המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קמו
אבל ענין דברי המשנה זה הוא, והצעת הדבר כך.
המשנה הזאת באה במקומה במס' עדיות, וקודם לה באו הדברים מעדותו של הלל, הלל אומר מלא הין מים שאובין וכו' אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו וכו׳ וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים וכו' והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם.
וכענין הזה הם כל שאר עניני המסכתא הזאת.
ועל כיוצא בזה הוא שהולך סידור דברי המשנה הזאת שם, ויאמר שעל כן נקבעו גם דברי היחיד, שאם יראה בית דין את דברי עדותו של היחיד שהיא היתה צודקת יסמוך עליו.
ועל כן אלו הי׳ נאמר במשנה סתם ולא הוזכרה דעת היחיד היינו טועים לחשוב שיש לפנינו החלטת בית דין עצמם ולא הי׳ אפשר להם לחלוק שהרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.
עכשיו הנה יש כאן לפנינו גם עדות אחרת גם כן מפי המרובים שהדבר אינו כך וכך, כי אם כן וכן, ואף שגם בזה אחרי רבים להטות, והננו סומכים על עדות של רבים מפי רבים, ולא על עדות היחיד מפי רבים (כעדותו של עקביא בן מהללאל, והלל מפי רבותיו, ועוד).
אבל אם יראו בית דין את דברי היחיד, אין בזה דין אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו׳ שבית דין העיקר בדין זה המה הראשונים, אשר מפיהם הוחלט הדבר, ולא האמצעים החולקים עם היחיד איך היתה החלטת הבית דין הראשון.
ואחרי שבית דין האחרון רואה את דברי עדותו של היחיד שהיתה כהוגן, וכן הוא כדבריו, אין הם מבטלים דברי הבית דין הראשון, כי אם להיפך כי הוברר להם הדבר שהנם מקיימין דבריהם כמו שהם.
וכענין רברי המשנה יבמות ד׳ קכ"ב (פט״ז מ״ז) אמר ר׳ עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעבר השנה מצאתי נחמיה איש בית דלי אמר לי שמעתי שאין משיאין את האשה בארץ ישראל על פי עד אחד אלא ר׳ יהודה בן בבא ונומיתי לו כן הדברים אמר לי אמור להם משמי אתם יודעים שהמדינה הזאת משובשת בגייסות מקובלני מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האשה על פי עד אחד וכשבאתי והרציתי הדברים לפני רבן גמליאל (דיבנה) שמח לדברי ואמר מצאנו חבר לר׳ יהודה בן בבא מתוך הדבר נזכר רבן גמליאל שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא רבן גמליאל (הזקן) נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין וכו׳.
והוא מפורש במס׳ נדה ד' ט׳: דאמרינן שם ת"ר מעשה ועשה רבי כר׳ אליעזר, לאחר שנזכר אמר כדי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק, מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר' אליעזר אלא כרבנן ״בשעת הדחק היכי עביד כוותיה" אלא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ומאי לאחר שנזכר, לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עליה אלא רבים פליגי עליה אמר כדי הוא ר׳ אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק.
והרי זה ודאי שרבי נטה דעתו לפסוק כר׳ אליעזר וקודם שנזכר פסק כן להדיא, מפני שכן דעתו, ובכל זה פרכינן בפשיטות ״אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר׳ אליעזר אלא כחכמים בשעת הדחק היכי עביד כותיה״ והיינו שהי׳ לו גם למהדר עובדא.
וזה הוא כן במחלוקת של יחיד ורבים, לאחר שנפסקה הלכה, אף כי כשעמדו בית דין למנין והחליטו וכל זה יבואר לנו לכל פרטיו בכרך שאחר זה.