נפשו (ישעיה נג י). מה אשם לדעת, אף יסורין לדעת. ועוד אמרו, ואם קבלם מאהבה מה שכרו, יראה זרע, יאריך ימים, וחפץ ה' בידו יצלח: ועל כל פנים על כל מין צער שארע לו יהא רגיל לומר, גם זו לטובה וכל דעבד רחמנא לטב עבד (ברכות ס, ב). ולא יהא ככסילים שבועטים וכועסים, ואם נופלים או נכשלים. אומרים דברי חרופין וגדופין. אוי להם שיורשים תרתי גיהנם שיגעים ביסורין לריק ומוסיפין על חטאתם פשע, אבל המקבלים הכל בטוב לב, אחריתם יהיה טוב, כי כל מה שנראה לאדם רעה, אלקים חשבה לטובה, אלא לפעמים הם נסתרות לה' ופעמים סוף שהן נגלות לנו, ועל דרך שפרשו רבותינו זכרונם לברכה (נדה לא א) באחד שנקטעה רגלו, ולא היה יכול לירד בספינה, והתחיל לקלל את יומו, וסוף שנשברה הספינה והתחיל לשורר, אודך ה' כי אנפת בי (ישעיה יב א). וידוע שמעט יסורין שסובל ומקבל באהבה בעולם הזה, מנכה הרבה מן העולם הבא: ומה גם אם הוא מיסר את עצמו ומסגף גופו לכפרת עוונותיו, אז כל מועט ומועט מצטרף לחשבון גדול, ומעשיו מוכיחין עליו כי הוא אוהב את קונו, ואינו חושש על גופו בעבור כבוד קונו, ועל כן ירחמהו עושהו ויעביר אשמתו ולא יעיר חמתו. והנה מיני יסורין שיתיסר האדם בעצמו הם רבים, כגון לסגף עצמו בסגופין ותעניות, ושק ואפר יציע, ושלג וחרלים וכהנה רבות, ולפם צערא אגרא, שיתנכה מעוונותיו. והאיש הירא יאמין באמונה שלמה, שהכל כאין נגד מה שהוא חיב על היותו מכעיס את בוראו, וכדי לטהר את אשר פגם ולכלא פשע ולהתם חטאת, ואל ישיאנו יצרו באמר אליו שלא יוכל לסבל, כי שקר ענה ואין בפיהו נכונה, וכל אשר יחפץ האיש יעשה וכל יכול. ואם ראשית מצער, סוף כשירגיל יערב לו, ולא יוכל עבר מלעשותו, רק בתחלה צריך חזוק. והחי יתן אל לבו כי גדול כבוד אדוננו, ועזה אהבה הראויה עד כדי שטוב לגבר שימות אלף מיתות בשביל לקנות כבוד שמים, ממה שפגם למעלה ולעשות נחת רוח ליוצרו. ומה גם בידעו שאם לא יתיסר ברצונו, סוף שיתיסר יותר ויותר בעולם הזה או בעולם הבא על כרחו שלא בטובתו, וענוש יענש גם על אשר לא חס על כבוד קונו ולא השתדל בכל כחו לטהר את אשר פגם, ולנקות ולקנח את אשר לכלך היכל המלך בצואת וטמאת זהמת עוונותיו: אמנם האיש אשר הוא באמת תש כח או שתורתו אמנותו או שהוא מלמד תינוקות וחושש פן ימעט במלאכת שמים, לא יפחת מלהתיסר ביסורין שאין בהם חלישות חיל, כגון מלקיות ולבוש שק ולסבל עקיצות פרעושים וזבובים לפעמים ולמשך ידו מתענוגים וממאכל שהוא ערב לחכו, שגלו לנו בשם הראב"ד (רבינו יונה בם' יסוד התשובה) שהוא חשוב כתענית וכקרבן. מי כהחכם שיודע לעשות זאת, וכזאת וכזאת לאכל לשבעה ולהיות בריא וחזק ושיתכפרו עוונותיו, וכל מין צער כל דהוא שמצטער בעצמו, עולה לחשבון גדול, שהרי אמרו (ערכין טז! ב) היכי דמי יסורין, כגון שנהפכה חלוקו וטורח להפכה, או שהיה רוצה להוציא מכיסו שתי פרוטות ולא יצא אלא אחת, שהצרך להחזיר ידו לכיסו. ויש תענית שעות, כמו שהיה אומר רבי יוחנן (ירושלמי נדרים פ"ח ה"א) אהא בתענית עד שאצא מבית המדרש. ובדניאל קחשב שהתענה, שלא אכל לחם חם (ילקוט שמעוני דניאל פ"י). ישמע חכם ויוסיף לקח, וכל אשר בכחו לעשות יעשה לשם שמים. ומה טוב חלקו אם יסבל צער ויסורין על דבר עשית מצוה, אין ספר שעושה כפרה מרבה, כגון שסובל טרח וצער לעשותה, או בשביל עשיתה, או שבשביל עשיתה בא לו חרפת אדם בליעל, והוא סובל ומעביר על מדותיו ואינו מקפיד, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, שהרי אמרו (יומא כג א) המעביר על מדותיו מעבירין ממנו על כל פשעיו. מי חכם וישמר אלה. וכבר כתבו חכמי המוסר, שאם יאמרו לו לאדם: התרצה שימותו בניך לכפרת עוונותיך, יחרד האיש ויאמר, אתה ה' תשמרם. והתרצה שיכלה ממונך או שתתיסר ביסורים קשים בגופך, אף לזאת יחרד לבו ויאמר, שמרני אל. ואם כן אמר, חייך, במה תרצה שיתכפרו עוונותיך, הלא ידעת שאין הקדוש ברוך הוא ותרן: והן אמת שהוא מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים. וכתיב (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואפלו הרהר תשובה בלבו, נעשה צדיק גמור (קדושין מט, ב), מכל מקום צריך יסורין לטהר את אשר פגם ולהתם ולכלה המקטרגים שנבראו בעוונותיו. הא למה זה דומה, למי שטנף ולכלך היכלו של מלך או החריב ביתו, וכעס המלך עליו והיטב חרה לו עליו, עד כי לא רוצה לראות את פניו. וסוף שבא אל המלך ובכה ויתחנן לו שימחל לו וישא פניו, ונתרצה עליו אמר לו, הריני נושא פניך ואוהב אותך כמאז וקדם, אך בתנאי שתטרח בכל מאמצי כחך לקנח ולנקות היכלי ולבנות את ביתי. מהרה חושה, אל תעמד, שאם לא תעשה כן ישוב אפי. כן הדבר הזה, ודעת לנבון נקל. ואם יאמר אדם, שאין בכחו לעשות ולסגף גופו, הלא אלקים יחקר זאת: ומה גם כי מה יענה ליום פקדה, על אשר לא עשה דברים שאין בהם חלישות חיל כדבר האמור, וכהנה רבות אשר ביד כל אדם לעשות, בודאי שיתחרט על אשר כל אשר בכחו לעשות לא עשה, שניו יחרק ונמס לאין מרפא, והנה בעתה. והיסורין היותר טובים הם מה שידחק את עצמו ויסבל צער לכף את יצרו לעשות רצון יוצרו, ויבטל רצונו מפני רצון קונו, הן הם יסורין של אהבה, ולפם צערא מנכים לו מעוונותיו ויקבל שכר טוב בעמלו: ואל יחשב אדם, שדי לו והותר במה שסובל, ונקה האיש מעוון, כי יאמין שהוא חיב הרבה מאד על שעובר מדי יום יום, בין בשוגג בין ברצון. והא למה זה דומה, למי שחיב הרבה באתרא דשמה קשטא, ואינו יודע סכום מה שחיב, והוא שולח שם לפרע בפרקמטיא, ואינו יודע אם שלח כדי חובו ואם נתקבלה הפרקמטיא ואם הרויח בה בין רב למעט, או אם הפסיד בה, או אם הלכה לאבדון באפן שצריך לעולם לשלח כל אשר בכחו, עד שילך לשם ויראה חשבונו, אולי יש תקוה שימצא קרן קימת לו. כן הדבר הזה. אם בינה לך, הבן את זאת. ועל זה נאמר (משלי כח יד) אשרי אדם מפחד תמיד: ומה גם שאף אם הוא נקי ובר, טוב לגבר כי ישא על (איכה ג כז) ויסבל יסורין לכפרת עוונות הוריו, כי ראוי לבן לחוס על נפשות הוריו. וכן יעשה לכפרת עוונות כל ישראל, כי כלנו איש אחד נחנו. ומה גם שהאיש האוהב את ה' אינו חושש על עצמו, אלא על כבוד קונו, וכך הוא רוצה לטהר מה שפגם הוא, כמו מה שפגמו אחרים, שכל חפצו ורצונו לטהר הפגמים של מעלה ולהקל מצער המשיח, שסובל יסורין על עוונות ישראל, וזה צער השמים, ולעשות נחת רוח ליוצרו, הנה כי כן על יסבל ולא יבל, ולא יאמר דיי, רק הכל בעיניו ימעט, ובזה יהיה רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו, שגורם טובה לעולם, ואשרי מי שעמלו לעשות נחת רוח ליוצרו:

ימים טובים

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ירושלמי שבת סוף פרק ט"ו) לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסק בתורה. והן בעוון בדורות הללו לא נתנו ימים טובים אלא לעמל ויגיעה לסובב ברחובות קריה לבקר מבית לבית, וכשחוזר לביתו הוא עיף ויגע, עד שאינו נהנה מסעדתו, ונמצא שלא היו ימים טובים אלא ימי ענות אדם נפשו, ואפשר שיותר מנוחה יש לאדם ביום תשעה באב מביום טוב. ועברה גוררת עברה, בטול תורה והרבות דברים בטלים ואסורים. ועוד בה, שמתרבה הקפידה ושנאה ותחרות אם מבקר לאחד ואינו מבקר לאחר, או אם אינו מבקר לעניים אשר בשכונת העשירים, או אפלו שלא בשכונתם איכא קפידא, וחוששני גם כן מחטאת, כי ה' יריב ריבם ותובע עלבונם, שהם מתדכאים ומתרעמים ואומרים, אם היה לנו ממון, גם אנחנו היינו מכבדים: הנה כי כן מה טוב ומה נעים אם יוכל אדם לפטר את עצמו ולומר ונקה, וישב בביתו בנחת ויעסק בתורה כפי ידיעתו דבר בעתו, ויעשה סעדתו, ויישן שנתו, ולא יאבד מנוחתו, וירבה שמחתו, כי השעה צריכה לכך. ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה, לקים מה שאמרה תורה (דברים טז יד) ושמחת בחגך. ויתן אל לבו דברים המעוררים שמחה של מצוה, ולא שמחה של הוללות ככסילים המרבים לשתות יין ושכר, ויתנו בקולם קול עז בשירי עכו"ם ושירי עגבים, ונהי שלשם מצוה אומרים שעושים, אבל זהו עצת יצר הרע, עברה היא בידם, ה' הטוב יכפר בעד: אבל המישרים ארחותם יתנו אל לבם דבר בעתו, על מה הימים נזכרים ונעשים, ומה הגיע על ישראל בימים ההם בזמן הזה, ויעמיק במחשבות טהורות מה טוב חלקנו אשר בחר בנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מכל העמים, וחבה יתרה נודעת לנו, ולא זז מחבבנו, ונתן לנו ימים טובים, אשר בהם משפיע על נפש רוח נשמה שפע קדשה וטהרה, ורצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל עם בחירו, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, עד שצוני לשמח ביום טוב, ולמצוה יחשב לנו, וקובע לנו שכר וכהנה רבות, היש חך מתוק מזה, כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויעמיק במחשבתו באפן שאי אפשר שלא לשמח: ובכלל מצות היום לשמח לב אשתו ובניו כפי כחו וכפי הראוי להם לפי רצונם. ואמרו בש"ס (סוכה כז ב) משבח אני את העצלנים, שאין יוצאים מביתם ברגל, דכתיב (דברים יד כו) ושמחת אתה וביתך. ולא יפה עושים אותם שסועדים בבית חבריהם ביום טוב ומניחים את נשותיהם וילדיהם בביתם יחידים, ובודאי צער הוא להם, וראוי לאדם שיבטל קצת רצונו מפני רצונם: והן בכלל לשמח לב עניים ואביונים קדם כל יום טוב כפי כחו, וידוע כמה החמירו בזהר הקדוש על זה ואמרו, שהקדוש ברוך הוא מבקר את העניים ביום טוב, ואם רואה שאין להם במה לשמח בוכה עליהם. ועוד אמרו, ואי איהו חדי בלחודוהי ולא יהב למסכני, ענשה סגי דלא יהב חידו לאחרא. עליהם כתוב (מלאכי ב ג) וזריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם, עין שם. ולכן לא יעבר מלתן לעניים בכל יום טוב כברכת ה' אשר נתן לו, ויירא ויפחד ולא יתרצה במעט שנותן, כי לפם גמלא שיחנא (כתובות טז, א), ואז ישמח לבו ויגל כבודו, ולא תאנה אליו רעה, ונגע לא יקרב באהלו, והיה שלום בחילו: ובכלל מצות היום מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מגילה ד, א) שמשה תקן להם לישראל שיהיו דורשין הלכות חג בחג, ואם חביבין דברי סופרים וצריך לזהר בהן, כל שכן וקל וחמר תקנת משה רבנו עליו השלום. והמצוה הזאת מטלת על התלמידי חכמים לדרש ברבים, ולתן חלק לה' בעלות המנחה בדבר בעתו דינים ומוסר, ועל שאר עמא חיובא רמיא, שיהיו באים לשמע על מנת לשמר ולעשות, ויקבלו שכר טוב על השמיעה ועל העשיה, וכזה יהיה חג לה', וישמח ה' במעשיו:

ישוב הדעת

ישוב הדעת הוא הכרחי מאד לעסק התורה ולעבודת השם יתברך, ובפרט כגון אנן יתמי דיתמי שלבנו בל עמנו, די לנו טרדא כל דהוא להטרידנו מעבודת השם יתברך. הנה כי כן ראוי לאדם לבקש ישוב, ויברח מאד מפזור הנפש, דהינו פזור ממונו וכהנה טרדות הסוחרים, וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א) ובלי טרדת הלב וצער ופחד תדיר. ומאן דביש לה בהדא מתא ליזיל למתא אחריתא (ב"מ עה ב) להמציא מרגוע לנפשו, ולבקש מנוח אשר ייטיב לו לעבודת בוראו, ואם יש לו שום עסק הכרחי, ימהר יחיש מעשהו יפה שעה אחת קדם כדי לפנות לבו מטרדא זו, שיהא עליו טרדא אחת פחותה. וכן טוב לגבר שכל דבר שרוצה לזכר בין ממלי דשמיא בין ממלי דעלמא, תכף ירשם בכתב לזכרון, כדי שלא יהא טרוד להיות זוכר שירשמנו לבל ישכח, שכיון שכתב לא יסיחנו ממחשבתו: והן אמת שראוי לאדם שישליך על ה' יהבו ומבעי לה למיתב דעתה בעדנא דעסק באוריתא או דצלותא, ואפלו אם יהיה עליו טרדות הרבה ורעות רבות יותר מרעות איוב שאל יטרידנו שום דבר מעבודת השם יתברך, כדכתיב (דברים ו ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא ב) אפלו נוטל את נפשך. אבל מי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, והלואי שנעבד את בוראנו עבודה שלמה כשאנו בלי שום טרדא, כי יצר סמוך מערבב דעתנו במחשבות זרות והבל הבלים, וכשיש לנו כל דהוא טרוד הרי אנו כשכורים ועבודתנו עכורה ולא נוכל לכון דעתנו. ולכן חובה מטלת עלינו למעט כל מה שנוכל בטרדות כדי לעבד את בוראנו עבודה תמה, כלי האי ואולי: וכן הישוב הוא צרך גדול לעסק התורה כדי שיוכל לעין ולכון לאמתה וללון בעמקה של הלכה. ואשרי מי שיוכל לקבע למודו במקום מיחד לו לבדו, שאל יטרידנו קול התינוקות ובני הבית. והן בכלל שיהא אדם מישב בכל עניניו בין בלמוד בין בעבודת השם יתברך בין במלי דעלמא, כי פרי המהירות חרטה (מבחר מג כז), ומתון מתון ארבע מאה זוזי שויא (ברכות כ, א):