342
הרדיפות בימי דאמיטיאן
ובא בגמ׳ יבמות ד׳ ט"ו ובתוספתא פרק א':
״שאלו את ר׳ יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כדברי מי אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים בין שתי מחלוקות גדולות בין בית שמאי ובין בית הלל מתירא אני שמא ירוצו גולגלתי אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים משפחת בית צבועים מבן עכמאי ומשפחת בית קופאי מבן מקושש שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים ושמשו על גבי המזבח".
והנה דברי ר׳ יהושע הלא הנם עדות ברורה, ועוד יותר מזה.
שהרי אין עדותו רק דבר הוראה לבד כי אם גם הלכה למעשה.
והדבר הזה הי׳ כבר הוראה מזמן קדום שהרי בימי ר׳ יהושע היו כבר כהנים גדולים ממשפחה זו דהיינו מבניהם או בני בניהם אשר נתגדלו אחר זה.
ובכל זה לא הכריעו הדבר על ידי זה ור׳ יוחנן בן נורי הציע ״אמר ר' יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל וכו׳ בואו ונתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתיבמות״.
ולבד דברי ר׳ יהושע הי׳ שם גם חבר גדול בעדות גם ר' דוסא בן הרכינס אשר אמר שם יבמות ט"ז: ״אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר שלשה דברים צרת הבת אסורה וכו׳".
ובכל זה לא הוכרע הדבר אז אף שבענינים אחרים הי׳ בזה די להכריע הדבר.
אבל ענין הדבר זה הוא.
כשאין הספק על היסוד עצמו כי אם על פרט הבא בתוך יסוד קבוע וידוע אז אפשר לברר את הדבר מתוך עניני היסוד עצמו,
ואז אם הי' מחלוקת איך ללמוד זה מהיסוד, הנה אם מצאו עדות בבית הוועד, וכאשר דקדקו בבית הוועד ונמצאה העדות מכוונת והדברים ברורים והדעת מכרעת כן על היסוד הכללי הידוע, אז הוכרע הדבר כן על פי דעת רוב חכמי הוועד והסכמת דעתם.
לא כן דבר צרת הבת, דבר זה יצא מכללו בכל התורה כולה, והוא דבר היחידי אשר הספק בא על היסוד עצמו.
ועל כן אין ממה לדון בו מעצמו וקשה מאד ההכרעה.
ובהיותם מתונים מאד בברורי ההלכות עד כי גם בשאלות פרטיות בא עליהן בחולין ד׳ מ״ח:
״התליע כבד שלה זה הי׳ מעשה ועלו עליה בני עסיא שלש רנלים ליבנה לרגל שלישי התירוה להם״.
וכן במס׳ פרה פרק ז׳ משנה ו׳:
״המוליך את החבל בידו לדרכו כשר ושלא לדרכו פסול זה הלך ליבנה שלשה מועדות ובמועד שלישי הכשירו לו הוראת שעה".
וכל זה בשאלה פרטית, אשר גם בזה היו מתונים בדין מאד ורק לרגל שלישי החליטו.
אבל בשאלה גדולה כוללת במקום שיחסר היסוד אשר נסתפקו בו, שם חפשו למצוא דבר ברור.
