שהמספר הוא אשר יתוסף אל מה שאפשר שיתוסף, ואם הנחנו שהשם יתברך יודע בשלמות כל אלו ההוספות, או הנחנו האפשר נמצא בהם בפעל, היה בכאן מספר לא יתכן שיתוסף עליו, וזה בטל. והנה הסבה בזה הטעות הוא הניחנו נמצא מה שלא הונח אפשר, והנה אין ראוי שתקרא ידיעה רק מה שהוא לפי טבע הדבר הנודע, לא מה שהוא על זולת טבע הדבר הנודע, כי זה יותר ראוי שיקרא סכלות וטעות משיקרא ידיעה.
וראוי שלא יעלם ממנו שכבר נפל הטעות במה שזכרנו מההתר שהבין אבן רשד מדברי הפלוסוף מצד אחר זולת הצד אשר זכרנוהו. וזה כי מה שהניח שבגשם ימצאו יחד בכח נקודות אין תכלית למספרם אפשר בו שיחלק על כל אחת מהם, הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו בגשם הבעל תכלית גבולים בלתי בעלי תכלית בכח, הנה, מפני ששני אלו הגבולים לא ימשכו קצתם לקצת, כפי מה שהתבאר בששי מן השמע, הנה יהיה בין כל שני גבולים מהם שיעור מה. ולפי שהם הונחו בלתי בעלי תכלית, הנה יהיו השעורים אשר בין כל שני גבולים מהם במספר בלתי בעלי תכלית. ולפי שהוא מבואר באי זה שעור שהזדמן, כאשר הוכפל כפלים אין תכלית למספרם, כבר יתחדש מההכפל שיעור בלתי בעלי תכלית, הנה הוא מבואר שיחויב מזה שיהיה הגשם הבעל תכלית בלתי בעל תכלית, וזה מבואר הבטול. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שאין במתדבק גבולים בלתי בעלי תכלית במספר, לא בכח ולא בפעל. ואולם העדר התכלית הנמצא בחלוקת המתדבק הוא בפעל החלוקה, לא במספר החלקים, כי מספר החלקים אשר אפשר שיחלק אליהם הוא תמיד בעל תכלית, אלא שזה המספר הוא נוסף אל מה שיתוסף, וזה תמיד. והמשל שכאשר דמינו אותו נחלק אל שני חלקים, הנה כל אחד מהם אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים ארבעה, וכל אחד מהם גם כן אפשר שיחלק אל שני החלקים, ויהיו החלקים שמנה, ובזה יתוסף תמיד מספר החלקים אל מה שיתוסף, עם היותם תמיד בעלי תכלית במספר. ובזה האופן ידמה העדר התכלית אשר בחלוקה העדר התכלית אשר בהוספת המספר, וכמו שהמספר לא יתוסף לא בכח ולא בפעל אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, כן הענין בזאת החלוקה אשר למתדבק. ואולם שהמספר לא יתוסף בכח אל מה שהוא בלתי בעל תכלית במספר, הוא מבואר משתי הקדמות. האחת היא שכל מספר הוא בעל תכלית, לפי שכל מספר הוא אם זוג אם נפרד, וכל אחד מאלו הוא בעל תכלית. והשנית הוא שהמספר אין לו כח בזאת ההוספה על שיהיה דבר אינו מספר, אבל
