מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ לְעוֹלָם וָעֶד. צוּר חַיֵּֽינוּ, מָגֵן יִשְׁעֵֽנוּ אַתָּה הוּא. לְדוֹר וָדוֹר נוֹדֶה לְךָ, וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶֽךָ, עַל חַיֵּֽינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶֽךָ, וְעַל נִשְׁמוֹתֵֽינוּ הַפְּקוּדוֹת לָךְ, וְעַל נִסֶּֽיךָ שֶׁבְּכׇל יוֹם עִמָּֽנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶֽיךָ וְטוֹבוֹתֶֽיךָ שֶׁבְּכׇל עֵת, עֶֽרֶב וָבֹֽקֶר וְצׇהֳרָֽיִם. הַטּוֹב כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמֶֽיךָ, וְהַמְרַחֵם כִּי לֹא תַֽמּוּ חֲסָדֶֽיךָ, כִּי מֵעוֹלָם קִוִּֽינוּ לָךְ.
בחזרת הש"ץ, הציבור עונה כאן ואומר:
(מוֹדִים אֲנַֽחְנוּ לָךְ, שָׁאַתָּה הוּא יְיָ אֱלֹהֵֽינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. אֱלֹהֵי כׇל בָּשָׂר, יוֹצְרֵֽנוּ, יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית, בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עַל שֶׁהֶחֱיִיתָֽנוּ וְקִיַּמְתָּֽנוּ. כֵּן תְּחַיֵּֽנוּ וּתְקַיְּמֵֽנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלֻיּוֹתֵֽינוּ לְחַצְרוֹת קׇדְשֶֽׁךָ לִשְׁמֹר חֻקֶּֽיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶֽךָ, וּלְעׇׇבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאֲנַֽחְנוּ מוֹדִים לָךְ. בָּרוּךְ אֵל הַהוֹדָאוֹת.)
וְעַל כֻּלָּם יִתְבָּרַךְ וְיִתְרוֹמַם שִׁמְךָ, מַלְכֵּֽנוּ, תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד.
וּכְתוֹב לְחַיִּים טוֹבִים כׇל בְּנֵי בְרִיתֶֽךָ.
וְכֹל הַחַיִּים יוֹדֽוּךָ סֶּֽלָה, וִיהַלְלוּ אֶת שִׁמְךָ בֶּאֱמֶת, הָאֵל, יְשׁוּעָתֵֽנוּ וְעֶזְרָתֵֽנוּ סֶֽלָה. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, הַטּוֹב שִׁמְךָ, וּלְךָ נָאֶה לְהוֹדוֹת.
שָׁלוֹם רָב עַל יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ תָּשִׂים לְעוֹלָם, כִּי אַתָּה הוּא מֶֽלֶךְ אָדוֹן לְכׇל הַשָּׁלוֹם, וְטוֹב בְּעֵינֶֽיךָ לְבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עֵת וּבְכׇל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶֽךָ.
בְּסֵֽפֶר חַיִּים, בְּרָכָה וְשָׁלוֹם וּפַרְנָסָה טוֹבָה, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶֽיךָ, אֲנַֽחְנוּ וְכׇל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. בָּרוּךְ אַתָּה, יְיָ, [בארץ: הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם / בחו"ל: עוֹשֶׂה הַשָּׁלוֹם].[1]הערה
- ^ בחוץ לארץ חותמים "עושה השלום" בעשרת ימי תשובה, והוא מנהג אשכנז הוותיק. ואילו בנוסח אשכנז בארץ ישראל קיבלו את דעת הגר"א שחותמים כרגיל תמיד, ואין לשנות בעשרת ימי תשובה (פאת השולחן סימן י"ז ושם בבית ישראל סוף ס"ק כ"ד); וכן מנהגם של החסידים ("נוסח ספרד") והספרדים.
