ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/עג ב
ועתה אבאר לך חסרי הפ"א על הסדר[עריכה]
כפי מחלקותם, איש על דגלו באותות לבית אבותם.
וזה לך האות בשרש נגש[עריכה]
העוברים – נָגַשׁ. נָגַשְׁתָּ. נָגַשְׁתִּי. נָגְשׁוּ. נְגַשְׁתֶּם. נָגַשְׁנוּ. נָגְשָׁה. נָגַשְׁתְּ. נְגַשְׁתֶּן.
הבינונים – נוֹגֵשׁ. נוֹגְשִׁים. נוֹגְשָׁה או נוֹגֶשֶׁת. נוֹגְשׁוֹת. ואין בו פעול כי הוא מהפעלים העומדים והפועל הוא הפעול. אבל בנוֹגֵשׂ בשׂי"ן יש בו פעול.
המקור – נָגוֹשׁ. ובהפקד פ"א-הפֹעל ותוספת תי"ו באחרונה – גֶשֶׁת. וכן יבא בחסרים ובנחים בחסרון פ"א-הפֹעל ותוספת תי"ו באחרונה. ועם אותיות בוכל"ם – בְּגֶשֶׁת, כְּגֶשֶׁת – הבי"ת והכ"ף בשוא. וכן הו"ו, ויתכן הו"ו בקמץ אם תעמוד המלה, כמו שכתבנו בשער אותיות השמוש בטור הראשון. והלמ"ד בקמץ – לָגֶשֶׁת. ותבא הלמ"ד בשוא בהסמך הענין – "לְשֶׁבֶת אַבְרָם" (בראשית טז, ג), "לְשֶׁבֶת עָר" (במדבר כא, טו), וכן יאמר לְגֶשֶׁת. ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהיו פתחין העי"ן והלמ"ד, כמו "לָגַעַת בָּךְ" (ש"ב יד, י), "עֵת לָטַעַת" (קהלת ג, ב). וכתב רבי יונה כי מצא בספר דמשקי מדוייק "לַטַּעַת" בדגש הטי"ת. והמ"ם בחירק והגימ"ל בדגש לחסרון נו"ן מִן כמו שכתבנו בשמוש המ"ם – מִגֶשֶׁת. ובכלם עי"ן-הפֹעל ולמ"ד-הפֹעל בסגול. ובהפסק עי"ן-הפֹעל בקמץ – "לָבוֹא לָרָֽשֶׁת" (נחמיה ט, כג), "יְיַשֶּׁר לָֽכֶת" (משלי טו, כא), "שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָֽכֶת" (קהלת א, ז), "הַמַּגְבִּיהִי לָשָֽׁבֶת" (תהלים קיג, ה). ונשארו עם הסגול – "וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶ֑כֶת" (ש"א טו, כז), "שָׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶ֑ת" (יחזקאל א, כ), "וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶ֑דֶת" (שופטים ז, י), "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶ֑דֶת" (בראשית כה, כד), ובא "וַתֵּלֶךְ לָקַ֑חַת" (מ"א יז, יא) בפתח באתנח. ועם הכנויים – בְּגִשְׁתּוֹ, כְּגִשְׁתּוֹ, לְגִשְׁתּוֹ, כְּגִשְׁתְּךָ, וְגִשְׁתָּם, מִגִּשְׁתּוֹ – אותיות השמוש בשוא זולתי המ"ם שהיא בחירק, ועי"ן-הפֹעל בחירק. ונשאר בסגול – "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (דברים ו, ז), "וּבְלֶכְתָּם" (דה"ב כד, כה), "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי" (ירמיהו ב, ב). ונָגוֹשׁ בהתחבר עם בוכל"ם בשוא כמו שכתבנו בשלמים – "דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל" (תהלים קיח, יג), "בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין" (ש"א יא, ב). ועם הלמ"ד מצאנו רז"ל שנשתמשו בחסרון פ"א נִפְעַל באמרם לִטּוֹל, לִמּוֹל, לִפּוֹל וזולתם.