132
הלל הבבלי ובבל בכלל והאשה הזאת נם לא היתה מז׳ אומות, אבל הי׳ הדבר דרך חתנות ובגויותה (עי׳ רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק י"ב ה"א) והנה רעמו פנים כל אנשי ביתם, ויצעקו עליו בחזקה, ואף כי ידעו שנפשו קשורה בנפשה ולא ינקה כל הדובר לרעה, הוסיפו להוכיח אותו על פניו, והעמידו עצמם גם בסכנה, וכמו שעלה לבסוף כי בחמתו הרג להאיש אשר מלא פיו תוכחות.
וגם אחר זה לא נחו כולם, וכאשר נודע להם כי האשה המבישה הזאת הביאה עצביה בית אישה, אשר בהשארה בגויותה עבדה אותם, סערו על זה ויבואו בהמון כל עבדיהם והעומדים לפניהם יחד, וגם כאשר אסינעוס לא שמע לקולם בידעו כי אחיו לא יאבה ולא ישמע לו לא הרפו כולם ממנו ויצעקו חמס יום יום עד כי הכריחו אותו לריב עם אחיו, ועד כי חזקו דבריו כל כך עד כי בראות האשה כי עוד מעט ויפיק חפצו, ותשים רעל בכוסו.
והנה אנילעום עצמו דבר לא הי׳ לו עם עצבי האשה ורק כי לאנשיו נודע כי בסתר אהלה הביאה עצביה, ועבר אנילעוס על לא תביא תועבה אל ביתך, ועל אבד תאבדון וכו׳ (עי׳ גם מכות כ"ב).
וכל האיסורים האלה, רחוקים כבר מהיות לדברים פשוטים, וצריכים כבר ידיעת בית רב, ובכל זה הננו רואים לפנינו עד כמה עמדו על זה בנפשם.
והאנשים האלה שרי בית האחים וכל אנשי ביתם היו מקצה העם, ועזי הנפש שבהם.
ובכל זה נראה ונכיר את עוז רוחם לתורה ועד כמה להטה נפשם על שמירת המצוות, אשר לא נחו ולא שקטו כולם יחד לבער הרע מקרבם, ולא נשאו פנים גם להאבירים האלה, ועמדו גם בסכנת נפש. והאם נדרש לנו עוד ראיה על שמרם תורה ומצוה בכל פרטיהן, והאם נדרש לנו עוד ראי׳ עד כמה הגיעה עוז אהבתם לתורת ד׳ ולכל מעשי המצוות, ועד כמה דקדקו בפרטי המצוות עד גם לקנא קנאת ד׳ בנוגע לאחרים.
פרק ל"א.
וכן יתבאר לנו הדבר הגדול הזה גם מגמרא בנוגע לתורה ומצוה בבבל גם במקומות מושבי העמים.
ואשר אך על פי כל הדברים שנתבארו כי הי׳ שם בהמקומות הרחוקים ההם שני זמנים שונים נוכל להבין הדברים.
היינו הזמן הראשון עד סוף ימי הלל שעד אז עמדו גם שם במעלה גבוהה גם בתורה ומצוה. והזמן השני בערך כשלשים שנה אחר זה מימי רבן גמליאל הזקן עד ימי רב אשר יצאו משם כמוצאי גולה אחרי סכנת נפש, והנשארים חיו שם בלא סדרי קהלות ובלא צרכי הרבים, וגם הוכרחו להסתיר יהדותם.
ובמס׳ תענית ד׳ כ"ח: נאמר רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם.
