ספר הבחור/מאמר א/עיקר ד

<< · ספר הבחור · מאמר א · עיקר ד · >>

העקר הרביעי

אתחיל בו לבאר ו' הזמנים הנקראים פעולות. ואבארם שתים שתים, ואתחיל בעברים ובעתידים

א

דע כי העבר והעתיד הם עקרי כל הפעולות, ובהם יוכל אדם להסתפק ולדבר בם במקום כל שאר הפעולות. וכן דרך המקרא להשתמש בהם במקום בינוני, מקור וצווי, כאשר יתבאר.

ב

והאותיות המשמשות בעברים להורות על גופי הנדברים הם אותיות תהימו"ן, ולעולם בסוף. והמשמשים בעתידים הם אותיות אית"ן, ולעולם בראש. אמנם אין צריך להאריך בדרך שמושן, כי תראה בלוח הבנינים אשר אחבר אם ירצה יי.

ג

ודע כי עוד שלש אותיות ישמשו בראש העברים, וסימנם שו"ה, ועוד אדבר בם בפרק השמושים. והעקרית היא הוי"ו, ושמושה בשני פנים; האחת נקראת וי"ו החבור, והיא המחברת פעל לפעל או שם לשם וכולי, כמו שיתבאר בפרק הנזכר. והשנית נקראת וי"ו ההפוך, והיא המהפכת עברים לעתידים, ועתידים לעברים, כמו שאבאר פה.

ד

דע, כשתרצה להפך עבר לעתיד תשים וי"ו שואית בראשו. כמו מן שָׁמַר – "וְשָׁמַר יְיָ" (דברים ז, יב), שהוא כמו וְיִשְׁמוֹר. וכן "וְשָׁמְרוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" (שמות לא, טז), הוא כמו וְיִשְׁמְרוּ. ותמיד היא נקודה בשוא, זולת המבטלים המהפכים אותה לשורק או לפתח או לחירק, כאשר יתבאר בפרק הנזכר.

ה

ואם תאמר, במה אדע אי זה היא וי"ו החבור או וי"ו ההפוך? דע, כשאין לפניה פעל עבר אַחֵר אז היא וי"ו הפוך, אבל כשיש לפניה פעל עבר אחר, אז היא וי"ו החבור. ופסוק אחד סימן – "מִי פָּעַל וְעָשָֹה" (ישעיהו מא, ד), והמשכיל יבין. וכן שני הו"וין של "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר" (ישעיהו ו, ג) הן שתיהן ו"וי החבור, לפי שכתוב לפניהן "וָאֶרְאֶה אֶת יְיָ" שהיא פעל עבר, בעבור הוי"ו הקמוצה שבראשה.

ו

ואם ישאל שואל, והלא "יְכַסֶּה" ו"יְעוֹפֵף" אשר לפניהם הם עתידים, נשיב כי דרך המקרא לשים עתיד במקום עבר במקומו שהוא מדבר בדבר הרגיל להיות תמיד. כמו "וְאֵד יַעֲלֶה" (בראשית ב, ו), "עַל פִּי יְיָ יַחֲנוּ" (במדבר ט, כ) וכל אותה הפרשה.

ז

ודע כי דרך המקרא לדבר בלשון עבר במקום עתיד, וזה לרוב בדברי נבואה, כי הדבר ברור לפני המקום כאלו נעשה כבר. ובתלים משלי איוב הוא להפך, כי רוב העתידים הנמצאים בהם הם במקום עברים. וכן בשירת הים ובפרשת האזינו. אבל בספור דברי מעשה לא נמצאים כאלה רק מעט מזער.

ח

ודע כי יש למלות הנוכח והמדבר בעדו ליחיד סימן אחד להכיר וי"ו החבור מוי"ו ההפוך. וזה, כשהם עם וי"ו החבור הם בטעם מלעיל על הרוב כמו שדינם תמיד זולת וי"ו, כמו "וְאָכַ֚לְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם" (ויקרא י, יט), "וְדִבַּ֙רְתִּי֙ עַל הַנְּבִיאִים" (הושע יב, יא) – הם עברים שהטעם מלעיל. אבל עם וי"ו ההפוך ישובו בטעם מלרע על הרוב, כמו "וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו" (שמות טו, כו), "וְדִבַּרְתִּי מִשְׁפָּטַי" (ירמיהו א, טז), וכן בכל הבנינים מכל הגזרות, חוץ מנחי למ"ד אל"ף או ה"א, שהם תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, כמו וְקָרָאתָ, וּמָצָאתָ, וּבָנִיתָ, וּפָנִיתָ ודומיהם.

ט

וכלל אחד אתן לך בכל תשע גופי העבר, לדעת איזו היא מלעיל או מלרע. דע כי חמשה מהם תמיד מלרע עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַד, פָּקְדוּ, פָּקְדָה, פְּקַדְתֶּם, פְּקַדְתֶּן. ושנים תמיד מלעיל עם הוי"ו וזולתה, והם פָּקַדְנוּ ופָּקַדְתְּ. ושנים מהם זולת הוי"ו הם תמיד מלעיל, ועם הוי"ו לפעמים מלעיל ולפעמים מלרע, והם פָּקַדְתָּ, פָּקַדְתִּי – כמו שכתבתי. וכלל זה כולל בכל הבנינים מגזרת השלמים, חוץ מהנסתרים והנסתרות מבנין הִפְעִיל, הם על הרוב מלעיל כמו שיתבאר עוד.

י

ודע כי שלשה גופים הנסתרים, שהם פָּקַד, פָּקְדוּ, פָּקְדָה, יש להם דין מיוחד. וזה, בהסמכם למלה זערה או למלה שהיא מלעיל, ישובו גם הם מלעיל. כמו "קָ֣רָא לָ֑יְלָה" (בראשית א, ה), "וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ" (במדבר כז, כא), "וְקָֽרְאוּ־ל֥וֹ" (דברים כה, ח), "בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ" (איכה א, ב) ודומיהם.

יא

ודע כי בעתידים יש סימן אחר להכיר וי"ו החבור מן וי"ו ההפוך. וזה שוי"ו החבור היא נקודה בשוא, כמו שרמזתי לעיל בסימן ד, אבל וי"ו ההפוך דינה להיות נקודה בפתח ודגש אחריה, כמו וַיֹּאמֶר, וַתֹּאמֶר, וַנֹּאמֶר. והאל"ף, לפי שאינה מקבלת הדגש, תבא עליה הוי"ו קמוצה. וכל זה יתבאר היטב בפרק הנ"ל אי"ה.

יב

הנה ידוע תדע כי בלשנות הגוים שלשה מיני עבר. והם עבר נשלם, ועבר בלתי נשלם, ועבר שכבר נשלם. אכן בלשון הקדש יבאו שלשתם באופן אחד, ולפי הענין יבואר כל אחד ואחד באחד משלשה האופנים האלו. והנני אתן לך דמיון ממלת פָּקַד הנמצא במקרא על שלש הפנים: "פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת אֱדוֹם" (איכה ד, כב) הוא עבר נשלם, בלשון אשכנז ער האט גידוכט, ובלשון לעז ויסיטו. "וַייָ פָּקַד אֶת שָֹרָה" (בראשית כא, א) הוא עבר בלתי נשלם, הרי הוא כמו הָיָה פּוֹקֵד, בלשון אשכנז ער ראכטע, ובלשון לעז ויסיטאווה. אבל לפי פירוש רש"י ז"ל הוא עבר שכבר נשלם עיין שם. "כִּי פָּקַד יְיָ אֶת עַמּוֹ" (רות א, ו) הוא עבר שכבר נשלם, שהרי הוא כמו כְּבָר פָּקַד, בלשון אשכנז ער האטע געדאכט, ובלשון לעז אויאה ויסיטאטו. וכן הוי"ו המתהפכת העתיד לעבר, היא מהפכתו לעבר בלתי נשלם על הרוב. כמו וַיֹּאמֶר, וַיְדַבֵּר, שהם מבוארים כמו הָיָה אוֹמֵר, הָיָה מְדַבֵּר, בלשון אשכנז ער זאגט, ער רידט. זולת בקצת מקומות כאשר יקדם לו עבר הנשלם, אז גם כן הוא כמוהו. והמשל – "כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב וַיְבָרֶךְ יְיָ אֹתְךָ" (בראשית ל, ל) – הנה הם כמו פָּרַץ ובֵרַךְ, בעבור מלת "הָיָה" שלפניהם.

יג

אמנם דע שאין כח בוי"ו להפך העתיד לעבר שכבר נשלם כי אם במקומות מעטים מאד, כמו "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם" (בראשית כח, ז) – שהם כמו כבר שָׁמַע וכבר הָלַךְ, כמו שפירש רש"י ז"ל עיין שם.