102
הממונים שהיו במקדש
וכל שלשה הדברים האלה היוצאים בזה מהבבלי והירושלמי יחד א) כי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס היתה לפני ימי הפסח אשר אז יבוא גם זמן העומר ב) ושהי׳ אז גם המעשה עם התמיד ג) ושנשדפה אז ארץ ישראל.
כל הדברים האלה יוצאים מפורשים כן גם מדברי יאזעפוס בדבריו אלטטי' XIV, 2, 1 בספרו גם הוא שם את דבר מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס.
ואחרי אשר יספר שם לפני זה כי על פי הסתת אנטיפטר אבי הורדוס ברח הורקנוס אל ארעטאס מלך הערביים, וכי הבטיחו כי ישיב לו הארץ עם שנים עשר הערים, יאמר:
על פי ההבטחות האלה יצא ארעטאס נגד אריסטובלוס וינצחהו, וכאשר עזבוהו גם אנשיו ברח לירושלים, ומלך הערביים עם חילו באו אחריו וכו׳.
וארעטאס יחד עם חיל הורקנוס שמו מצור על המקדש, אשר שם הי׳ אריסטובלוס והכהנים וכו׳ בתוך ימי המצור הזה הגיע זמן חג המצות וכו׳ כפי האמור הי' אז לפני חג הפסח, אשר אז בימי החג יביאו בני ישראל קרבנות הרבה, ואחרי אשר לא הי׳ לאריסטובלוס ואנשיו מה להקריב, בקשו מהיהודים אשד מבחוץ לתת זה להם ויבטיחו לתת במחירם ככל אשר ירצו, ואלה בקשו אלף דראכמען בעד כל אחד, אבל כאשר הורידו להם המחיר לא נתנו להם וכו׳ וד׳ לא האריך אפו כי אם העניש אותם מיד כי בא סערת ארקאן אשר השחית את כל תבואת הארץ מסביב, עד כי הי' אחר זה כל מדה (Modius) חיטים במחיר אחד עשר דראבמען." ומפני שהי׳ זה סמוך לימי החג חשב יאזעפוס שהי׳ זה לצורך קרבנות החג שגם הם צריכים ביקור, והיה זה איזה ימים לפני החג.
ודברי הברייתא בגמ' מדוקדקים יותר שהי׳ זה לצורך הקרבת התמיד עצמו שגם זה כבר לא הי׳ להם.
וזה אינו נוגע לדברינו.
אבל הנה כל הדברים יתאימו יחד כי באותה שעה נשדפה ארץ ישראל ועל כן הנה בזמן ההוא בימי מלחמת הורקנוס ואריסטובלוס אשר הי׳ הדבר עם הקרבת התמיד, בזמן ההוא בבוא חג הפסח הי׳ הדבר גם עם הקרבת העומר וכמבואר.
ולא לבד שאין בזה שום סתירה בין הבבלי והירושלמי כי אם שהדברים שפה אחת ודברים אחדים.
ומבואר כי כדברי הבבלי והירושלמי יחד כן הוא כי המעשים אשר באו בבבלי ובירושלמי על פתחיה מרדכי היו בימי הורקנוס ואריסטובלוס.
ובבבלי מבואר כי פתחיה מרדכי האמור במשנתנו הכונה למרדכי הראשון אשר בכתבי הקדש, וכן הם גם דברי המשנה עצמה.
״אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון (כבר נתבאר לנו בח״ב עמוד 461ובח״ג עמוד 122 כי הוא הי׳ ימים רבים בבבל) פעם אחת נשדף העולם כלו ולא היו יודעין מהיכן להביא העומר והוה תמן חד אילם דהוה יהיב ידיה על עיניה וידיה על סוכרא אייתיניה קמיה דפתחיה וכו׳ אמר אית אתר דמתקריא עין סוכר״ וכו׳,
אבל הלא דבר ״עין סוכר״ מפורש במשנה שהי׳ בשתי הלחם ולא עם העומר, ״מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר״,
והדבר פשוט שבהמעשה השניה מענין ״עין סוכר״ צריך להיות גם בירושלמי כמו שהוא בבבלי ״ולא היו יודעין מהיכן להביא שתי הלחם״.
