עין יעקב/ברכות/פיסקא צז

<< · עין יעקב · ברכות · פיסקא צז · >>

פיסקא צ"ז

דף לג:

גמרא:

אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר (דברים י): ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. אטו (יראה) [יראת שמים] מלתא זוטרתי היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחאי, אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר (ישעיהו לג): יראת ה' היא אוצרו. אין, לגבי משה מלתא זוטרתי היא. [דאמר רבי חנינא] משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו, דומה עליו ככלי קטן. קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול. מיתיבי, הקורא שמי וכופלה, הרי זה מגונה וכו'. אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא מעיקרא לא כוון דעתיה [ובסוף כוון דעתיה], א"ל [דף לד.] חברותא כלפי שמיא מי איכא, אי לא כוון דעתיה מעיקרא מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה. תנו-רבנן, שלשה רובן קשה, ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, מלח, וסרבנות. תנו-רבנן מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה לפני רבי-אליעזר, והיה מאריך יותר מדאי, אמרו-לו תלמידיו, רבינו כמה ארכן הוא זה, אמר-להם כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (דברים ט): את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. שוב מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה לפני רבי-אליעזר והיה מקצר יותר מדאי, אמרו-לו תלמידיו כמה קצרן הוא זה, אמר-להם כלום מקצר יותר ממשה רבינו דכתיב ביה (במדבר יב): אל נא רפא נא לה. תנו-רבנן, אלו ברכות שאדם שוחה בהם, באבות תחלה וסוף. בהודאה תחלה וסוף. ואם בא לשוח בסוף ברכה וברה מלמדין אותו שלא ישחה. אמר רבי שמעון [בן פזי] אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו, [דף לד:] כהן גדול בסוף כל ברכה [וברכה], והמלך תחלת כל ברכה [וברכה] וסוף כל ברכה [וברכה]. אמר רבי יצחק בר נחמני, לדידי מפרשא לי מיניה דריב"ל, הדיוט כמו שאמרנו. כהן גדול בתחלת כל ברכה [וברכה]. המלך כיון שכרע שוב אינו זוקף, שנאמר (מלכים א ח): ויהי ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ה' מכרוע על ברכיו (וכפיו פרושות). תנו-רבנן, קדה על אפים, שנאמר (מלכים א): ותקוד בת שבע אפים (ארצה) [ארץ].כריעה על ברכים, שנאמר (מלכים א ח) מכרוע על ברכיו. השתחואה זו פשוט ידים ורגלים, שנאמר (בראשית לז): הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה.

תוספות:

הכל בידי שמים:   פירוש כל מדותיו של אדם הקבועות, אם יהיה חלש או גבור, עשיר או עני, ארוך או קצר, נאה או כעור, ולא דמי להכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים, דההיא מאורעות ומקרה הנגזר על האדם מדי יום ביומו.

מהרש"א:

אטו יראה מלתא זוטרתי כו':   לכאורה אגופא דקרא הוה-ליה לדקדק כן, ד-"כי אם ליראה" משמע שאינו מבקש ושואל ממך רק דבר קטן שהיא היראה, ועוד יש שמקשים במשך דמייתי לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול כו'. דאין זה דומה, דהכא משה אמר-להם לישראל כן "כי-אם ליראה" - ולגביהם ודאי דומה ככלי גדול. ונראה על-פי מה-שכתוב כי היראה נחלקת לשני מינים, האחד היראה הטבעית, ירא מעונש הפורענות, והוא דומה לכלי קטן. והב' יראה שכלית, ירא מדבר הגדול ונורא, כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא וגו'. והיא יראה שלימה - דומה לכלי גדול, והשתא אגופיה דקרא "כי אם ליראה" ודאי דהוה ידע לפרש, דהיינו יראת עונש דהיא יראה טבעית, ומלתא זוטרתי היא במעלה, אבל רבי חנינא דקאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, משמע ליה טפי, דהיינו יראה השכלית דאינה בידי שמים, כי היא תלויה בבחירה, אבל יראה הטבעית היא קצת בידי שמים ליראו בעונש אחרים, כמו-שכתוב פרק הבא על יבמתו, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל לייראם כדי שיחזרו בתשובה, שנאמר אך תיראו אותי תקחו מוסר. והשתא אפילו ביראה השכלית - קאמר רבי חנינא דמלתא זוטרתי היא, מדמייתי ליה מ-"כי אם ליראה". ואהא פריך מהא ד-"אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו כו'". דודאי מיירי נמי ביראה השלימה השכלית, שהיא ודאי דבר סגולי, ראוי להניח באוצר ה' שהיא תלויה בבחירת האדם, ולאו מלתא זוטרתי היא, וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וגו'. ומשני אין, כדקאמרינן דאיראה השכלית קאמר "כי אם ליראה", ולא משום דזוטרתי היא במעלה, אלא דלגבי משה נמי היתה אותה היראה השכלית על ישראל, כי ראו בו פלא ונורא, כדכתיב "כי קרן עור פניו וייראו מגשת אליו" כי יראת עונש לא היה עליהם ממשה, שלא היה בידו לענשם בלי רשותו יתברך ב"ה, וכיון דביראה השכלית השווה יראתם לגבי משה כמו גבי הקב"ה קאמר שפיר "מה ה' אלהיך שואל ממך כי-אם ליראה אותו". כמו שיראתם אותי ביראה שכלית, ועל-דרך שאמר ריב"ז יהי-רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר-ודם, דהיינו ביראה השכלית, ח"ש במשל "כלי גדול ויש לו, דהיינו יראה השכלית שהיא גדולה במעלה, ויש לו דהיינו בבחירה, דומה לו ככלי קטן, משום דמצויה גם-כן לגבי בשר-ודם, וקטן דהיינו יראה הטכעית דאין לו שהוא קצת ברשות הקב"ה, כמ"ש לעיל דומה עליו ככלי גדול ודו״ק:

חברותא כלפי שמיא כו':   עיין פירוש רש"י. ועין-לעיל כלפי שאמרו לעיל דמחזי כב' רשויות קאמר נמי הכא חברותא כלפי שמיא, שעושה שיתוף וחיבור כלפי שמיא וק"ל:

ג' רובן קשה ומיעוטן יפה כו':   ובירושלמי לא קאמר הכי, אלא דרובן ומיעוטן רע, ובינוניתן יפה כו'. והוי דומיא דקחשיב ג' חלוקות בסירוב, וק"ל ע״ש:

כלום מאריך יותר ממשה כו':   דלפי הענין וגודל החטא, כמו במעשה עגל שהיה חטא הרבים, ודאי צריך להאריך עד שיהיה נענה בתפלתו, כדאמרינן לעיל כל המאריך בתפלתו אין חוזרת ריקם, מנלן ממשה כו' ע"ש. ובהיפך קאמר רבי-אליעזר כלום מקצר יותר ממשה כו'. דהיינו בחטא יחיד של מרים, שלא היה קשה כל-כך, ואין צריך להאריך, ומייתי אל נא רפא נא לה, דאפילו בשם לא היה מאריך רק באל, מה שאין כן במעשה עגל, דבכמה שמות וכינוין שהיה מתפלל וכן במרגלים, ומייתי על-זה [בגמרא] אמר רב יעקב כל המבקש רחמים על חברו, אין צריך להזכיר שמו כו'. נראה-לי להגיה דאמר רב יעקב כו'. וגופא דהך מימרא הוא לקמן בסוף פרקין ולא מייתי ליה הכא אלא דכל-כך היה מקצר דאפילו שמה דמרים לא היה מדכר, והוא שהקב"ה יראה ללבב, ויודע כוונתו לרפא את מרים, ואין-לו להזכיר שמה בפיו, וק"ל.

הרי"ף:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכו':   וקשה דמאי השמיענו רבי חנינא, דזיל קרי בי רב הוא, ועוד קשה למה לא הקשה ב' כתובים הבאים כאחד, כתוב אחד אומר "כי אם ליראה". וכתוב אחד אומר "יראת ה' היא אוצרו". ועוד-קשה שמא כך היא הכוונה שכל הדברים הם בידי שמים חוץ מהיראה שהיא ביד האדם, ולעולם שהיא מלתא רבה ויקירא. ועוד קשה להלום מה שתירץ "אין לגבי משה מלתא זוטרתי", דלגבי ישראל אשר פיו המדבר אליהם - גדולה היא, ואיך שואל מהם בלשון "מה ה' שואל" דבר שהוא גדול הערך, ועוד המשל למה בא, ומה גם שאין להביא אלא צד מי שיש לו הכלי גדול דומה עליו לקטן, שהוא משה שהיראה היתה אצלו כדבר הקטן, אבל הצד אחר שמי שאין לו כלי קטן דומה עליו ככלי גדול, אינו ענין לנמשל. ונראה לי דכתובים עצמם ליכא למירמי אהדדי, משום שהיראה היא דבר גדול וחביב בעיניו יתברך, והוא אוצרו הטוב וסגולתו, אלא שמצינו שהקב"ה משפיע במדת חסדו וטובו לכל ברואיו, וכולם שואלים ממנו, והקב"ה לא הוצרך ח"ו לשאול כלום מאת ברואיו, כי מה שצוה על התורה והמצוה היא לטובתן של ישראל ברואיו, "מה ה' שואל מעמך" שכביכול הוזקק לשאול מהנבראים הקרובים אליו אלו ישראל ענין היראה לבד, ומהיראה עושה אוצר חביב לסגולתו, ואם כן לעולם אימא לך, שהיראה היא מלתא רבה ויקירא, ולא אמר ומה ה' שואל על מיעוט ערך היראה אלא בערך שכל ברואי ה' הם נזקקים לשאול מאדון הכל, והקב"ה בכחו הגדול הוזקק לשאול מברואיו היראה, ואע"פ שתהיה דבר יקר הערך וגדול, היא נחשבה לאין כיון שבורא עולם ה' שואל מאתם ליראה, להיות לו לאוצר סגולה, ולא קשי קראי אהדדי. אבל רבי חנינא כיון שאמר הכל בידי שמים חוץ מהיראה, נראה שלא מסר ביד האדם אלא דבר קל, ממה שראינו ששינה בלשונו ולא אמר היראה אינה בידי שמים אלא ביד האדם, ומדקאמר הכל בידי שמים וכו' חוץ מיראת שמים, נראה שעיקר וכללות כל הדברים הם בידי שמים חוץ מהיראה, וכפי זה יהיה פירוש הפסוק "ומה ה' שואל מעמך" מ[ה]דברים שהם מסורים בידך אלא ליראה, ששאר הדברים כולם המסורים בידך, הם להנאת גופף ותועלתך חוץ מהיראה שהיא דבר הנוגע אליו יתברך ומסרם בידך, מכאן נראה שהיא מלתא זוטרתא. ומי אמר רבי חנינא הכי, והאמר רבי חנינא אין להקב"ה בעולמו וכו'. שכל מה שברא הקב"ה הוא לצרכן של ישראל, וכביכול אין להקב"ה לעצמו בעולמו אלא אוצר היראה, ואם כן איך הוא אומר "הכל בידי שמים" שאדרבה בבחינה מה שבחר הקב"ה בעולמו הוא הכל בידי אדם. ותירץ לגבי משה מלתא זוטרתא היא, דלעולם היראה היא דבר גדול וחשוב לפניו ית', ומה-שאמר הכתוב "מה ה' שואל כי אם ליראה" הוא בערך משה המדבר אליהם, שכיון שהיראה היתה מסורה בידו להשיג, וביד כל אדם ואדם גם-כן, והוא השיג דברים עליונים יותר מכל האדם, לכך אמר מה ה' אלקיך שואל, דלגבי משה מלתא זוטרתא היא, ולעולם שאילו היה פי הקב"ה המדבר אליהם, לא היה אומר ומה אני שואל כי אם ליראה וכו'. לפי שאין להקב"ה בעולמו אלא אוצר היראה, ומלתא רבא ויקירא היא בעיניו יתברך, ולכך אמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מהיראה, כיון שהיא מסורה ביד האדם בבחירתם ורצונם, וישיגוה בדבר קל, לזה-אמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שקלה היא להשיג אותה מאחר שהיא מסורה בידי אדם, וכמ"ש משה לישראל "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה וגו'" כיון שהוא דבר שעמך ובידך מסור לעשותו, מילתא זוטרתא היא, והוא המשל שמי שיש לו כלי גדול, דומה בעניו לקטן שהוא ברשותו, ונמצא לפי זה שמשה שהיראה מסורה בידו, היה דומה לו למילתא זוטרתי, והקב"ה שמסר היראה שיהיו יראים ממנו ביד האדם, הוא דומה בעיניו כמו שעושה דבר גדול הרבה מאד ולקחה לו לאוצר סגולה, כמו שאומר יראת ה' היא אוצרו. וכפי זה שביארתי מתבאר שמצינו בגמרא מסכת שבת שדרשו אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים, דכתיב מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, ואם באמת קשו קראי אהדדי, היכי מוכח מכאן שאין להקב"ה בעולמו אלא היראה, דאדרבא משתמע שהיא מילתא זוטרתי, דכתיב "מה ה' שואל", אלא ודאי שגם ממקרא זה יש לדרוש שהיראה היא רבה ויקירא כמו שכתבתי למעלה, ולא נמשכה הקושיא אלא מדברי רבי חנינא כמו שכתבתי למעלה, זה נראה-לי. ובפשט הכתוב נלע"ד ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך, להיות האדם צריך לעהוד להקב"ה מאהבה וגם מיראה, לפי שהעובד מאהבה אינו חושש אם ימנע מאחת מכל מצות וכו' כי האוהב לא יקפיד לכן צריך להיות ירא, שלא לעבור אפילו על מצוה אחת, וכן הירא בלבד, אע"פ שמקיים מצות רבות עכ"ז הוא מבעט בקרבו ועושה בעל כרחו, והקב"ה רצה לזכות את ישראל שיעבדוהו מאהבת הלב, וזה שאמר ה' שואל מעמך ליראה, שזה גורם ללכת בכל מצותיו ולא ישייר אחת מהנה, וגם צריך לאהבה כדי שיהיה בכל לבבך מלב ומנפש, מה שאינו בעובד מחמת יראה, לכך צוה על היראה ועל האהבה.

עץ יוסף:

הכל בידי שמים כו':   כל הבא על האדם בידי שמים הוא בא, כגון ארוך וקצר, עני ועשיר, חכם שוטה, לבן שחור, הכל בידי שמים, אבל צדיק ורשע אין בא על-ידי שמים, את זו מסר הקב"ה בידו של אדם, ונתן לו שני דרכים, והוא יבחר לו ביראת שמים (רש"י). ויש להפליא מה דמנה רש"י ז"ל ארבעה ענינים אלו דוקא, והלא כל חפצי העולם ותנועתו קשור בחפץ הבורא יתברך זולת הבחירה כמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה, וכן כתב החובת הלבבות. אך נראה על-פי מאמרם ז"ל וצדיק מושל וגו'. אמר הקב"ה מי מושל בי, צדיק מושל בי. (ושטחת) הכתוב וצדיק מושל ביראת אלקים, בשביל יראת אלקים הוא מושל בכל. בכל חפצי העולם ותנועתם. אם-כן יש לומר לכך מנה רש"י ז"ל ענינים הללו שאינם משתנים על-ידי בחירת היראה. כמו ארוך וקצר, לבן שחור, חכם שוטה, עשיר עני, כי מי לנו גדול מרבי אלעזר בן פדת שאמרו במסכת תענית שהשיבו הקב"ה, ניחא לך דאחריב עלמא כו'. ואם-כן ארבעה ענינים הללו לחוד אין ביד אדם לשנות מעשה ידי יוצר יתברך שמו. אולם שאר ענינים אם בוחר ביראת ה' להיות צדיק, מושל בכל (מעין הברכות).

אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים:   כי דרך המלך לעשות אוצר ממה שאין לו במדינתו, אבל מה שיש מצוי לו, אינו נחשב אצלו לעשות ממנו אוצר. והקב"ה שברא הכל, אינו נחשב אצלו לעשות אוצר כי הכל שלו, זולת היראה אין לו ולזה אוצרו. וזה שאמר הכתוב יראת ה' היא אוצרו (בשם הגר"א).

אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא:   יבואר על-פי דאיתא בערכי הכנוים אות א' בשם תוספות ע"א, דלא סגי לענוה בלא יראה ע"כ. והוא מבואר בילקוט ובשיר-השירים רבה, מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשה ענוה סנדל לעקבה, ואם-כן אצל עניו היראה דבר קטן, ועיין מחקרים כל המדות יוכל לידע אדם בעצמו אם יש בו, זולת ענוה נמנע שידע אדם מזה, כי מי שחושב שהוא עניו הוא הפכו. ועיקר ענוה שיחשב שהוא שפל בעצמו. ומצד זה מחזיק זולתו לפי מעלתו לעניו, ועצמו לשפל ערך ולא עניו כנודע, ומשה רבינו ע"ה שהעיד התורה והאיש משה עניו מאד וגו'. ודאי החזיק עצמו לשפל בעצם ולא לעניו, וזולתו החזיק לענוים, ולאשר שהיה באמת עניו מכל האדם, היה היראה דבר קטן אצלו, ונשא קל-וחומר בעצמו, אם-כי אצלו היה יראה דבר קטן, לאשר לא החזיק לעניו ואף כי לזולתו, ולזה הקטין הדבר לכל ישראל, וזו דמשני אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא, והיינו לפי ראותו שהיה יראה קטן בעיניו, הקטין בקל-וחומר לכל ישראל, אולם כל זה לדעתו, אבל לפי האמת שהיה עניו מכל האדם, אין היראה לזולתו דבר קטן. ולכך אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחאי אין לו להקב"ה כו' שנאמר יראת ה' היא אוצרו. ויובן המשל כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, והיינו משה רבינו ע"ה לפי ענותנותו אמר כן לכל ישראל, ואולם למי שלא זכה לענוה כזו, דומה ככלי גדול (מעין הברכות).

מיתיבי הקורא את שמע כו':   הכוונה דאיתא במתניתין האומר מודים מודים משתקין אותו. ואית בגמרא אמר רבי זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים. וקאמר הגמרא מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה. מגונה הוא דהוה שתוקי לא משתקינן ליה, אמר ליה רב פפא לאביי ודלמא כו'.

שאור מלח וסרבנות:   יש לומר ענין הדמיון, כי השאור והמלח מיעוטן מחזיק כח, והריבוי מפסיד ומחליש, כמו-כן סרבנות הריבוי מפסיד, כי על ידי שמרבה לסרב מורה ששקל ערכו, כי ערך זה יש לו לסרב, ובהשלמת ערך סירובו הוא כדאי, ואין גסות גדול יותר מזה (מעין הברכות).

כלום מאריך יותר כו' כלום מקצר יותר כו':   יש לומר כל אחד נלמד מענינו. והיינו בצרכי הנפש וקיומה, יש לו לאדם להרבות בכל יכלתו. ובצרכי הגוף יש לו לקצר. ולזה בחטא העגל נגזר איבוד נפשות ר"ל, האריך משה רבינו בתפלה כל כך, ובהתפלל על רפואות הגוף אחותו קיצר (מעין הברכות).

עיון יעקב:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:   פירוש אף שהכל בידי שמים, ואנחנו כחומר ביד היוצר, מכל-מקום הקב"ה מסר זה הבחירה בידינו, והבא ליטהר מסייעין לו, וכן פירש רש"י במגילה פרק אחרון, ובזה מיושב מה שמקשה מהרש"א פרק-קמא דע"ז דף ו' ע"ב, בהא דאמרינן כפוי טובה ע"ש ולפי-זה לא-קשיא-מידי.

אטו יראה מלתא זוטרתי היא:   הא דלא מקשה בלא-זה על הפסוק קושיא זו, דיש-לומר דבהכי-פירושא דקרא, לפי שישנן עוד הרבה דברים שהם ביד האדם לעשות כמו שירצה, ואפילו-הכי אינו חפץ הקב"ה רק בזו בלבד, לפי שהוא דבר גדול, אבל עכשיו דקאמר הכל בידי שמים וכו' אם-כן צריך-לומר הא דקאמר כי אם ליראה, דיראה מלתא זוטרתי היא מקשה שפיר.

בבית גנזיו כו' יראת שמים:   כמו מה שאדם מניח בבית גנזיו, מעלים מכל בני האדם, כן מי שיראת ה' נוגע בלבבו, אין אדם יודע כי אדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, להכי קאמר בבית גנזיו, שגנוז וצפון מכל, ועיין בחידושינו דשבת שף ל"א.

אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא, משל לאדם שמבקשין ממנו כלי גדול ויש לו:   כדאמרינן פרק-קמא דע"ז דף כ', דאמר רבי יהושע בן לוי ענוה גדולה מכולן, וכיון שמשה היה לו מעלת ענוה גדולה מכולן, מכל-שכן מעלת היראה שהיא למטה מכמה מעלות, לגבי משה מלתא זוטרתא היא.

חברותא כלפי שמיא:   פירש רש"י מנהג שנוהג אדם בחבירו. ונראה-לי על-דרך דאמרינן דעלמא, דברנ תורה כלשון בני אדם, שכופל הדברים אולי לא כיון היטב בפעם אחת, לכך כופל הדברים, מה שאין-כן כלפי שמיא צריך לכווין בפעם אחת.

ענף יוסף:

אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא:   וקשה דבהא דמתרץ דלגבי משה הוי מלתא זוטרתא, אין בו מועיל לתרץ הקושיא, שהרי עם ישראל דיבר. ועיין מה-שכתב בעץ-יוסף. עוד יש-לומר בדרך הפשוט, דהנה כח יראת בשר-ודם היא טבעית באדם, שהאדם בטבעו הוא ירא ממלך ושרים שהוא עומד לפניהם. ואחר שהורגל משה רבינו בציורים מתמידים מגדולתו יתברך, היה ערך גדולת ותמונת ה' עומד לכנגדו תמיד, ונעשה לו ממש טבע קטן לירא מפני פחד ה' והדר גאונו. כמו שאדם ירא בטבע ממלך ושרים שהוא עומד לפניהם. והיה נראה בעיניו שגם עם בני ישראל אשר ברגלו, אחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים במורא גדול זו גילוי שכינה וראו בעיניהם מעשה תקפו וגבורתו וכל האותו והמופתים שנעשו לפניהם. ראוי ומחויב שתהיה יראת גדולתו גם אצלם טבעית קנויה בהרגל כמו שהוא טבעית אצלו. וחשב שיראת ה' שהשם שואל מאתם, גם אצלם דבר קל הוא, ככל הכחות הטבעיות המסתתרות ומתעלמות בתחלה, ומתגלים אח"כ בהגיע תור התגלותם (ספר טל אורות).

אין לגבי משה מלתא זוטרתא:   התירוץ הזה יפלא בעיני כל. אם בעיני משה היה דבר קטן, איך בשביל זה אמר כן לכל ישראל, ועתה מה וגו'. אמנם הנה כל מצות התורה היא ליראה את ה' יראת הרוממות, ומשה רבינו ראה שהיו כל ישראל יראים אותו, כמו-שאמר הכתוב וייראו מגשת אליו, והיראה הזאת בוודאי לא היתה יראת העונש כי אם יראת הרוממות, ויאמר משה בלבו אחרי כי היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, אם מפני ייראו, ומי אני הנה לפי-זה יראת הרוממות מילתא זוטרתא היא, לכך אמר ועתה ישראל מה ה' וגו' כי אם ליראה וגו' (אור כשלמה).

הכותב:

אטו יראה מלתא זוטרתי היא:   הר"ן בדרשותיו הקשה על זה, וגם חכמים דורשים הבאים אחריו, ועל-דרך הפשט ראוי ליישב לשון המאמר ולא ישאר בקושיא, כי כיון שהכיר משה בעצמו דמלתא זוטרתא היא, אם-כן יכול היה לומר להם, שאלה קטנה אני שואל מכם, כי הלא מחומר קורצתי גם אני, כי להיותו ילוד אשה גם-כן היתה היראה דבר קשה עליו התחלה, ואח"כ גבר שכלו על הכחות גופניות הוכניעם עד שנשארת היראה חקוקה בלבו, והתמדתה היא מלתא זוטרתא אצלו, שגם ישראל יוכלו לעשות כן, כי אם יגבר החומר עליהם יכניעהו וישפילהו הכח השכלי, ולכן שתק המקשה בשמעו זה התירוץ, להיות מספיק לבטל קושייתו מצד מאמר רשב"י "אין להקב"ה בבית גנזיו וכו'", שהאמת אתו שהיראה היא אוצר חביב לפניו ית', ועכ"ז הוא דבר קל, ואפשר קרוב לישרים בלבותם להגיע אליה ולהיות ירא ה' כמשה, אם-כן ענוה גדולה היתה למשה בזה שהיה אומר להם, ועתה ישראל למה לא תהיו כמוני, כי הנה כלכם בני ישראל ואברהם ויצחק, והרשות נתונה לכם להיות שוים אלי בדבר זה, כי גם אני אחיכם.

אהבת איתן:

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:   והוא תמוה, דכלפי ישראל קאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה. ויש-לפרש על-פי מה-שכתב המהרש"א סוף מועד-קטן וסוף קדושין, דאף על גב דיראת שמים לאו בידי שמים הוא, מכל מקום הבא ליטהר ולהתפלל שיהיה ירא-שמים מסייעין אותו. ואיתא בגמרא דסוטה דמשה התפלל בעד ישראל שיחזרו בתשובה. וזהו-שאמר לגבי משה. פירוש משום שהתפלל על ישראל והועיל בתפלתו דגם גבי ישראל נמי הי' מילתא זוטרתא, דמסייעין להם מן השמים.

חדושי הגאונים:

ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' וגו':   וביארו על זה הדרך כי משה היה אומר לישראל גודל הפלגת חסדי ה', כי מן הדין היה ראוי אל האדם ליראה את הש"י וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש כדי שישיג שלמותו הנפשיי, ולפי שזה ענין קשה מאד שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והאהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, הקל עליו הש"י, כי תחת כל זה ציוהו לשמור חקות השם ומצותיו בלבד, ובזה תושג מדריגת התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש. ויהיה פירוש הפסוק כן, ועתה ישראל הסתכל גודל הפלגת חסדי השם, מה הוא שואל מעמך, כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת השם יתברך ותחת ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ותחת עבודתו בכל לבבך ובכל נפשך שהיית מחוייב לעשות, אינו שואל כי אם לשמור את מצות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, כלומר וכל זה לטוב לך, כי באמצעות שמירת מצות התורה יושג התכלית האנושי שהיה ראוי שישיגהו באדם בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות היראה והאהבה והעבודה אל הש"י בכל לבו ובכל נפשו. והבן זה הפירוש בזה הפסוק כי הוא מופלג מאד, תוסר בו הקושיא שהקשו עליו כשאמרו אטו יראה מילתא זוטרתי היא, ותירצו אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. (עיין מגילה דף כ"ה ע"א). ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום, מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים, לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה, ואין העשיר מדבר בזה נכונה. ולפי דרכנו מתפרש יפה, כי אין הש"י מבקש דבר שהוא קשה ההשגה אל קיום מצות התורה, כי תכונת היראה שעל ידה יושג השלמות האנושי, תמשך אל קיום מצות התורה, וכן ביאר דוד [המלך] ע"ה ואמר ראשית חכמה יראת ה' (תהלים קי"א). כי מבחר ועיקר החכמה היא להשיג יראת ה', כי ראשית כמו וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו, ה). וביארו רז"ל (ברכות דף י"ז ע"א) ואמרו ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם וכו'. לומר כי המעשה המצות מביא אל התכלית המושג מצד ההשכלה, שהכל מודים עליו שהוא עיקר תכלית האדם, וכן נמצא איוב אומר הן יראת השם היא חכמה (איוב כח, כח). כלומר תכלית החכמה להשיג יראת השם. (עיקרים מאמר ג', פרק ל"א).