ערוך השולחן אורח חיים תמח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תמח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין חמץ שעבר עליו הפסח, ודיני מכירת חמץ
ובו עשרים ושמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו | כז | כח

סימן תמח סעיף א

חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח – מותר אפילו באכילה. ויכול הישראל לקנות ממנו, ולאכול במקום שאוכלים מפיתם, או שישראל זרק קיסם בעת אפייתו, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן קיב.

וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה מדרבנן, וקנסוהו מפני שעבר על "בל יראה". אך אפילו ביטל החמץ – גם כן אסור מטעם שיתבאר בסעיף ו.

ואפילו ישראל עבריין, ופרק עול מצות מעליו, ואינו ניכר כלל שממעי ישראל יצא חמצו – אסור בהנאה לכל ישראל. ואם מכרו לו החמץ – הוה כמוכר לישראל, דאף על פי שחטא – ישראל הוא. אלא אם כן נולד מישראל שבא על הכותית, דאז הולד כמותה ואינו ישראל כלל.

סימן תמח סעיף ב

ישראל ואינו יהודי שיש להם חמץ בשותפות ועבר עליהם הפסח, ולא חלקוהו קודם הפסח וחלקו אחר הפסח – של האינו יהודי מותר. דבדרבנן קיימא לן דיש ברירה, ואמרינן הוברר הדבר שזה חלקו למפרע. ושל ישראל אסור.

ויש מי שרוצה לומר דגם חלקו של ישראל מותר, מטעם דהא דבדרבנן יש ברירה – הוא לקולא, ולא שעל ידי זה יהיה חומרא, שעל ידי זה יאסר חלקו של הישראל. אלא אדרבא אמרינן דאין ברירה, ואולי חלקו של הישראל הוא ביד האינו יהודי, ושל האינו יהודי הוא ביד הישראל (שאגת אריה סימן צ).

ואני תמה על זה: דאטו על ידי אין ברירה הוה היתר ברור? דאכתי ספיקא הוא. ושמא תאמר ספיקא דרבנן לקולא, מכל מקום ממה נפשך: מחצה מזה אסור בוודאי, ואיך נתיר שניהם על ידי זה? ואף על גב דבדרבנן אמרינן גם תרתי דסתרי, כמו שכתבתי לעיל סימן שצג בשנים שהניחו עירוב, דלזה חשבינן יום ולזה לילה – לא דמי כלל. דהתם שני בני אדם ושני מעשים. וכן שני שבילין, שבש"ס כן הוא. אבל הכא שני בני אדם ומעשה אחת, ואנו דנין על כל החמץ הלזה שיש בו חציו של ישראל, ואיך נאמר שאין בו של ישראל?

סימן תמח סעיף ג

וכן חמץ של שני ישראלים, שאחד מכר חמצו לאינו יהודי ואחד לא מכר, ואחר הפסח חלקו ביניהם – זה שמכר חלקו מותר מטעם ברירה, וזה שלא מכר חמצו אסור (שם סימן צ"א).

ואיתא בירושלמי (פרק שני הלכה ב): גר שמת ובזבזו נכסיו, ונמצא בהם חמץ שעבר עליו הפסח – מותר החמץ, עיין שם. וזהו כשמת קודם זמן האיסור, שלא עבר ב"בל יראה". אבל מת לאחר זמן איסורו – אסור, כיון שעבר ב"בל יראה". אמנם הגוזל אותו, והיתה חמץ בהגזילה, אפילו מת קודם זמן איסורו – אסור החמץ על הגזלן, כיון שהיתה בידו ממילא כשמת, והוא זכה בזה החמץ, הרי עבר ב"בל יראה". ולא עוד, אלא אפילו מכר המת את כל חמצו קודם הפסח, ועדיין לא נתייאש מהחמץ מכל מקום – אין חמץ זה בכלל המכירה, כיון שהיה החמץ תחת יד הגזלן, וקיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים – שניהם אינם יכולים להקדיש (בבא קמא סט א). והוא הדין דאינו יכול למכור.

סימן תמח סעיף ד

אם אינו יהודי מביא לישראל דורון חמץ בפסח, ואפילו באחרון של פסח, יזהר שלא יקבל ממנו. ואם קבלו – אסור בהנאה. וגם יזהר שלא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו. ואז אפילו הניח החמץ בבית הישראל, אפילו ביום ראשון של פסח – מותר, שהרי לא קנה החמץ מעולם, וכשיזכה בו אחר הפסח – הוי חמץ של אינו יהודי שעבר עליו הפסח, ומותר.

ואי קשיא: דאם אין רצונו – לא יניחנו להאינו יהודי שיניח אצלו החמץ. דיש לומר דאינו רוצה להעלות עליו חמתו של האינו יהודי, שמביא לו מתנה ומבעט במתנתו.

ולפי זה במביא לו חמץ שיקנה ממנו – וודאי מחוייב לבלי להניחו שיניח החמץ בביתו. שהרי יכול לומר: איני צריך לזה, ואין רצוני שתניח החמץ בביתי. ואם היה אלם ומתיירא למחות בו – דינו כמתנה. ובין במתנה ובין במכירה בעל כרחו כמו אלם – טוב שיאמר בפיו ש"אין רצוני שיקנה לי רשותי". ואם לא אמר – לא עיכב, דוודאי לא ניחא ליה למקני איסורא (בבא מציעא צו ב).

סימן תמח סעיף ה

כתב הרמב"ם בפרק ראשון דין ד:

חמץ שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים, מפני שעבר על "בל יראה" ו"בל ימצא" אסרוהו. ואפילו הניחו בשגגה או באונס, כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.

עד כאן לשונו, כלומר: דאפילו הניחו בשגגה או באונס דלא עבר על "בל יראה", דאונס רחמנא פטריה, מכל מקום גדר גדרו בזה גם מטעם אחר. ועיקר הקנס הוא משום דעבר ב"בל יראה", אך מפני זה גדרו גם אם לא עבר ב"בל יראה", "כדי שלא יניח...".

ולפי זה אפילו ביטל החמץ ולא עבר ב"בל יראה" – מכל מקום כיון דחכמים תקנו ביעור, ולכן בכל ענין שלא ביערו אסור בהנאה, מטעם "שלא יניח..."

סימן תמח סעיף ו

והן הן דברי הטור ושולחן ערוך סעיף ה שכתבו:

חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח – אסור אף על פי שבטלו.

עד כאן לשונם, ומקורו מירושלמי (שם). והטעם אומר: כדי שלא יערים לומר שבטלו אף על פי שלא בטלו, כמו שכתב הטור, עיין שם. וזה נכלל גם בדברי הרמב"ם שכתב: "כדי שלא יניח...", כלומר: שלא יעשה בזה איזה הערמה כדי ליהנות בו אחר הפסח.

והרמב"ם מקודם כתב הטעם שבגמרא (ל א) דהקנס הוא משום שעבר ב"בל יראה", ואחר כך הוסיף טעם הירושלמי. ולא פליגי הש"ס והירושלמי, וכמו שבארנו. והוסיף: אפילו שגג או נאנס, דזהו רבותא יותר, דמאי הוה ליה למיעבד? וכל שכן כשביטל ולא ביער.

(וקשה לי על הירושלמי: למה לו טעם הערמה? לימא מפני שלא עשה כתיקון חכמים לבערו. ונראה לעניות דעתי דבירושלמי איתא "הפקיר חמצו בשלושה עשר", עיין שם. וכן הנוסחא בספר אור זרוע הגדול סימן רמ"ו, ולא כנוסחת הרא"ש בפרק שני סימן ד: "הפקיר בארבעה עשר". ולפי זה אין זה ענין לביטול בארבעה עשר, שלזה הצריכו בדיקה, אלא הפקר גמור קודם ארבעה עשר, והוה כהפקר באמצע השנה, ושפיר צריך לטעם הערמה. ובטור הביא לשון "ביטול", ואינו כן בירושלמי. ודבר תמוה נמצא באור זרוע שם, וזה לשונו: מותר להפקיר חמץ בשעה שביעית על מנת לזכות בו אחר הפסח. וכן הוא בהג"א שם. ומבאר שם דהירושלמי אוסר כשלא כיון לזכות בו אחר הפסח, אבל כשכיון לזכות – מותר, עיין שם. וצריך עיון גדול, דאם כן בטלה לה ביעור. אך בסוף דוחה זה מפרק קמא דחולין, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמח סעיף ז

ודע: דאף על פי דטעם האיסור הוא מפני הקנס שעבר ב"בל יראה", מכל מקום אסור לכל ישראל (ר"ן שם). ואף על גב דבכמה קנסות לא קנסו רק העובר לבדו, מכל מקום בחמץ, שהוא הכרח בכל שנה, ראו חכמים שאם לא יאסרו החמץ לכל ישראל אכתי יכול להיות איזה הערמות.

וראיה לזה דהאיסור לכל ישראל ממה שאמרו ריש חולין: חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח – מותר מיד, מפני שהן מחליפין. ואם האיסור רק לו לבדו – הלא בלא חילוף מותר.

(ומזה דחה האור זרוע דינו שהבאנו: דלמה מחליפין? משום דלא שבקי התירא ואכלי איסורא. ואם מותר להפקיר על מנת לזכות אחר הפסח – למה להו לעבור עבירה? עיין שם.)

סימן תמח סעיף ח

ויש להסתפק אם ביטל החמץ, והיה שוגג או אנוס מלבער, אם גם בזה קנסו אם לאו.

ונראה לעניות דעתי דמותר. וראיה לזה מדברי הטור ושולחן ערוך, דבסעיף ג כתבו: אפילו שוגג או אנוס – אסור. ובסעיף ה כתבו דאסור אף על פי שבטלו. ולא כתבו שני הדינים ביחד, דאפילו שוגג או אנוס, ואפילו בטלו – שמע מינה דבכי האי גוונא מותר (וכן נראה להדיא מהח"י סעיף קטן כ).

ויש מי שאוסר גם בכי האי גוונא (מק"ח סעיף קטן יד), וחומרא יתירה היא להחמיר כל כך באיסור דרבנן.

(ומה שהאריך בביאורים סעיף קטן ט בביאור הירושלמי עיין שם, הנה לפי מה שכתב בסעיף קטן ו לפרש דווקא בשלושה עשר – מסתלקים רובי הקושיות. וראיתי בסוף דבריו כשהפקיר שלושה ימים מקודם – לא שייך הערמה. וזהו על פי סוגיא דסוף פרק רביעי דנדרים, ואין זה ענין להירושלמי, עיין שם. ודייק ותמצא קל.)

סימן תמח סעיף ט

ומצאתי כדברינו בתשב"ץ (חלק שני סימן קצט), וזה לשונו:

ראובן אצר תבואה תחת הקרקע, וערב פסח מצאה שרויה במים, ולא היה לו שהות למוכרה... ואם נתבקעה – אסור לאוכלה, ומותר למוכרה לאינו יהודי, דאינו אסור אלא משום קנסא. וזה אין לנו לקונסו, דמה היה לו לעשות? אנוס הוא, וכבר ביטל...

עד כאן לשונו, ולכאורה חולק על הרמב"ם וכל הפוסקים. וחלילה לומר כן, אלא דזהו כדברינו דבשניהם ביחד, בביטול ואנוס, וודאי יש להתיר בהנאה.

סימן תמח סעיף י

כבר נתבאר בסימן תמה על פי הירושלמי שאסור להאכיל חמץ אפילו לבהמת הפקר או של אחרים, וכן לאחר פסח בחמץ שעבר עליו הפסח (ח"י סעיף קטן כד). וכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ז:

אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח, אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ.

עד כאן לשונו. ויש מי שאומר דדווקא כשדיבר עמו בפירוש ליתן חמץ – אסור, אבל בסתמא – מותר, דעל דעתו הוא עושה (ח"י סעיף קטן כג בשם אגודה).

ולעניות דעתי אין כאן מחלוקת, דוודאי גם רבינו הבית יוסף מודה דבסתמא מותר. אך זהו כשאינו בוודאי שיאכילנה חמץ, שיש לו ליתן מזונות שלא של חמץ, דאז אף אם נותן לה חמץ – לית לן בה. אבל רבינו הבית יוסף הא קאמר "אם הוא יודע שמאכיל...", כלומר שאין ספק בזה שבוודאי יאכילנה חמץ, אם כן מאי מועיל סתמא לזה? והוה כבפירוש.

ואם יש להאינו יהודי שייכות בהבהמה, כגון שנתן לו לגדלה למחצית שכר, אפילו יודע שמאכילה חמץ – לית לן בה, דלטובתו עושה כן (באר היטב סעיף קטן יז בשם פמ"א סימן י). והוא הדין אם הוא שותפו בבהמה זו, וזהו כבמלאכת שבת. אך נראה דעל כל פנים צריך הישראל להוליך הנאתו לים המלח, כדי שלא יהנה מחמץ. דנהי דלא עביד איסורא, מכל מקום אפילו הנאה דממילא – אסור בחמץ (וכן כתב בח"י סעיף קטן כד). ומתרומות פרק אחד עשר (משנה ט) יש ראיה להדין שנתבאר, עיין שם.

סימן תמח סעיף יא

תנן בתרומות (שם): כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו, לא יאכילנה כרשיני תרומה, עיין שם.

הרי מבואר דאף שהיא אצל השוכר, מכל מקום נחשבת כאילו היא לגמרי של משכיר. ולפי זה אינו יהודי ששכר בהמה מישראל לכל ימי הפסח, אף על פי שמזונותיה עליו – אסור להישראל להניחו להאכילה חמץ, כשיודע בוודאי שיאכילה חמץ.

וראיתי מי שמתיר, משום דלטובת עצמו עושה כן. שאם לא היה מאכילה חמץ – היה צריך להאכילה בדבר יקר מזה (שערי תשובה סעיף קטן יז בשם פמ"א).

ולי נראה דאיסור גמור הוא. דבשלמא בהדין הקודם, שנתן לו למחצית שכר שיש להאינו יהודי חלק שפיר. דהכי תנן בתרומות שם: כהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה, ולא בשוכר.

(ובהמה האוכלת חמץ בהיתר, כגון בהמתו של אינו יהודי, או כמו שנתבאר – מותר לשתות החלב בפסח. וכבר בארנו בזה ביורה דעה בסוף סימן ס, עיין שם. וראיתי מחמירין בזה, ואינו עיקר.)

סימן תמח סעיף יב

כתב אחד מן הגדולים דאפילו לפי מנהגינו, שמוכרים כל החמץ לאינו יהודי בערב פסח עם הבהמות, מכל מקום אסור להאכיל חמץ להבהמות על ידי אינו יהודי.

והטעם: דכיון דמכירה זו הוי הערמה, דהכל יודעים שהאינו יהודי יחזור אחר הפסח וימכור להישראל. ולכן לענין חמץ שעבר עליו הפסח, דהאיסור מדרבנן שהרי כולם מבטלין החמץ – מהני המכירה. מה שאין כן לענין ליתן לבהמה חמץ, דהוי איסורא דאורייתא – לא מהני (תב"ש בבכ"ש בפסחים).

ורבים חלקו עליו, דהרי מפורש בש"ס דהערמה מותר אף בדאורייתא, כמו מערימין על הבכור. (עיין שערי תשובה סעיף קטן יז, והמק"ח סעיף קטן יא. והח"א השיגו עליו. וכן כתב בשם הנודע ביהודה.) ועל פי זה נהגו רבים להאכיל לבהמתן חמץ בפסח על ידי אינו יהודי על ידי מכירה זו.

סימן תמח סעיף יג

ולעניות דעתי ברור דאיסור גמור הוא, ודברי אותו גדול מפורש בגמרא. דאין כוונתו לומר דבדאורייתא לא מהני הערמה, אלא דהכי קאמר: דהנה בשבת (קלט ב) אמרינן מערים על המשמרת ביום טוב לתלות בה רמונים, ותולה בה שמרים. והוא דתלה בה רמונים. ופריך: מאי שנא... מערים...? ומתרץ התם: לא מוכחא מילתא..., עיין שם. הרי יש הפרש בין הערמה דמוכח לאינו מוכח. ועוד אומר שם: חזי מר... ונאים במברא, ואמר למינם קמכוינא. אמר להו: הערמה קאמרת? הערמה בדרבנן היא..., עיין שם.

ומזה מבואר שיש חילוק בין הערמה להערמה. דהערמה דלא מוכחא – מותר אפילו בדאורייתא. אבל הערמה דמוכחא אינו מותר רק בדרבנן. והנה המכירות חמץ שלנו הוה הערמה דמוכחא לכל אדם, ולכן שפיר קאמר אותו גדול דבדאורייתא אסור.

וכבר אסרנו במקומינו ליתן לבהמות חמץ על ידי אינו יהודי, וכבר זכרנו מזה בחושן משפט סימן רמא סוף סעיף ט. ואפילו אם נאמר דזה לא מיקרי הערמה דמינכרא, שהרי הישראל רצונו בוודאי שאם ישלם לו האינו יהודי כפי המקח שקנה ממנו שיטלנה לעצמו – זהו לענין כשהבהמה עומדת אצל האינו יהודי, כמו הבהמות העומדות על בראה"ע, או שהיא בחצירו של האינו יהודי. אבל כשהבהמה ברשות הישראל – אין לך הערמה גלויה מזו. ופשיטא שאין לזה היתר, ואסור להאכילה חמץ בפסח.

סימן תמח סעיף יד

כתב הרמב"ם בפרק רביעי דין ו:

ישראל ואינו יהודי שהיו באין בספינה, והיה חמץ ביד ישראל, והגיע שעה חמישית – הרי זה מוכרו לאינו יהודי; או נותנו לו במתנה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר ישראל לאינו יהודי: עד שאתה לוקח במנה – בא וקח במאתים. עד שאתה לוקח מאינו יהודי – בא וקח מישראל, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח...

עד כאן לשונו, וזהו מתוספתא וירושלמי פרק שני. וכן כתבו הטור והשולחן ערוך סעיף ד, והוסיפו לומר: אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן – הרי זה עובר ב"בל יראה" וב"בל ימצא". עד כאן לשונם.

סימן תמח סעיף טו

והנה זה שרשאי למכור וליתן במתנה קודם זמן איסורו – אין בזה רבותא כלל, ואין צורך להשמיענו. ולמה לא יהיה רשאי למכור וליתן? אלא דהרבותא הוא דאף על פי שהאינו יהודי מבין דאין כוונתו בשביל שרוצה למכור, אלא כדי להנצל מאיסור חמץ, ומבין מדעת הישראל דכוונתו לקנות ממנו בחזרה אחר הפסח, ומסתמא יתן לו ריוח, ואם כן אינה אלא הערמה בעלמא ואסור – קא משמע לן דמכל מקום מותר.

וזהו שהזהירו לענין מתנה, שיתנו לו מתנה גמורה. כלומר: דבמכר שמקבל מעות ועושה קנין – ממילא דמכירה היא. אבל מתנה שאינו מקבל מעות, ויכול להיות שבלבו לא נתכוין כלל למתנה גמורה, ויעבור ב"בל יראה" – לזה הזהירו שיכוין למתנה גמורה.

סימן תמח סעיף טז

ובדין השני השמיענו רבותא יותר: דאילו בדין הראשון אינו מזכיר לו כלל שיכול להיות שיקנה ממנו בחזרה אחר הפסח, אלא שמבינים בעצמם לפי הענין שכוונתו כן. ובדין השני קא משמע לן שאפילו יכול להגיד לו כן, ולפתותו שיקנה יותר מכדי צרכו, ושיקנה רק ממנו. ורק שלא יגיד לו לחלוטין שבהכרח להיות כן, דזה וודאי אסור.

ואף על גב דכשאומר לו: קח במאתים, קח מישראל, שמא אצטרך ואקח... – הוה גם כן כמפורש, מכל מקום אין זה מפורש ממש, ולענין דינא הוה מכירה טובה. ולפי זה המכירת חמץ שלנו יש לה יסוד נכון מתוספתא וירושלמי וכל הפוסקים.

סימן תמח סעיף יז

וזה לשון רבינו הבית יוסף בסעיף ג:

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח – אסור בהנאה, אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לכותי שמחוץ לביתו קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכירו ויודע שלא יגע בו כלל, אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח, ויחזור ויתננו לו – מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט. אבל מתנה על מנת להחזיר – לא מהני.

עד כאן לשונו. ועיקר כוונתו דאפילו אם גם הקונה מבין שמכירה זו הערמה היא, ואינו עושה הישראל אלא כדי להנצל מאיסור חמץ, מכל מקום אם המכירה היא כדין תורה – לית לן בה.

סימן תמח סעיף יח

וזה שהצריך "לכותי שמחוץ לביתו" – הכוונה על החמץ, שהקונה יוציא החמץ חוץ לבית הישראל. דאם לא כן, נהי שקנה ממנו, מכל מקום כיון שהחמץ מונח אצלו – הוה ליה ככותי שהפקיד חמץ אצל הישראל. ואם הישראל קיבל עליו אחריות – עובר ב"בל יראה". ועתה כשהניח החמץ אצל הישראל, נראה כמקבל את החמץ באחריותו (מגן אברהם סעיף קטן ד).

אבל מדינא אין קפידא, רק יזהר שלא יקבל אחריות (שם). וגם ייחד לו מקום, כמו קרן זוית וכיוצא בו, דאז אינו זקוק לבער, כמו שכתבתי בסימן תמה (ט"ז סעיף קטן ד). ובייחד לו קרן זוית, הא נתבאר שם דאפילו באחריות אינו עובר, עיין שם.

סימן תמח סעיף יט

ואם החמץ הרבה מאוד, שאי אפשר להוציאו חוץ לבית – ימכור לו החדר שהחמץ מונח בו (מגן אברהם שם). ובחושן משפט סימן קצד נתבאר דכותי אינו קונה קרקע בכסף לדעת הרמב"ם אלא בשטר. ואפילו לדעת רשב"ם והתוספות שקונה בכסף, מכל מקום באתרא דכתבי שטרא – אינו קונה בכסף בלא שטר. ולכן אם אין ביכולתו לכתוב שטר – יכול להתנות עמו שיקנה רק בכסף, לפי מה שנתבאר שם. דטעמא דאינו קונה בכסף הוא משום דלא סמכה דעתיה בלא שטר, עיין שם. ולכן כשמדבר עמו שיסמוך על זה – הלא סמכה דעתו, ומהני לכל הדעות.

(וזהו כוונת המגן אברהם שם שכתב: יתנה עמו בתחילת המקח, שמקנה לו בכסף לחוד, עיין שם.)

סימן תמח סעיף כ

ולאו דווקא מכירת החדר, דהוא הדין שישכיר לו החדר או המקום שהחמץ מונח בו, דשכירות קרקע גם כן נקנה בכסף, כמבואר שם. ובפרט אם המקום שהחמץ מונח בו אינו של הישראל, אלא שהוא אצלו בשכירות – הרי אינו יכול למוכרו, אלא משכיר לו עם כל זכות ויפוי כח שיש לו. וכן אם יש פועלים אינם יהודים בהעסק – משכיר לו הפועלים שיהיו על חשבון הקונה, כלומר שהם פועליו ולא פועלי הישראל.

ושכירות הפועלים והקבלנים אינה צריכה לא קניין ולא שטר, אלא באמירה בעלמא, כמו שכתבתי בחושן משפט ריש סימן שלא. ואף דשם נתבאר זה בבעל הבית השוכר פועלים, וכאן הישראל משכיר להאינו יהודי את הפועלים, מכל מקום הכל אחד: דלהפועלים אין נפקא מינה דשכרם ישתלם מזה או מזה.

ולא אמרינן הרי אין שליחות לכותי, ואיך יהיו הפועלים שלוחם של הקונה? אמנם כבר בארנו בחושן משפט סימן קפח דפועל נעשה כותי לישראל, וישראל לכותי. וכל שכן אינו יהודי זה לזה, דאפילו בשליחות יש דעה שנעשים שלוחים זה לזה, כמו שכתבתי שם. וכן בארנו שם דשליחות בשכר הוי כפועל. וכן אם יש סוסים ובהמות העוסקים בהעסק – צריך למכור להאינו יהודי הסוסים והבהמות במקח כך וכך.

סימן תמח סעיף כא

וכיצד הוא קונה החמץ? והנה ידוע דעת רש"י ז"ל דקונה מטלטלין בכסף ולא במשיכה. ודעת רבינו תם ז"ל דדווקא במשיכה ולא בכסף, וכן הסמיכו רוב הפוסקים. והרמב"ם פרק ראשון מזכייה פסק דקונה בין בכסף בין במשיכה, עיין שם.

ובחושן משפט סימן קצד סעיף י בארנו שיש מהגדולים דסבירא להו דלכל הדעות אם אי אפשר לעשות קניין משיכה – קונה בכסף, עיין שם. והנה לפי זה מקבל מהקונה פרוטה, ומקנה לו החמץ. אמנם אין לסמוך על זה בלבד.

והנה משיכה אי אפשר בחמץ הרבה, ויכול להקנות לו בקניין סודר. והיינו שהאינו יהודי הקונה יתן לו הסודר, ויחזיק בידו את הסודר. וכבר בארנו שם דקניין סודר קונה בכותי. ורבינו תם עשה כן למעשה (תוספות קדושין ג א). והא דכתיב ברות אצל קניין סודר "וזאת התעודה בישראל" – הכוונה שכן נהגו לקנות בקניין זה, עיין שם. אמנם כיון שמשכיר לו המקום שהחמץ מונח בו, כמו שנתבאר – יכול להקנות לו החמץ בקניין מטלטלין אגב קרקע, שבארנו שם בסעיף יא דמהני באינו יהודי, ודלא כאחד מהגדולים שפקפק בזה, עיין שם. וגם קונה האינו יהודי את החמץ כששכר המקום מדין חצר, דקניין חצר יש לו, כמו שכתבתי שם סעיף יב; אף שאחד מהגדולים פקפק בזה, מכל מקום מהני. וזהו דעת גדולי הראשונים, כמו שכתבתי שם.

וטוב לעשות כל הקניינים: קניין כסף, וקניין סודר, וקניין אגב, וקניין חצר. ואצלינו כותבים גם שטר מכירה. ואף על גב דמטלטלי לא מקני בשטרא, אמנם כבר בארנו שם בסימן רט סעיף טז דכיון דנהגו הסוחרים לכתוב קאנטראקטין על מכירת סחורה, ובהשטר הזה מתחייב עצמו, והוה חיוב על הגוף, והאדם דינו כקרקע. ועוד: דכיון דהמנהג כן – הוי סיטומתא וקנה, כמו שכתבתי בסימן רא. ועוד טעמים נתבארו שם. וכן הסוסים והבהמות – הוה קניינם כקניין מטלטלין.

סימן תמח סעיף כב

ודע דקניין כסף הוא הערבון שמקבל מהקונה על החמץ, וכל הקנייה שקורין או"ף גא"ב או זאדאטא"ק, והמעות בעד כל החמץ, ושארי הדברים – זוקף עליו במלוה, דקניין כסף אינו צריך שיתן כל הדמים אלא מקצת, ושיתן הערבון בתורת התחלת פרעון, כמו שבארנו בחושן משפט סימן קצ.

ויש מהגדולים שאמר דמקצת מעות לא מהני, ותיקן שהקונה יעמיד ערב קבלן בעד המעות. וכבר בארנו שם סעיף ג דאין שום חשש בזה, וכל רבותינו הראשונים והאחרונים סוברים דמקצת כסף קונה, עיין שם. ומכל מקום טוב גם לעשות ערב קבלן, וכן אנו נוהגים. וגם יש לעשות האנ"ט שלא"ק, שהוא מנהג הסוחרים.

(ודע דמה שכתבתי קניין חצר אי אפשר במכירת חמץ הרבה, שהרי בעינן שהחצר ישתמר לדעתו או שיהיה עומד בצדו, כמו שכתבתי בחושן משפט סימן ר, עיין שם.)

סימן תמח סעיף כג

דבר פשוט הוא שהחמץ צריך להיות מונח במקום שהקונה יכול ליכנס לשם מעצמו (ט"ז סעיף קטן ד ומגן אברהם סעיף קטן ד). דאם לא יכול ליכנס, והמפתח יהיה ביד הישראל – אינו אלא הערמה בעלמא. ולכן כתבו שצריך מסירת המפתח (שם וב"ח), וכך נהגו בדורות הקודמים.

האמנם עתה אי אפשר זה בשום פנים כידוע. וביותר בהיות שעיקרי החמץ שלנו הם יין שרוף ושכר, והם תחת השגחת הממשלה, ואי אפשר למוסרו ליד אחר. אך באמת אין זה עיכוב כלל, דדווקא כשעושה בכוונה כן להסתיר ממנו המפתח. ועוד: דבדיניהם יכול להחזיק בו אף בלא מסירת המפתח (ח"י ובאר היטב סעיף קטן ח). ועוד כתבו הגדולים דהקפידא הוי רק על שעת המכירה, אבל אחר כך אם סגר או הניח חותם – מותר (ח"י סעיף קטן יד ומק"ח סעיף קטן ח), רק שאינו נכון לעשות כן. אבל אם עושה שלא בכוונת נגד הקונה – וודאי אין קפידא, דמסירת המפתח אינו קניין.

ונהגנו לצוות באופן זה, לומר להאינו יהודי שמכר לו החמץ, או להאינו יהודי שבביתו העוסק בהעסק, והוא נחשב כפועלו של הקונה כמו שכתבתי: "ראה שהמפתח מונח כאן וכאן, ובכל עת שתרצה ליטול החמץ – תטול מכאן את המפתח, ותלך ותטול, ותשיב המפתח למקום זה כדי שלא יאבד." ובהמקום שמונח שם החמץ יהיו שם איזה כלים ואיזה חפיצים הצריכים לו בימי הפסח. וכשילך האינו יהודי – ילך גם הוא או אחד מבני ביתו לשם ליטול איזה כלי או איזה חפץ, וממילא שהאינו יהודי לא יגנוב. אבל אסור לדבר עמו נדון החמץ.

סימן תמח סעיף כד

וזה שכתב רבינו הבית יוסף, דמתנה על מנת להחזיר לא מהני בחמץ – אינו ידוע הטעם, שהרי בכל מקום קיימא לן דמתנה על מנת להחזיר הוי מתנה. והלבוש כתב באמת דאין זה רק חומרא בעלמא, עיין שם (וכן כתבו הבית יוסף, והמגן אברהם סעיף קטן ה בשם תרומת הדשן). ולפי זה בדיעבד לית לן בה (אליה רבה סעיף קטן יא).

ויש שכתבו דאסור מדינא, מטעם דכל זמן שהתנאי תלוי – הוי כפקדון. וקודם קיום התנאי כבר עבר ב"בל יראה". ולכן אף על גב דכשנתקיים התנאי איגלאי מילתא למפרע שהיה של האינו יהודי, מכל מקום הרי כבר עבר (שם בשם רדב"ז) ואינו. מובן כלל, שהרי בכמה דינים אמרינן בחמץ "אגלאי..." (שם). ויש שרצו לדחוק ולקיים הדברים (עיין מק"ח סעיף קטן ו), ואינו כן.

סימן תמח סעיף כה

והנראה לפי עניות דעתי: דהנה מקור דין זה הוא בהגהות מיימוניות (פרק ששי מהלכות שבת אות ב). ודייק זה מתוספתא שהבאנו בסעיף יד מישראל ואינו יהודי שהיו באים בספינה..., ובלבד שיתננו במתנה גמורה. ודייק מזה דמתנה על מנת להחזיר – לא מהני. ותמה בזה: הרי בכל מקום מהני? וכתב דשמא משום חומרא דפסח, עיין שם.

ולכן אני אומר דהרמב"ם והטור, שהביאו התוספתא כלשונה, נראה דלא דייקי זה כלל. דהכוונה מתנה גמורה בלא הערמה. אך אם יש לדייק כן, יש לומר הטעם פשוט דכל מתנה על מנת להחזיר – המקבל נוטל המתנה לידו, ואחר כך מחזירה. אבל כאן שהם בספינה, ואינו מזיז החמץ ממקומה – לכן אם נותנה במתנה גמורה הוה מתנה, אבל על מנת להחזיר – אין כאן לא מתנה, ולא תנאי, ולא חזרה, אלא פטומי מילי בעלמא, שהרי אינו נוטלה ואינו מחזירה.

וכן נראה לי באמת להלכה: כשנוטל החמץ לביתו – וודאי מהני. אבל כשאינו נוטלה לביתו, כמו מכירות שלנו – אינו מועיל מתנה על מנת להחזיר מטעמא דכתיבנא. אך למעשה אפילו נוטלה לביתו, כיון שהקדמונים אמרו דמשום חומרא דחמץ יש להחמיר – אין לנו לזוז מדבריהם.

סימן תמח סעיף כו

מעשה בראובן שמכר חמצו לאינו יהודי עם החדר כדת, ושמעון היה לו חמץ ולא מכרו להאינו יהודי, אלא העמיד החמץ שלו בהחדר הזה, ודימה בדעתו שבזה יצא ידי חובתו. ופסקו שחמצו אסור בהנאה. ופשוט הוא שאפילו היה אומר לראובן "העמדתי חמצי בחדרך" – אינו מועיל אלא אם כן עשאו שליח למכור, או הקנה לו את החמץ במתנה. אבל אמירה בעלמא – לאו כלום הוא (עיין ח"י סעיף קטן טו).

סימן תמח סעיף כז

והנה מכירות חמץ שלנו, הנהוג מכמה וכמה דורות שלפנינו, כך הוא: שכל בעלי החמץ חותמים את עצמם על הרשאה. וכותבים:

אנחנו חתומים מטה נותנים כח ורשות להרב פלוני למכור חמצינו, כל מיני חמץ.

וחושבים בפרטיות כל המינים, כמו לחם חטים, ולחם שעורים, וקמח חטים, וכן כל מיני משקין בפרטיות. וכן שארי מיני חמץ, כמו חומץ ושמרים...

ומרשים אנו החתומים מטה את הרב הנ"ל למכור באיזה מקח שיישר בעיניו. ואין אנו נאמנים לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן למכור ולהשכיר המקומות שהחמץ מונחים בהם. וכן למכור הבהמות והסוסים שלנו במקח אשר יישר בעיניו. וכן אנו נותנים רשות להשכיר את הריחים שלנו וכן החצר, עם כל זכות ויפוי כח. וכל הפועלים העוסקים בהעסקים שלנו יהיו על חשבון הקונה, ואין לנו שום שייכות בהם. וכן כל מיני חמץ שנקנה עוד עד ארבעה עשר לירח ניסן שנה זו, עד שעה עשירית – אנו נותנים לו כח ורשות למוכרם.

וחותמים את עצמם.

סימן תמח סעיף כח

ואין לשאול: איך אפשר לעשות שליח על מה שאין לו עתה? הא מבואר בנזיר (יב ב) דכל שאי אפשר לעשות בעצמו – אי אפשר על ידי שליח. אך חמץ שאני, דכיון דאינה ברשותו של אדם, אלא שהתורה עשאה כאילו היא ברשותו לעבור עליה ב"בל יראה" בגילוי דעתא – סגי. ויכול לעשות שליח הן למכור הן לבטל אף על החמץ שעדיין אינו ברשותו (מק"ח בסוף סימן תלד, עיין שם).

ואנחנו נהגנו להוסיף מפני זה שכותבים שמקבלים עליהם באלה ושבועה שלא לבטל השליחות, ושיתרצו לכל מה שיעשה. ואם כן בעל כרחם מוכרחים על פי השבועה לקיים השליחות, והוי כמו שעושים השליחות בערב פסח בשעה עשירית, דשליח יכול לעשות שלא בפניו.

והרב עושה שטר מכירה עם האינו יהודי הקונה, וחושב לו כל המינים שמוכר לו, כל מין במקח כך וכך, או כפי הנמכר בשוק פה עיר פלונית. ואף שאין הקונה יודע המדידה – אינו מעכב, דקיימא לן משך ולא מדד – קנה. ומקבל מהקונה ערבון שקורין או"ף גא"ב או זאדאטא"ק. ומהראוי לקבל כדי שיהיה פרוטה לכל אחד מהחתומים. והמעות – זוקף עליו במלוה עד אחר הפסח. והקונה מעמיד ערב קבלן בעדו.

והרב מדבר עם הקונה ומסביר לו הענין, ועושה עמו קנין כסף וקנין סודר, וגם שטר והאנ"ט שלא"ק. ומשכיר לו כל המקומות שהחמץ מונחים בהם, ואגבן יקנה החמץ. וכן בבהמות וסוסים – מקנה לו המקומות שעומדין בהם, ואגבן יקנו הבהמות והסוסים. דלאלומי מילתא אנו עושים הרבה קניינים. וכן משכיר לו העסקים בפרטיות, זה בכך וכך, וזה בכך וכך.

וכל אחד מה שיכול להוסיף – יוסיף, אך זהו תורף המכירה הנהוג בינינו.

ולאחר הפסח חוזר וקונה ממנו. ונכון לקנות ממנו בחזרה תיכף אחר הבדלה באחרון של פסח, כדי שלא יפתוחו בעלי הבית את עסקיהם קודם הקנייה בחזרה. ועיין ב[[ערוך השולחן אורח חיים תנ#סימן תנ סעיף טו|סימן תנ סעיף טו.

(ועושים עם הקונה רק לפי דינינו. ועיין בבא מציעא עא ב ובבא קמא קיג א. ואין שום חשש בזה, עיין חתם סופר אורח חיים סימן קיא. ודייק ותמצא קל.)