ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/פג ב
ואלה הפעלים שפאיה"ם אל"ף נחה[עריכה]
אבד – העוברים והבינונים בשלמים, וכן הצווי. אבל אותיות אית"ן הונחה בהן האל"ף והאות הנוספת מונעת בחולם. והאל"ף תכתב או לא תכתב, ועם האל"ף לא תכתב – אוֹבַד, יֹאבַד, תֹּאבַד, נֹאבַד, יֹאבְדוּ, תֹּאבְדוּ, תֹּאבַד, תֹּאבְדִי, תֹּאבַדְנָה.
הִפְעִיל – העוברים והבינונים והצווי בשלמים, וכן האית"ן פעמים – אַאֲבִיד[1] יַאֲבִיד וכולי. ואפשר שעם האל"ף תנוח האל"ף פ"א-הפֹעל שלא יפגשו שני אל"פין כאחד, ותאמר אוֹבִיד. כי כן נכתבה – "אֹבִידָה עִיר" וכולי (ירמיהו מו, ח). ואולי גם כן נאמר עם ית"ן – יוֹבִיד תּוֹבִיד, נוֹבִיד.
והפִעֵל הדגוש בו בשלמים. ובאה מלת "וָאֲחַלֶּלְךָ מֵהַר אֱלֹהִים וָאַבֶּדְךָ" (יחזקאל כח, טז) שלא נכתב בו אל"ף השרש, והאל"ף הכתובה היא אל"ף המדבר, ומשפטו וַאֲאַבֶּדְךָ כמו "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (איוב לג, לג), ומפני כובד קריאת שני אל"פין ביחד חסרה אל"ף השרש והוטלה תנועתה על אל"ף המדבר. ורבי יהודה המדקדק כתב בהפך זה, והנכון מה שכתבנו, כי לא מצאנו אחת מאותיות אית"ן נעדרת מהמכתב, ואף על פי שפעמים נחה ואיננה יוצאת במבטא כמו "בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִׁר" (זכריה יא, ה), "וַאעַנֶּה אֶת זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת" (מ"א יא, לט), אף על פי כן לא תעדר מהמכתב לעולם. ואדוני אבי ז"ל כתב כי "וָאַבֶּדְךָ" מבנין הִפְעִיל כמו וָאַבִּידְךָ בשקל וָאַצִּיבְךָ, וָאַפִּילְךָ, ומשפטו וָאַאֲבִידְךָ ונבלעה האל"ף בדגש. וכן "מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ" (מ"א ה, כה) נבלעה האל"ף בדגש ומשפטו מַאֲכֹלֶת. וראייתו כי לא תחסר לעולם פ"א-הפֹעל ועי"ן-הפֹעל בבנין הדגוש, כי בחסרי הפ"א ונחי הפ"א והעי"ן לעולם בנין הדגוש מהם בשלמים.[2]
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ לא מצאתי זה המשקל בפסוק, אך הפייטן אומר אַאֲבִיךְ (אַאֲבִיךְ בְּיוֹם מֶבֶךְ – קרובה של הקליר לתשעה באב) מלשון "וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן" (ישעיהו ט, יז).
- ^ והטעם, כי כבר נדגשה העי"ן ואין לשים שני דגשים באות אחת, כמו שאין דגש אחד מורה על שני ענינים.