סמ"ג לאו שלז
מצוות שלה–שלז:
הזהירה תורה שלא יאכל אדם מן הקדשים שנותרו לאחר זמן אכילתם שנ' בפרש' תצוה "ואם יותר מבשר המילואים ומן הלחם עד הבוקר ושדפת הנותר באש לא יאכל כי קדש הם". וגרסינן בפסחים [דף כ"ד] א"ר אלעזר כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו הלכ' כל נותרות קדשים ופסוליהם בכלל אזהרה זו ואין לוקי' על לאו זה על שאר פסולי קדש שהרי חשבו שם לאו שבכללות אמנם פירש הר"י [וכן הוא בתו' שם] דנותר לגבי דידיה לא הוי לאו שבכללות דאינו קרוי לאו שבכללות מה שמפורש' במקרא כאשר בארנו במצות שאור ודבש לא תקטירו.
וכן פיגול לוקין עליו על אכילתו דיליף עון עון מנות' בין למלקות בין לכרת כדאיתא בכריתות [דף ה].
וכן שנינו בפרק אלו הן הלוקין דנותר ופיגול לוקין עליהם, אזהרה שמענו עונש מניין דכתיב בפרשת קדושים ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר ביום השלישי באש ישרף וכתיב ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרת' הנפש ההיא מעמיה. ונאמר להלן ושרפת את הנותר באש כי קדש הם מה קדש האמור להלן נותר אף כאן נותר כדדרשי' בכריתות ושאר קדשים הוקשו לשלמי' כמו שמצינו בזבחים [דף צ"ז] אשכחן חטאת קדשים מנלן דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ולזבח שלמים הוקשו כל הקדשים זה לזה.
וכן כל הקדשים למדין מתודה שהיא שלמים להיות בבל תותירו אחר זמן אכילתן ונאמר בקרבן תודה לא יניח ממנו עד בקר [בפ' כיצד צולין דפ"ד בכמה דוכתי] והמותיר אינו לוקה שהרי הוא לאו הניתק לעשה שנ' והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו. הנה בארנו כאן שלש לאוין: שלא להותיר קדשים אחר זמן אכילתן, שלא לאכול נותר, שלא לאכול פיגול.
ומהו הפיגול? כדתנן בזבחים [דף כ"ח] השוחט את הזבח לזרוק את דמו או מקצת דמו בחוץ או להקטיר אימוריו בחוץ או מקצת אימוריו בחוץ לאכול בשרו בחוץ או כזית מבשרו בחוץ, פסול ואין בו כרת, פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת חוץ למקומו ופוסלת בין באכילת מזבח כמו הדם והאימורים בין באכילת אדם כגון הבשר כאשר ביארנו [סוף מתני' דלעיל] לזרוק דמו למחר או מקצת דמו למהר להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר פיגול וחייבין עליו כרת אפי' אכלו בזמנו פי' מחשבה זו היא נקראת מחשבת פיגול בכ"מ [שם דף כ"ט] זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דב' שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבים עליו כרת ובלבד שיקריב המתיר כמצותו לפיגולו פי' אין שם עירוב מחשבה אחרת כמו שמפרש והולך כיצ' קרב המתיר כמצותו שחט בשתיקה קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו. זהו קרב המתיר כמצותו כיצד לא קרב המתיר כמצותו שחט חוץ למקומו קבל והלך וזרק חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו או הפסח והחטאת והאשם ששחטן שלא לשמן שהן פסולין כאשר יתבאר [בסוף המצוה] וקבל והלך וזרק במחשבת חוץ לזמנו או ששחט חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק שלא לשמן או ששח' וקבל והלך וזרק שלא לשמן זהו שלא קרב המתיר כמצותו לפיגול.
ודורש רבא דבר זה בגמ' [שם דף כ"ח] מזה המקרא האמור בפרשת צו ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכל' ממנו עונה תשא ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם ואחת אכילת מזבח, מבשר זבח שלמיו, מה שלמים יש בו מפגלין ומתפגלין כלו' שיש בו שירים להתפגל מחמת עבודת מתיריהם אף כל מפגלין ומתפגלין, וכן ת"ר בזבחים [דף מ"ד] מה שלמים מיוחדין שיש להן מתירין בין לאדם בין למזבח וחייבין עליהן משום פיגול אף כל כיוצא בהן חייבין עליהן משום פיגול [שם] העולה עבודת דמה מתיר בשרה למזבח ועורה לכהנים, עולת העוף דמה מתיר בשרה למזבח חטאת העוף דמה מתיר בשרה לכהנים פרים הנשרפים דמם מתיר את אימוריהם ליקרב, ומוציא אני את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים והדם שאין להם מתירין אלא הם מתירין את עצמן ואין חייבין עליהם משום פיגול.
נחזור לדרשת הפסוק שדורש רבא בפרק שני [דף כ"ט כל הסוגיא עד סוף] ביום הג' זו מחשבת חוץ לזמנו, לא ירצה לא תהא זריקה זו מרצה אם על מנת פיגול הקריבו משמע שמחשבת פיגול תלויה ועומדת עד שעת זריקה נזרק הדם הוקבע הפיגול לא נזרק הדם בטל הפיגול וכהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקריבו כל מתיריו אף הרצאה הנזכרת בפסול עד שיקריבו כל מתיריו לפסול כמו שהמשנה מפרש, המקריב במחשבת ההקרבה הוא פסול ואינו נפסל בשלישי ממש אם נותר עד הג' ממש אין הקרבן נפסל מאחר שהוכשר בעבודת הדם לא יחזור ויפסל אותו בזבח הכתוב מדבר ואינו מדבר בכהן שהכהן המחשב אינו נפסל, לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, פיגול זו מחשבת חוץ למקומו, יהיה עשה הכתוב הוויית חוץ למקומו וחוץ לזמנו אחת מלמד שמצטרפין זה עם זה לפסול אם חשב בחצי זית חוץ למקומו ובחצי זית חוץ לזמנו כמו ששונה במשנה [שם] והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמרינן עון עון מנותר דדמי ליה בפסול זמן ובפסול בבמה אבל חוץ למקומו אין פסול זמן וגם אין פסול חוץ למקומו בבמה שהרי כולו יוצא מכאן אני אומר שאין למנות בלאוין הא דאמר רב מרי בשם רבי ינאי בזבחים בפ' כל הזבחים שקיבל דמן [שם] שמחשב בקדשים עובר בל"ת שנ' לא יחשב קרי ביה לא יחשב שהרי רבא תופש עיקר כאידך שאומר [שם] בשם רבי ינאי שלא יחשב בא ללמד שלא יערב בו מחשבות אחרות שאם עירב אינו פיגול אינו לאו, ארבע עבודות יש במנחה כנגד ארבע עבודות הדם ופוסלת מחשבה בארבעתן בין באכילת מזבח כגון הקומץ ובין באכילת אדם כגון השיריים כדאיתא במסכת מנחות [דף י"ג] קמיצה כנגד שחיטה קידוש הקומץ בכלי שרת כנגד הקבלה הולכה כנגד הולכת הקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם.
שנינו בזבחים [דף ל"ו] כל הניתנין על מזבח ההיצון שנתנן במתנה אחת כפר שנ' ודם זבחיך ישפך כשפיכה אחת, וכחטאת שתי מתנות, וב"ה אומרים אף חטאת שנתנה מתנה אחת כפר לפיכך אם נתן הראשונה בתקנה ואת השנייה חוץ לזמנה כפר נתן את הראשונה חוץ לזמנה ואת השניה חוץ למקומה פגול וחייבין עליה כרת כל הניתנין על מזבח הפנימי אם חיסר אחת מכל המתנות כולן לא כפר לפיכך אם נתנן כולם כתקנם לפיגול ואחד שלא כתקנה פסול ואין בו כרת, שנינו בזבחים [במשנה קמייתא] כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כגון עולה או אשם לשם שלמים כשרים להקטיר אימוריהן ולאכול איבריהם הנאכלים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת ומפרש שם בגמרא [דף ז'] שהרי בחטאת הוא אומר ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטתה לשם חטאת וכן שאר עבודותיה לשמה ונאמר על חטאתו שתעשה לשם אותו החטא' וכן נפסלת בשינוי שם בעלים שנ' וכפר עליה שתהא לשם בעליה, [שם] ונאמר בפסח ועשית פסח לה' שתהא כל עשייתו לשם פסח ונאמר ואמרתם זבח פסח הוא לה' שתהא זביחה לשם פסח ולא הוצרך כי אם לשינוי בעלים.
וכן שנינו במנחות [במשנה קמייתא] כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כגון מחבת לשם מרחשת כשרין להקטיר קומצו ולאכול השירים חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ומפרש שם בגמרא [דף ד'] מנחת חוטא דכתיב בה חטאת היא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה, וכן במנחת קנאות כתיב היא, ומחשבת הקדשים היא דבור כמחשבה דשליחות יד [בסמ"ע מ"ע ע"ג] ואמרינן נמי במסכת זבחים [דף ל"א] גבי מחשבת קדשים אי דאפקי בלשון אכילה הכי נמי הכא במאי עסקינן דאפקיה בלשון הקטרה וזה הלשון דאפקיה משמע בלשון דיבור: