ספר הבחור/מאמר ב/עיקר ב

<< · ספר הבחור · מאמר ב · עיקר ב · >>

העקר השני

בביאור נקודת בנין פִּעֵל הדגוש ופֻּעַל מהשלמים וסימניהם

א

בנין פִּעֵל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין.

העבר כלו הפ"א בחירק והעי"ן פתוחה, חוץ מהנסתר היחיד שהעי"ן בצירי על הרוב, כמו אִזֵּן, חִקֵּר, תִּקֵּן (קהלת יב, ט). ונמצאת בפתח, כמו "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב, ט). ודומיהם מעטים. והנסתרים והנסתרות בשוא-נע כדינו תחת אות דגושה כמו פִּקְּדוּ, פִּקְּדָה.

הבינוני והפעול תמיד בתוספת מ"ם שואית בראש. ובבינוני בפתח אחריה, כמו מְפַקֵּד. ובפעול בשלש נקודות אחריה, כמו מְפֻקָּד. וסימנך מְפַמְ"פֻ. ועי"ן-הפעל בבינוני היחיד בצירי, ובשאר הגופים בשוא-נע. כמו מְפַקֵּד, מְפַקְּדִים וכולי. ובפעול בכל הגופים העי"ן בקמץ כמו מְפֻקָּד, מְפֻקָּדִים וכולי.

ב

המקור הפ"א בפתח והעי"ן בצירי – פַּקֵּד. כמו: "גַּדֵּל פֶּרַע" (במדבר ו, ה). ואותיות בכל"ם הם בשוא, זולת המ"ם שהיא תמיד בחירק, כמו בְּפַקֵּד, כְּפַקֵּד, לְִפַקֵּד, מִפַּקֵּד.

הצווי ליחיד כמו במקור – פַּקֵּד. אבל הרבים והנקבה בשוא-נע, כמו פַּקְּדוּ, פַּקְּדִי. וברבות ישוב השוא לצירי, כמו פַּקֵּדְנָה. ובעתיד תשים אותיות אית"ן על הצווי, כמו אֲפַקֵּד, יְפַקֵּד וכולי, תמיד נקודתם בשוא כמו מ"ם הבינוני.

ג

וכלל זה תקח בידך בכל בנין אשר בו הבינוני בתוספת מ"ם, נקוד האית"ן כמו נקוד המ"ם. וזה בכל הגזרות חוץ מבהִפְעִיל שבנחי העי"ן, ושם אגלה לך הטעם.

ד

ואם עי"ן-הפעל אחת מאותיות רא"ע, על הרוב יורד הדגש תחת נקודת האות שלפניה, ואם היא חירק יעשנה צירי, ואם היא פתח יעשנה קמץ, כאשר אבאר בפרק שירה בשיר התשיעי. אבל הה"א והחי"ת אף על פי שלא יקבלו דגש על הרוב אין להם כח להוריד הדגש לפניהם, כמו שִׁחֵר, כִּחֵד, מִהֵר. ונמצאים בצירי, כמו "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו, יג), ודומיהם מעטים. וכן בבנין הִתְפַּעֵל, כמו "מִתְיַהֲדִים" (אסתר ח, יז), "מִתְלַחֲשִׁים" (ש"ב יב, יט) בפתח.

בנין פֻּעַל סימנו דגש העי"ן בכל הבנין כאביו. העבר כולו הפ"א בשלש נקודות, כמו פֻּקַּד, פֻּקַּדְתָּ וכולי, וביתר הנקודות הוא הולך בדרכי אביו. הבינוני ליחיד כמו העבר, רק שהעי"ן קמוצה. כמו פֻּקָּד, פֻּקָּדִים וכולי, כמו שבארתי במאמר הראשון בעקר העשירי. הפעול והצווי אינם בו, והמקור המועט הנמצא בו גם כן הפ"א בשלש נקודות, כמו "גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי" (בראשית מ, טו), ובנחי הלמ"ד – "אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ" (תהלים קלב, א), ואין עוד. ועם בכל"ם לא נמצאו. העתיד – בא האית"ן בשוא כאביו והפ"א בשלש נקודות כמו העבר, כמו אֲפֻקַּד, יְפֻקַּד וכולי. וכשעי"ן-הפעל גרונית או רי"ש ישוב הקבוץ לחולם בכל הבנין, כמו "כִּי לֹא פֹרַשׁ" (במדבר טו, לד), "וּמֹרַק וְשֻׁטַּף" (ויקרא ו, כא), כמו שיתבאר בפרק שירה בשיר התשיעי.