ספר מכלול (רד"ק)/לפי דפים/ט א
החכמה, לפיכך אמר "אָמְרָה". ופירוש "וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ", לפי שחֲמוֹר כולל הזכר והנקבה המיוחדת בשמה אָתוֹן, לפיכך אמר "עָלֶיהָ" לפי שהיתה אתון וקראה "חֲמוֹר" על דרך כלל. או לשון "עָלֶיהָ" על הבְּהֵמָה שהוא לשון נקבה, והחמור יקרא בְהֵמָה. וכן "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כב, כה), פירוש הבֶּגֶד, ואף על פי שזכר "שַׂלְמַת רֵעֶךָ" לשון נקבה, לפי ששַׂלְמָה ובֶּגֶד אחד הם. וכן "אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה", כי הקוֹל הוא הצְעָקָה והצְעָקָה הוא הקוֹל, לפיכך אמר בלשון זכר ובלשון נקבה. וכן "כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים" (קהלת ט, ט); "כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם" (ויקרא כה, לג) – כמו שאנו עתידים לבאר. וכן כל אחד מהם תפרש לפי מקומו, וכֻלם נכוחים למבין.
והשמינית[עריכה]
בת ארבע אותיות עם התי"ו הנוספת בסופה הנקודה בשוא, להורות על יחידה נמצאת שפעֻלתה לזמן עבר. והנמשל פָּעַלְתְּ – הפ"א קמוצה והעי"ן פתוחה והלמ"ד והתי"ו שואים והתי"ו דגושה.
ואם למ"ד-הפֹעל גרונית גם היא בפתח – "וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים" (מ"א יד, ג), "בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ" (ישעיהו נז, י), "הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" (רות ב, ח).
והתשיעית[עריכה]
בת חמש אותיות עם התי"ו והנו"ן הנוספות, להורות על רבות נמצאות שפעֻלתן לזמן עבר. והנמשל פְּעַלְתֶן, וניקודו וקריאתו כמו פְּעַלְתֶּם. ומצאנוה להורות על הזכרים – "עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה" (יחזקאל לג, כו).
והעשירית[עריכה]
בת שלש אותיות מבלי תוספת, הפ"א נקודה בחולם והעי"ן בקמץ-קטן, להורות על יחיד נסתר או נמצא או מדבר-בעדו שפעֻלתם בזמן הוה. והנמשל פֹּעֵל, והנח שבין הפ"א והעי"ן פעם יכתב ופעם לא יכתב.
ופעמים העי"ן בחירק, כמו "אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז, ה), "הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ" (ישעיהו לח, ה), "הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא" (ישעיהו כט, יד).
ואם למ"ד-הפֹעל גרונית[1], יולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד – "פּוֺתֵחַ" "זוֺרֵחַ" "שׁוֺמֵעַ" "יוֺדֵעַ" ודומיהם.
ופעמים
נימוקי רבי אליהו בחור[עריכה]
- ^ א"א אין זה אלא בחי"ת ועי"ן, כי כשלמ"ד-הפֹעל אל"ף לא יולד נח לעולם, גם עם ה"א לא יולד נח בבינוני, רק במהמה ובלהלה בא "לְהִתְמַהְמֵהַּ" (שמות יב, לט) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ" (משלי כו, יח), ואין עוד.