ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/קיב ב
בוי"ו נחה ובתי"ו נוספת – "בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ" (בראשית ב, ד), "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" (תהלים נ, כא),[1] "בְּנוֹת בָּתִּים" (ירמיהו לה, ט), "בְּלֹא רְאוֹת" (במדבר לה, כג). או בקמץ – "אָלוֹת שָׁוְא" (הושע י, ד), "רָאוֹת רַבּוֹת" (ישעיהו מב, כ). ויש אומרים כי הת"וין למ"די הפעל והו"וין למשך, כוי"ו שָׁמוֹר, זָכוֹר. ובא המקור ביו"ד הרבוי – "בִּבְנוֹתַיִךְ גַּבֵּךְ בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ" (יחזקאל טז, לא), וכן "בְּהִזָּרוֹתֵיכֶם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל ו, ח). ולפי שהמקור והשם קרובים יבא המקור בדרך השם, וכן השם יבא בענין המקור – "וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת" (במדבר י, ב), "קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם" (דברים י, יא), שהם כענין לְהַסִּיעַ; "וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל", (במדבר כג, י) שהוא כענין וְלִסְפּוֹר; "לְמַשְׂאוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁרָשֶׁיהָ" (יחזקאל יז, ט), שהוא כענין לְהַשִׂיא; "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת" (אסתר ט, יט) – כענין וְלִשְׂלוֹחַ – הכל כמו שכתבנו בשלמים. ובא המקור בתוספת נו"ן – "הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ" (תהלים פה, ד). והוצרכנו לזה בעבור כי "הֱשִׁיבוֹתָ" פעל יוצא, ו"אַפֶּךָ" הוא הפעול, אם כן יהיה "מֵחֲרוֹן" מקור, ואם היה שם היה לו לומר מֵחָרוֹן – בקמץ החי"ת, כי איננו סמוך.
העתידים; הצווי – בְּנֵה בצרי. ובא אחד בסגול – "שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ" (משלי ז, ב). בְּנוּ. בְּנִי. בְּנֵנָה. ואם פ"א-הפעל אות גרונית, פ"א-הפעל בשוא ופתח, כמו "עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה" (שמות כד, יב), "עֲלוּ אֵלֵינוּ" (ש"א יד, יב), "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (בראשית טז, ו), "בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו), "אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי" (בראשית כד, ס). או בשוא-וסגול – "הֱוֵא אָרֶץ" (איוב לז, ו), "וֶהְיֵה שָׁם" (שמות כד, יב), "הֱיוּ לִפְנֵי יְיָ" (במדבר טז, טז), "עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא, יז), "עֱנוּ לַייָ" (תהלים קמז, ז), "אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק" (יואל א, ח). ופעמים עם האל"ף בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז, כג). ובא שלם – "אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ" (ישעיהו כא, יב). והיה ראוי להיות אֱתָיוּ בחטף כמו בְּעָיוּ, ולהרחיב על האל"ף נקדוה בצרי, כמו "אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ" (שמות טז, כג).
אית"ן – אֶבְנֶה, יִבְנֶה, תִּבְנֶה, נִבְנֶה, יִבְנוּ, תִּבְנוּ, תִּבְנֶה. ובאה מלת "וַתִּזְנִי שָׁם" (ירמיהו ג, ו) היו"ד מקום ה"א וַתִּזְנֶה. תִּבְנִי. תִּבְנֵינָה. ובאו "עֵינַי תִּרְאֶינָּה בָּהּ" (מיכה ז, י) הנו"ן דגושה שלא כמשפט, כי אין
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ וזהו על הרוב, אבל "הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ" אין כמהו בכל המקרא שפ"א פעל של המקור סמוך לעבר ולעתיד ונקוד בשוא. רוצה לומר, שלא נוכל לומר שְׁמוֹר אֶשְׁמוֹר או שְׁמוֹר שָׁמַרְתִּי.