לברכה הנראים חולקים על הדעת ההיא בצד שיהיו מסכימים על האמת, ולזה היה זכירתנו אלה המאמרים בזה המקום דבר בלתי תועלת.
וראוי שתדע שאלו הדעות השלשה שנפלו בזה הדעת השני הם גם כן על מספר החלקים אשר אפשר שיחלקו בו תחלה בעלי זה הדעת. וזה כי כבר הוקשה על בעלי זה הדעת מה שנתפרסם מן החוש, שכבר ימצא פעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו, והנה הותר זה הספק אם בשנודה בזאת הטענה, אם כשנחלוק עליה. ואולם היתר זה הספק שיהיה בשנודה בה הוא בשנאמר שאלו הענינים אשר נפל בהם רוע הסדור אינם מיוחסים אל ההשגחה האלהית, אלא סבה אחרת, כאלו תאמר הפתיות והאולת ושאר הסבות שאפשר שייוחס זה אליהם, וזהו דעת אליפז. ואולם ההיתר זה הספק שיהיה בשנחלק עליה הוא בשני צדדים לבד. וזה כי למה שהיו חלקי זאת הטענה שנים לבד, והם הנושא והנשוא, הוא מבואר שלא ימנע חלקנו על זאת הטענה מחלוקה, אם שיהיה המחלוקת מצד הנושא, אם שיהיה המחלוקת מצד הנשוא ואולם המחלוקת שיהיה מצד הנושא הוא שנאמר שאין הצדיק המגיע לו רע צדיק לפי האמת, אבל הוא צדיק לפי מחשבתנו, ושאין הרשע המגיע לו טוב רשע לפי האמת, אבל הוא רשע לפי מחשבתנו, וזה דעת צופר. ואולם המחלוקת שיהיה מצד הנשוא הוא שנאמר שאין הרע המגיע לצדיק רע לפי האמת, אב הוא רע לפי מחשבתנו, ושאין הטוב המגיע לרשע טוב לפי האמת, אבל הוא טוב לפי מחשבתנו, וזה דעת בלדד.
והנה ימצא לדעת דעת מאלו השלשה אופן מההראות. וזה שכבר יראה למה שראה אליפז בזה הענין מקום ההראות, והוא כי מפני שאנחנו נראה בקצת הטובות והרעות הנופלות באישי האדם סדר ויושר, וקצתם הולכות בזולת סדר ויושר, הוא מבואר שהוא ראוי שייוחסו אלו שני מינים להתחלות מתחלפות. ולפי שהוא ראוי שיהיה מה שהולך מהם בסדר ויושר מיוחס אל השם יתברך, הוא מבואר שמה שהולך בזולת יושר הוא מיוחס אל התחלה אחרת. ובהיות הענין כן, והיה הפועל והמקבל שתי התחלות מתחלפות, עד שכבר ימצא שמה שהוא הולך בדברים הטבעיים בסדור שלם וביושר הוא מיוחס אל הפועל, ומה שהוא הולך בזולת סדור ויושר הוא מיוחס אל המקבל, והם הענינים אשר ימצאו בנמצא הטבעי מהכרח החומר, כמו בליטת האברים והוספתם וחסרונם ומה שידמה לזה. הוא מבואר שהוא ראוי שיהיה הענין באלו הדברים כן, רצוני שמה שהוא הולך בסדר ויושר מהטובות והרעות הנופלות באישי האדם הוא מיוחס אל השם יתברך שהוא הפועל
