ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ז

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר ז · >>

העקר השביעי

בביאור גזרת נחי עי"ן וי"ו

א

דע כי כל שרש שעי"ן-הפעל שלו וי"ו, היא נחה בכל הבנינים, כמו מן קום יאמר קָם קַמְתָּ וכו'; חוץ כשלמ"ד-הפעל ה"א, תנוע הוי"ו בכל הבנינים, כמו מן אוה – "אִוְּתָה נַפְשִׁי" (מיכה ז, א), ומן קוה – "קַוֹּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי" (תהלים מ, ב), ומן רוה – "הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ" (ישעיהו נה, י), ומן צוה – "צִוִּיתִי אֹתָכָה" (שמות כט, לה), ומן עוה – "עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" (אסתר א, טז) – לא תנוח הוי"ו לעולם. ונמצאו רק חמשה שרשים שאין למ"דיהם ה"א ולא תנוח בהם לעולם, והם גוע ושוע ועות ועול ועור. אמנם גוע לא בא רק בקל, כמו "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (במדבר כ, כט), "וַיִּגְוַע וַיָּמָת" (בראשית כה, יז). ושוע לא נמצא רק בפִּעֵל הדגוש – שִׁוַּע, שִׁוַּעְתָּ, שִׁוַּעְתִּי. ועות נמצא בפִּעֵל ובנִפְעַל ובהִתְפַּעֵל, כמו "לְעַוֵּת אָדָם" (איכה ג, לו), "בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת" (ש"א כ, ל), "וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל" (קהלת יב, ג). ועול ועור לא נמצאו רק בפִּעֵל, כמו "מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" (תהלים עא, ד), "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר" (שמות כג, ח). וכל שאר הם נחי וי"ו.

בנין הקל – העבר הפ"א בקמץ, כמו קָם, להורות על הוי"ו הנחה, אף על פי שאין דרך הקמץ להורות על וי"ו, רק דין החולם להורות עליה. ונחלף בכאן לקמץ, כדי להשוות זה הקל לשאר העוברים הקלים, שבכלם הפ"א בקמץ, חוץ מבכפולים, כמו שיתבאר בעקר השנים עשר במאמר זה. ונמצאה האל"ף כתובה אחר הקמץ במלת "וְקָאם שָׁאוֹן" (הושע י, יד) והיא נחה, ובאה נעה במלת "וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה" (זכריה יד, י), ושני האל"פין הם במקום וי"ו. וכן בנסתרים ונסתרה הפ"א קמוצה ובטעם מלעיל להורות על וי"ו הנחה, כמו קָמוּ, קָמָה. אבל בשאר הגופים הפ"א פתוחה, כמו קַמְתָּ, קַמְתִּי וכו', וזה מפני השוא הנח ששייך בכל עבר קל. שאם היתה הפ"א קמוצה לא היה השוא-נח כי אם נע, כמו שיתבאר פרק שירה שיר השמיני. גם יבא העבר בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ" (דברים לב, נ), "כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים" (שמות ד, יט). וכן "כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים" (בראשית מב, יא), "מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה" (נחמיה יג, כא). ולגזרת פָּעוֹל – "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד, ג), "כִּי אֹרוּ עֵינַי" (ש"א יד, כט) ודומיהם מעטים.

ב

הבינוני כלו הפ"א בקמץ. ואין הפרש בין הבינוני ובין העבר לנסתר יחיד. כמו "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה" (בראשית כז, לה) – הוא עבר; "אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן" (שמות יט, ט) – הוא בינוני. אבל בנקבה יש הפרש, כי העבר מלעיל, כמו "וְרָחֵל בָּ֗אָה" (בראשית כט, ט), והבינוני מלרע, כמו "וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָ֖ה" (שם פסוק ו), ובא בצירי לגזרת פָּעֵל, כמו "מֵת אַתָּה" (ישעיהו לח, א), ולגזרת פָּעוֹל, כמו טוֹב, טוֹבִים.

ג

הפעול והמקור והצווי העי"ן שרוקה על הרוב. המקור כמו "לֹא אוּכַל קוּם" (איכה א, יד). הצווי – "קוּם קְרָא" (יונה א, ו). וכן הפעול, אבל לא נוכל לעשותו מן קום כי הוא פועל עומד, אך נעשה אותו מן שׂום שהוא פועל יוצא, ונאמר שׂוּם, שׂוּמִים, כמו "עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה" (ש"ב יג, לב), שׂוּמָה, שׂוּמוֹת ונמצא המקור והצווי בחולם על דרך הכפולים, כמו "קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי" (ירמיהו מד, כט), "פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ" (ישעיהו כד, יט). והצווי, כמו "וְשׁוֹב אֵלַי נְאֻם יְיָ" (ירמיהו ג, א), "מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע ה, ב).

ד

העתיד – אותיות אית"ן קמוצים להורות על וי"ו עי"ן-הפעל, כמו אָקוּם, יָקוּם וכולי. והוי"ו השרוקה אינה עי"ן-הפעל, רק וי"ו המשך, כוי"ו אֶפְקוֹד יִפְקוֹד וכו'. ויש אומרים כי היא שרשית, והראיה מן יָקוּמוּ, תָּקוּמוּ, שאם לא היתה הוי"ו שרשית היינו אומרים יָקְמוּ, תָּקְמוּ, על משקל יִפְקְדוּ, תִּפְקְדוּ – שאין בהם וי"ו.

ה

גם נמצאים בחולם, כמו "וְאַל תָּקֹץ" (משלי ג, יא). וכן במסורת: כל יָחוֹס תָּחוֹס בחולם, בר מן חד בשורק – "לֹא תָחוּס עֵינָם" (ישעיהו יג, יח); וכל אָחוּס דכוותיה בשורק. ובהפסק יבא העתיד תמיד בחולם, כמו "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת" (דברים לג, ו). "וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וַיָּמֹת" (בראשית ה, ה). אבל כשיהיו זולת בהפסק ישוב החולם לקמץ-חטף ובפרט עם וי"ו ההפוך, כמו "וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (בראשית כג, ז), "וַיָּקָץ מוֹאָב" (במדבר כב, ג). וכן זולת וי"ו ההפוך בהסכמה למלה זערה, כמו "יָשָׁב־נָא אַפְּךָ וַחֲמָתְךָ" (דניאל ט, טז), "תָּשָׁב־נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד" (מ"א יז, כא). והקמץ השני מכל אלו נקרא קמץ-חטוף, וזה יתבאר לך בפרק שירה בשיר אחד עשר.

ו

בנין נִפְעַל – העבר בנו"ן קמוצה בשלש גופי הנסתרים, כמו נָכוֹן, נָכוֹנוּ, נָכוֹנָה. ובשאר הגופים נהפך הקמץ לשוא כדינו והחולם יהפך לשורק, כמו "כִּי נְבֻנוֹתִי" (ישעיהו י, יג), "נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי" (תהלים לח, ט). וזה כדי שלא יהיו שני חולמים יחד.

ז

הבינוני ליחיד כמו העבר, ובשאר הגופים יהפך הקמץ לשוא, כמו נָכוֹן, נְכוֹנִים וכולי.

המקור והצווי באים בה"א חרוקה בראש ודגש אחריה כמו בשלמים – הִכּוֹן, וכן אֶכּוֹן, יִכּוֹן, תִּכּוֹן, נִכּוֹן וכולי.