המשנה ביסודה ותקופת התנאים עליה
קכה
אבל הדבר פשוט שדברי ר׳ יהושע הולכים על "חזרו לאמר אף המפרש והיוצא בשיירא" על זה יתמה ר׳ יהושע שזה הוא קולא גדולה מאד.
ואחרי שהדבר כן, הנה מזה עצמו מבואר שדברי ר' שמעון שזורי "אף המסוכן״ אינו מה שהוא חולק מסברתו שבודאי לא יחלוק על ר׳ יהושע, כי אם שהוא הי׳ שונה בהחזרו לאמר גם מסוכן "אף המפרש והיוצא בשיירא והמסוכן".
או שמסוכן אינו קולא כי יהי׳ בכל שכן להמפרש והיוצא בשיירא לפי דעת ר׳ שמעון שזורי.
ומכל זה מבואר כפי׳ הר״ש והרא״ש והרע״ב שדברי ר׳ יהושע נאמרו על כל המשניות האלה שהיו כבר קבועים ומסודרים בימיו, ובימי רבי סדרו אותם יחד גם במס׳ טבול יום מפני דברי ר׳ יהושע אשר נאמרו בסגנון זה על כל אחת מהם במקומה.
ועי׳ במס׳ תרומות פרק י׳ משנה ט׳:
חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירם, העיד ר׳ צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.
ולפי מה שהורגלנו הי׳ אפשר לחשוב כי מתוך עדותו של ר׳ צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור, נולדה אחר זה הסתם משנה "חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירם".
אבל עי׳ זה עצמו במס׳ עדיות פרק ז׳ משנה ב':
העיד ר׳ צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור ״שמשנה ראשונה״ חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו צירם.
ומבואר כי עצם המשנה היתה לפני ר׳ צדוק כמו שהיא לפנינו.
ור׳ צדוק בא רק להודיע גדר ענינה וטעמה ופירושה.
לפי שמתוך לשון יסוד המשנה אפשר עדין לטעות ולאמר שזה רק מטעם ביטול, על כן בא ר׳ צדוק והעיד מה שקיבל על זה שאין זה מטעם ביטול, כי אם מטעם שציר חגבים טמאים מותר.
ועל כן באמת באו במקומו במס׳ תרומות דברי יסוד המשנה ועליה עדותו של ר׳ צדוק.
ונבין מתוך כל זה ענין גדול במשנתינו אשר מתוך שלא עמדו על כל זה גם מחקו והגיהו.
כי במס׳ שקלים ריש פרק ג׳ נאמר:
בשלשה פרקים בשנה תורמין את הלשכה בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג.
והן גרנות למעשר בהמה דברי ר׳ עקיבא.
ובמס׳ בכורות ד׳ נ״ז: (פ״ט מ״ה) בא לפנינו:
שלש גרנות למעשר בהמה, בפרוס הפסח, בפרוס העצרת ובפרוס החג, והן גרנות של מעשר בהמה דברי ר׳ עקיבא, בן עזאי אומר בעשרים ותשעה באדר וכו׳.
אבל מפני שלא הבינו שכל דברי ר׳ עקיבא הם רק זאת "והן גרנות של מעשר בהמה" שנאמרו שם בשקלים, באו ומחקו כל התיבות האלה במס׳ בכורות.
וכתבו על הגליון "ס״א ל"ג" ובמשנה שבמשניות כבר החסירו זה לגמרי.