את כולם ראיתי והתבוננתי עליהם.
אך לא מצאתי אף ספר אחד אשר יאמר עליו כי הוא זה, אשר יכיל בקרבו כל קורות ומאורעות חיי רבותינו ז"ל.
וכמו קול קורא אלי קום מה לך נרדם היום קצר והמלאכה מרובה ועת לעשות כבוד לחכמינו ז"ל ולחבר חבור שלם ומשוכלל, בלי כחל בלי שרק בלי שום פלפול ודרשות והשערות התלויות על בלי מה, אך כמו שהם, ושמתי פני להמקור הראשון להש"ס בבלי וירושלמי והמדרשים, ולקטתי ציונים וציינתי אצל כל תנא ואמורא כל דבר ודבר השייך לו.
ולא יאומן כי יסופר את כל העמל שעמלתי יומם ולילה משך שמונה שנים. את מבחר שנותי הקרבתי קרבן כליל לכבוד חכמי רז"ל. כל משך הזמן הארוך הזה לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, לא ישבתי בסוד מרעים, לא שמתי אל לבי מה שחברי ישחקו לי וילעיגו עלי. ודבר אחד מדברי תורה היה שוה עלי מכל חללי דעלמא. ושמתי נגד עיני שחיי האדם כחלום יעוף. ומה עמקו דברי רז"ל מה שאמרו ב"ר ר"פ ויחי כצל ימינו עלי ארץ, ולואי כצל של כותל או אילן, אלא כצלו של עוף בשעה שהוא פורח. במלים הקצרים הנפלאים האלו מונח סוד ותכלית חיי האדם, שישים האדם אל לבו כי ימי הנעורים יעופו חיש מהר ותחתיהם צומחות שנים שתאמר אין לי בהם חפץ, ועלים לבנים יסובבו סחור סחור והמה עדי ההתראה לאמר אל תתגאה בן אדם, וגם אם יתן האדם את חתיתו על כל החיים גם זה הבל, כי עד הגבול תבוא ולא תוסיף.
ואם כה נאמר אז נשתדל אך להטיב לזולתינו אשר זה כונת הבריאה וכל מצות התורה. ושגור על לשוני שכל האנשים דומים לזבובים, אך ימצאו בהם כמה מינים ממינים שונים. על פי רוב המה אורחים בלתי קרואים ובפרט בימי הקיץ אשר נפש כל האדם קצה בהם וישישו כי יבאו ימי החורף, וכל מה שהשאירו אחריהם חיש מהר ימחה והיו כלא היו. אבל הזבובים הנקראים בשם דבורים אשר מהם תצא דבש המתוק לחיך, ושעוה להאיר הבית, הזבובים האלו המה יקרים לבעליהם, כי המה נותנין חיים לעולם, ומי שיש לו כורת דבורים ישתדל להחיותם בימי החורף. כן האדם אשר חננו ה' בבינה יתירה צריך להשתדל להיות כדבורה הזאת ולהוציא מפיו דבש וכל מיני מתיקה, ולא להיות כזבובי מות.
אבל גם הדבורה אמרו רז"ל דברים רבה פ"א-ו במתק לשונם, מה דבורה זו דובשה מתוק ועוקצה מר כך ד"ת. ובזה הורו לנו רבותינו שצריך כל האדם להיות נוח לבריות וכאמרם ז"ל אבות רפ"ב איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ואמרו כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, והעיקר שלא להתגאות ולומר קבלו דעתי שאך אמת יהגה חכי. והאומר כן, כל אמת אמת תפשיה להאי, וכבר אמרו בספרי מטות בא לכלל כעס בא לכלל טעות. ואם הראשונים שהיו כשרפי מעלה אמרו כזה, אנו מה נענה בתרייהו. ובפרט במקצוע הלזה אשר עדיין לא נעבדה ולא נזרע ועדנה בטל ילדותה. לכן צריכין אנו להזהר מאוד מאוד שלא לחפות עלילות שוא ומדוחים על ראשי מאורינו אשר לאורם נסע ונלך.
ולכן כל הבונה תולדות חז"ל מאיזה בטויים קשים אשר יצאו מפי חכם בשעת כעסו טעות היא בידו, או כל מי שבא לכתוב תולדותם ולאמר שאך הוא כיון לדעת האמת כבר הוא מודה בעצמו ששקר דיבר, כי האמת הוא אך חותמו
