ערוך השולחן אורח חיים שלח

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן שלח | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דברים האסורים בשבת משום השמעת קול
ובו חמישה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו

סימן שלח סעיף א

כתב הרמב"ם בפרק כ"ג דין ד': "כל דבר שהוא גמר מלאכה - חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא (בגמר הכלי) או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן – חייב.

לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת: בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק בו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בזה – אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר" עכ"ל.

סימן שלח סעיף ב

ביאור הדברים: דבגמרא שלהי עירובין (ק"ד.) יש פלוגתא: דעולא סבר דכל מין קול אסור בשבת, אפילו קול שאינו של שיר כגון להכות על הדלת לפתוח וכיוצא בזה - אסור. ורבה סבר דלא אסרו אלא קול של שיר, הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת (רש"י).

ויש שפסקו כעולא, ואם כן כל מין קול אסור. אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקו כרבה, דדוקא קול שיר. וזהו שכתב רבינו הב"י בסעיף א': "השמעת קול בכלי שיר – אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה כשאינו דרך שיר - מותר" עכ"ל.

ולפי זה במקומות הגדולים שתלוים פעמונים למעלה מן הדלת, באופן שכשפותחים הדלת מקשקש הפעמון והוא עשוי כדי שישמעו מי שנכנס להבית - מותר לפתוח הדלת אף שמקשקש, כיון דאין הכונה לשיר, הוה כלהקיש על הדלת. ואף על פי שהקשקוש הוי קול נעים, מכל מקום כיון דאין הכוונה לשם שיר - אין בזה איסור.

וכן יש שהפעמון הוא בתוך הבית, ומבחוץ מושכין בחוט של ברזל ועל ידי כן מתחיל הפעמון לקשקש ופותחין לו - גם כן מותר מהאי טעמא, כיון שאינו עשוי לשם שיר. וכן יש שדוחקין מבחוץ והפעמון מקשקש מבפנים ופותחין לו - גם כן מותר מהאי טעמא.

סימן שלח סעיף ג

וכן הפעמונים שבפרוכת שבהפתח הארון מקשקשים, וכן הפעמונים שתולין על הספר תורה שבעת הילוכו מקשקשים, כיון שאין הכונה לשיר אלא להשמיע קול בעלמא כדי להודיע לעם שמוציאים הספר תורה או שהולכין עמה על הבימה - אין זה קול שיר שאסרו חכמים (וכן כתב המג"א סק"א והא"ר).

ויש מי שמחמיר בזה (ט"ז סק"א מטעם הרמ"א שיתבאר), ואינו עיקר כמו שנתבאר בס"ד, וכן המנהג הפשוט בכל העולם.

סימן שלח סעיף ד

וכלל הדברים לפי זה: דכל ענין שהכונה בשביל נעימות השיר, כשירי שמחה או שירי אבל או שירי עגבים, ועושה זה בכלי או אפילו בידיו, כמ"ש הרמב"ם: "להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים", כלומר שיש במיני נגונים שעל פי הכאתו באצבע מנעים השיר, כיון שעושה מעשה באצבעו - אסרו כמו בכלי שיר.

וכן לקשקש באגוז לתינוק או בזוג כדי שישתוק או שישן, דמקשקש בנעימות ועביד קלא כמו זמזומא (גמרא), והיינו מין חליל והוא מכוין שיהא בזה נעימות השיר, דעל ידי זה ישתוק התינוק ויישן – ואסור. וכן אם נותנים מים בכלי מלא נקבים ומטיף לתוך כלי מתכות כדי שישמע קול נעים כי קלא דזמזומי - אסור (מג"א מגמרא שם).

סימן שלח סעיף ה

ובדברים שאין הכונה לנעימות השיר, ואין בהם לא שמחה ולא אבל ולא עגבים אלא להשמיע קול בעלמא, אפילו הקול חזק כמו השמש המקשקש בקורנס על הכתלים לקרא לבית הכנסת או שמכה בדבר חזק על הבימה וכיוצא בזה, ואפילו אם מקשקש כמו זוג, שיש בזה איזה נעימות כמו הזגין שבספר תורה ובפרוכת או הזגין שעל הדלת כמו שכתבתי, כיון שאין הכונה בשביל נעימות אלא להשמיע קול בעלמא - אין זה ענין לאסור משום כלי שיר.

וכן המשחקים באגוזים, שאגוז זה יכה אגוז השני, אף על גב שמשמיע קול - אין זה כלום (גמרא), ורק בקרקע - אסור משום אשוויי גומות כמו שיתבאר.

ולכן מותר להעמיד מערב שבת כלי המקשקש לשעות שקורין זייגע"ר, שמערכים ומכינים אותו מבעוד יום על ידי משקולת שיקשקש בכל שעה כל יום השבת, דאין זה קול כלי שיר, דאין הכוונה משום הנעימות אלא כדי לידע ולשמוע איזה שעה כעת, ולכן אף שמקשקש בנעימות – מותר, והכל מטעם שנתבאר, כיון שאין הכונה לשיר אלא להשמיע קול בעלמא.

ויש מי שרוצה לאסור בזה מאיזה טעם, ואינו עיקר (עיין ט"ז סק"ב), כן פסק רבינו הב"י בסעיף ג' ע"ש. ומשמע מזה דלהעמיד כלי שיר מערב שבת שישיר מעצמו בשבת - גם כן אסור, והכי מסתברא, דכיון דהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר, אם כן מה לי אם מנגן על ידו או מעצמו, סוף סוף יש חשש כשיראה שאינו מנגן יפה יתקננו (ולהעמידו בשבת אסור משום מתקן מנא).

סימן שלח סעיף ו

ודע דעל מה שכתב רבינו הב"י דלהקיש על הדלת כשאינו דרך שיר – מותר, כתב רבינו הרמ"א וזה לשונו: "וכן אם לא עביד מעשה – שרי, ולכן אלו שקורין לחבריהן ומצפצפים בפיהם כמו צפור - מותר לעשותו בשבת" עכ"ל.

ואינו מובן כלל מאי קמ"ל, דהנה שירה בפה הלא לא נאסרה כלל, רק שירה בכלי או בגופו בקשקוש אצבעות כמ"ש, ועל זה אומר בעצמו דאם לא עביד מעשה שרי, כלומר שמשורר רק בפיו בלא מעשה כלי. ואם כן מאי קמ"ל שמותר לצפצף בפיו כצפור, הא כל מין שיר מותר בפיו.

סימן שלח סעיף ז

ובמקור הדין (ש"ג בשם ריא"ז סוף עירובין ע"ש) כתב בלשון זה: "אף על פי שבאותו הצפצוף רגילין גם כן להנעים בשיר, הכא וכו'” עכ"ל, ומבואר דזהו הרבותא, דגם בשיר של כלי רגילין בצפצוף הזה.

וגם זה אינו מובן, דמה בכך, סוף סוף שיר הפה לא נאסר מעולם. ואם כונתו לא על שיר של כלי אלא כלומר שבצפצוף זה מנעים בשיר, פשיטא שמותר, דהרי כל שיר שבפה מותר.

ולכן נראה לי דהפירוש כן הוא: דבצפצוף הזה רגילין להשים אצבעו לתוך פיו בין השפתים והשינים, ועל ידי כן יוצא הקול כצפור. וזהו הרבותא, דאף על גב דביד אסור, כמ"ש הרמב"ם דאסור להכות באצבע וכו' כמ"ש בסעיף א', מכל מקום - הכא שרי, כיון דבידו אינו עושה מעשה שיר ושירתו היא בפיו, והיד אינו אלא כדי שהצפצוף בפה יעלה יפה, לכן מותר.

סימן שלח סעיף ח

ודע דעל פי מה שבארנו אולי יש ללמד איזה זכות על מה שבעוונותינו הרבים זה עש[י]ריות שנים שפשתה המספחת אצל החזנים, שאוחזים בידיהם מזלג קטן של כסף או של עשת ברזל שקורין קאמע"ר טא"ן בעמדה לפני העמוד בשבתות וימים טובים, והוא עשוי למען העמיד משקל הקול נגינה, שנוטלין המזלג בין שיניהם ונשמע לאזניהם קול נגינה, ועל ידי זה יודעים להעריך הנגינה, והרי זהו ממש כלי שיר ועשוי לשיר.

ואין בידינו למחות, באמרם שבלעדו אי אפשר להם לנגן, ובעונותינו הרבים הדור פרוץ וההמון מחזיקים בידם, ולא לבד שאין ביכולת למחות אלא אף מי שירצה לצאת מבית הכנסת מפני זה מתעורר מחלוקת כידוע.

ואולי מפני שקול נגינתו אינה נשמעת רק מפה לאוזן ואינו אלא כרגע, ותכליתו הוא בשביל שירת הפה שלא נאסרה מעולם, אפשר שאינו בכלל כלי שיר שאסרו חכמים, כמו שכתבנו על צפצוף הפה שנותנין היד לתוך הפה. ובהכרח ללמד זכות, כי חלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור שבות, ומה גם בעמדם בתפלה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.

(וגם במה שאומרים התיבות וכופלים ומשלשים ופורשים הנאטי"ן לפני העמוד למען יזמרו על פי חוקי הזמרה, וכל יראי אלקים מצטערים בזה ואין בידם למחות, כי ההמון פרוע ואין שומעין בזה לדברי חכמים, באמרם שזהו אצלם עונג שבת ועונג יום טוב. ואולי באמת אין איסור בזה, וטוב לפני האלקים ימלט מזה, ואנחנו ללמד זכות באנו על זרע קודש שתומי עינים. ואולי מדאמרו חז"ל רק על 'שמע שמע' משתקים אותו, שמע מינה דבשארי תיבות לית לן בה אם כופלים ומשלשים. וגם על הנאטי"ן הפרוסים לפני העמוד אין לנו לומר בזה טעם איסור ברור, ולכן הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו')

סימן שלח סעיף ט

עוד כתב: דאסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אף על פי שאינו מכוין לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך – אסור. ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרא לבית הכנסת על ידי כלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת עכ"ל, ולכן יש מקומות שהשמש לוקח כלי אחר להכות בו בשבת (מג"א סק"ג).

ולא נתברר יפה טעם איסור זה, כיון שאינו של כלי שיר. ויש מי שאומר דכיון שהכלי מיוחד לכך חיישינן שמא יכוין לשיר (ב"י), ואינו מובן דמניין לנו לגזור כן, ועוד דהוי כגזירה לגזירה. ונראה דהאיסור הוא משום עובדא דחול. (הט"ז סק"א כתב דכמו כן אסור לתלות רצועה שבה פעמונים על הפרוכת ע"ש, ואיני יודע הדמיון ובפרט לפי מ"ש ודו"ק)

סימן שלח סעיף י

ויש מהקדמונים שהתירו לומר לאינו יהודי לנגן בשבת בכלי שיר בחופות, דהוה שבות דשבות ובמקום מצות שמחת חתן וכלה לא גזור רבנן. וכתב רבינו הרמ"א בסעיף ב': דאפילו לומר לאינו יהודי לתקן הכלי שיר – מותר, מפני כבוד חתן וכלה, אבל בלאו הכי – אסור. ומיהו בזמן הזה נהגו להקל, מטעם שיתבאר בסימן שאחר זה לענין טיפוח וריקוד" עכ"ל.

וזה ודאי תמוה להתיר אמירה לעכו"ם באיסור דאורייתא (מג"א סק"ד), ואפשר שהולך לשיטתו בסימן רע"ו שהתיר לומר לאינו יהודי להדליק לו נר לכבוד סעודת שבת, וכבר נתבאר בשם דאין הלכה כן.

וגם בזמנינו לא שמענו היתר זה, אפילו לומר לאינו יהודי לנגן בכלי בשבת לכבוד חתן וכלה, ובכל המדינות נוהגים איסור בזה, וקל וחומר לומר לו לתקן כלי שיר. ואם האינו יהודי בא מעצמו לנגן בכלי - אין צריך למחות בידו (שם), אבל לא לומר לו לנגן. ואפילו בערב שבת לא יאמר לו שיבא בשבת לנגן בכלי, וכן המנהג הפשוט ואין לשנות. (ומ"ש מטעם שיתבאר בסימן של"ט, וזהו מפני שאין אנו בקיאין בתקון כלי שיר ע"ש, זהו לענין טיפוח וריקוד אבל לא לנגן ממש, וחלילה להתיר בזה)

סימן שלח סעיף יא

המשמר פירותיו וזרעיו מפני חיה ועוף - לא יספוק כף אל כף כדי להבריחם, וכן לא יטפח כפיו על ירכו, וכן לא ירקד כדי להבעיתם ולהבריחם.

ואף על גב דאין בזה גזירת טיפוח וסיפוק שיתבאר בסימן הבא, שגזרו שמא יתקן כלי שיר, שאין זה אלא בטיפוח וסיפוק של שמחה ושיר ולא בכהני גוונא, מכל מקום גם זה אסור, גזירה שמא כשיראה שאינו יכול להבריחם בזה יטול צרור ויזרוק להם מהרשות היחיד לרשות הרבים כדי להבריחן (רש"י עירובין ק"ד.). ולכן אפשר לדידן דלית לנו רשות הרבים, אפשר דמותר לטפח ולספק, דאפילו יזרוק צרור לא יבא לידי איסור תורה (מג"א סק"ו).

סימן שלח סעיף יב

אין שוחקים באגוזים על גבי קרקע ולא בתפוחים, גזירה שמא יבואו להשוות גומות, ויהיה חייב משום בונה בבית ומשום חורש בשדה.

ואסור לשחוק בכל מיני פירות מטעם זה, אבל על גבי שלחן או בבית שיש בו רצפה – מותר, דבזה לא שייך אשוויי גומות, ולא גזרו אטו שחוק על גבי קרקע, כמו שיש סוברים כן בכיבוד הבית בסימן הקודם ע"ש, דשחוק אינו דבר של קביעות שיגזורו זה מפני זה (ומתורץ קושית המג"א סק"ז).

וכן מותר לשחוק בעצמות שקורין טשי"ך ובלשונינו מייליסקע"ס, ואף על פי שמשמיעים קול בעת השחוק שדופקים זה עם זה, מכל מקום כיון שאינו קול של כלי שיר - מותר כמו שנתבאר.

סימן שלח סעיף יג

ודע דמיני שחוק אין היתר רק כששוחקין לשחוק בעלמא, אבל בצחוק כדי להרויח – אסור, דזהו כמקח וממכר. ואפילו השוחקים בתם ובחסר שקורין או"ם גרא"ד - אסור מטעם זה, וכן המשחקין באגוזים להרויח – אסור.

ומה שהנשים והתינוקות משחקין כתב רבינו הרמ"א בסעיף ה': דאין למחות בהן, דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים עכ"ל, כלומר דודאי לא ישמעו, ובדרבנן אמרינן מוטב, כדאיתא בביצה ריש פרק ד' ע"ש.

ואולי כפי הנהוג עתה שאין מתחייבין בהצחוק הזה בשום דבר אלא במה שצוחקין, כמו מי שאגוז שלו ינקף את אגוזו של חבירו יזכה באגוזו של חבירו, ובאם לא ינקוף יזכה חבירו בשלו, וכן בצחוק תם וחסר, שנוטל כמה אגוזים בידו וסותם היד ושואל לחבירו תם או חסר, ומשיב תם או משיב חסר, ופותח את ידו ומונים: אם הוא כפי מה שאמר השני זוכה השני בהם, ואם ההיפך על השני ליתן לו כך אגוזים כפי מה שהיה בידו, ואין בצחוק הזה רק אסמכתא בעלמא ולא כדרך מקח וממכר, ולמי שסובר דאסמכתא לא קניא - אינו מחויב לשלם. ולכן מה שמשלם אינו אלא מתנה בעלמא, ואין בזה גזירת מקח וממכר (כן נראה לעניות דעתי ללמד זכות), וצחוק בכדור נתבאר בסימן ש"ח.

סימן שלח סעיף יד

תנן בשלהי עירובין: ממלאין מבור הגולה ומבאר הגדול בגלגל בשבת במקדש ולא במדינה, גזירה שמא ימלא לגינתו ולחורבתו, דמתוך שממלאין בו בלא טורח, אתי להשקות בו גינתו וחורבתו בשבת (רש"י), או שימלא ממנו למשרה של פשתן.

ומפורש בגמרא שם דאם לא היה שם לא גינה ולא חורבה ולא בריכה לשרות בה פשתן – מותר, ולא גזרו אטו שארי מקומות, משום דזהו גזירה רחוקה ודיו לגזור במקומה.

ויש מרבותינו שפירשו דלא מיירי בסתם גלגל, דבכהני גוונא לא שייך לגזור, ולא אסרו אלא בגלגל גדול שמוציא מים הרבה ביחד בלא טורח, וזהו גלגל גדול הקבועים בו הרבה דליים סביבו ונתמלאים ביחד ונשפכים ביחד. אבל גלגל שלנו שאין ממלאין בה הרבה כל כך – מותר, דליכא למיחש למידי, וכן עיקר כדיעה זו (א"ר).

סימן שלח סעיף טו

ומי שיש לו פירות בראש הגג ורואה מטר שבא - אסור לשלשלם בשבת לבית דרך ארובה שבגג, וכך שנו חכמים (ריש פרק ה' דביצה) במשנה: משילין פירות דרך ארובה ביום טוב, אבל לא בשבת, משום דהוי טירחא גדולה שלא לצורך שבת. אבל מותר לכסותן במחצלאות וכיוצא בזה, ואף על פי שבזה יש גם כן קצת טירחא, התירו מפני ההפסד.

ולא מיבעיא פירות שראוים לאכילה, אלא אפילו לב[י]נים שהם מוקצים ומתיירא שהגשמים יטשטשם - מותר לכסותן מפני ההפסד. ויש מי שאוסר גם לכסותן ואפילו פירות, משום דכל מין טירחא אסור שלא לצורך שבת (מג"א סקי"א בשם יש"ש), ואנו אין לנו אלא פסק רבינו הב"י בסעיף ז' דמתיר אפילו בלב[י]נים.

מיהו ליתן כלי תחת הדלף - מותר לכל הדיעות, וכשנתמלאה שופכה ומחזירה למקומה. וזהו דוקא כשהדלף ראוי לרחיצה על כל פנים, ומותר לטלטל הכלי עם הדלף. אבל אם אינו ראוי לרחיצה, כגון שהם מים עכורים - אסור ליתן הכלי תחת דלף כזה, דהוא מבטל כלי מהיכנו, כיון שתיאסר בטלטול.

ואף על גב דכשתתמלא הכלי ותהיה מאוס עליו הרי מותר לשופכה כדין גרף של רעי, אמנם הלא זהו עצמו אסור לעשות גרף של רעי לכתחלה, ואם כן בעל כורחו יתרצה שלא יטלטלנה, ויש כאן ביטול כלי מהיכנו. אמנם אם עבר ונתן כלי תחת דלף כזה שאינו ראוי לרחיצה והוא מקום שיושב שם - נעשה כגרף של רעי ומותר להוציאו, אבל לא יחזור להעמידו תחת הדלף הזה.

וזהו כשאין היזק גדול במה שדולק מהתקרה, אבל בהיזק גדול כבר נתבאר בסימן ש"ח דעושין גרף של רעי לכתחלה כדי להנצל מנזק גדול (ועיין בטור שמתיר לכתחלה, ועיין ב"י וב"ח וט"ז, ולפי מ"ש יש לומר דלא פליגי לדינא ודו"ק).