נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף מה עמוד ב[עריכה]

השוכר את האומנים והטעו זה את זה מפורש בגמרא:

קדר בעל קדרון:

פרפירין עצים נאים ומשופין לעשות לו אפיריון:

חלילין לשמחת חתן וכלה:

או למת לקונן:

משרה מים ששורין בהם פשתן כשהוא בגבעוליו:

שאין אדם שאין מוצא פועלים לשכור והפשתן אובד והוא סמך עליהם:

שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם:

או מטען מפרש בגמרא:

גמ' חזרו לא קתני דהוה משמע שהם חזרו משכירותם או שהוא חזר ממה ששכרם:

אלא הטעו דאטעו פועלים אהדדי משמע דלא סבר תלמוד דידן כירושלמי דאילו בירושלמי מוקי הטעו זה את זה אפילו בפועלים שהטעו בעה"ב או שבעה"ב הטעה אותם והכי מפרש לה התם בעה"ב הטעה אותם שאמר להם תבואו עמי כדרך שבאו חבריכם אמרו ובכמה באו אמר להם בחמשה חמשה רובם ואשתכח בסוף י' י' רובם וכן בפועלים שהטעו את בעה"ב ע"ז הדרך ונראה טעמא דתלמוד שאינו סובר להעמידה כן משום שאין שייך לומר דאין להם זה ע"ז אלא תרעומת והלא לא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו רובן נשכרים כן ואיך יוציאו מבעל הבית שלא נתרצה להם אלא על מה ששאלם בכמה רובם ולא נתרצה להם אלא מפני שחשב שהוא כן וכיון שהטעוהו (בכדי) שכירות בטעות היה וכל שבטעות חוזר אבל בשהטעו פועלים זה לזה איכא למימר טעמא דאין להם זה על זה אלא תרעומת דממ"נ אם גמראו בדעתם לעשות כיפי מה דאשתכח דנותניום עכשיו שפיר [וכדאמר אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב להו מדיליה כו' וליחזי פועלים היכי מיתגרי כו'] ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעל הבית בלא קציצה שאין בעל הבית נותן להם אלא כסך מועט שנשכרים בו קצת פועלים שבעיר וכדאמרינן בסמוך [איכא מאן] דמיתגר בד' ואיכא מאן דמיתגר בתלתא [לא שקלי אלא תלתא] וכן דעת הרשב"א ז"ל אע"פ שהראב"ד ז"ל מסופק בירושלמי זה אם נדון כמותו:

דאטעו פועלים כדמפרש ואזיל:

גרסינן בגמרא היכי דמי כגון דאמר ליה בעל הבית זיל אגר לי פועלים ואזיל הוא אטעינהו ה"ד אי דא"ל בעה"ב בד' ואזיל איהו ואמר להו בתלתא הא סבור וקבול אי א"ל בעה"ב בתלתא ואזל איהו א"ל בד אי דא"ל שכרכם עלי ניתיב להו מדידיה דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלא והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו ל"צ דא"ל שכרכם על בעה"ב וליחזי פועלים היכי מתגרין לא צריכא דאיכא דמיתגר בד ואיכא דמיתגר בתלתא דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה טרחינן ומתגרינן בארבעה:

פירוש היכי דמי הא דאמרינן דאטעו פועלים אהדדי:

הא סבור וקבול ואע"ג דשויא עבידתייהו ד' לא שקלי אלא תלתא דקא מוזלי גביה כיון שרצו בתלתא ומאי תרעומתן דקאמר מתניתין אין להם אלא תרעומת ומיהו מסקינן לקמן דאיכא תרעומת דאמרי ליה הואיל וקאמר לך בעה"ב בד' אמאי בצרית לן לית לך אל תמנע טוב מבעליו:

בארבעה ולערב לא נתן להם בעה"ב אלא ג':

אי דאמר להו וכו' היכי אמרינן תרעומת איכא ותו לא:

וחוזר ונוטל השליח מבעה"ב ג' כמו השכר שהתנה עמו:

וליחזי פועלים וכו' הלכך אפילו אמר להו

דף מו עמוד א[עריכה]

להו שכרכם על בעה"ב אי מתגרי בד' על כרחיה דבעה"ב נותן ד' כדתני נוטל מבעה"ב מה שהתנה עמו ואי מתגרי בתלתא יהיב להו תלתא דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה ליה שליחותיה והוי להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה:

איכא דמיתגר וכו' ואפ"ה לית ליה אלא תלתא דדעתיה דאיניש אתרעא זילא ועל הפועלים לפרש שלא יתגרו אלא בארבעה מיהו מסקינן בסמוך דאי שויא עיבידתייהו ארבעה ארבעה יהיב להו:

הוה טרחינן והאי הוא התרעומת שאם לא דאמרת לן ארבעה טרחינן לבקש אדם דחוק לפועלים שישכור בארבעה:

ותו אמרינן בגמרא איבעית אימא הכא בבעה"ב עסקינן דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוי זילא בי מילתא לאיתגורי לך איבעיא אימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה אנן טרחינן ועבדינן עבידתא שפירא וליחזי עיבידתיהו בריפקא ריפקא נמי מידע ידע בריפקא דמלי מיא דלא ידיע אי בעית אימא לעולם דאמר ליה בעל הבית בד' ואזל וא"ל בתלתא ודקא אמרת סבור וקבול דאמרו ליה אין לך אלא תמנע טוב מבעליו:

פירוש בבעה"ב פועל שיש לעצמו שדות שלו ואינו נשכר במלאכת אחרים אם לא ביותר מדמי שכירות והיינו תרעומת דאי לא דאמרת לי בד' לא הייתי מזלזל בעצמי:

לעולם בפועלים הרגילים במלאכת אחרים:

וליחזי עיבידתא אי שויא ד' לישקול ד' והיכי אמרת תרעומת הא מצו למימר אי לאו דאמר לן שלוחך בד' לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשוה ארבעה:

בריפקא שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתם ניכרת כמו דמלא מיא כדמסיים ואזיל ומשו"ה לא שקלי אלא תלתא כמנהגא אבל תרעומת איכא דאמרי ליה אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחינן כולי האי:

אל תמנע טוב מבעליו פסוק הוא במשלי:

דעתייהו אעילויא אע"ג שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף אלא כך אומרים מהימנת לן דהכי אמר בעה"ב וכיון שבע"ה פוחת אי אמר להו האי שכרכם על בעה"ב אי שויא עיבידתייהו ד' שקלי ד' מבעה"ב ואי לא שויא אלא תלתא ואין להם עליו אלא תרעומת כדאמרן לעיל:

אלא הא מיבעיא לן דאמרי ליה מהימנת לן והא סבור וקביל ואע"ג דעבדי מאי דשוה ד' לא שקלי אלא ג' ותרעומת דאל תמנע טוב מבעליו וכו' כדלעיל או דילמא הכי קאמרי ליה כדאמר בעה"ב ולא כדאמרת את ואע"ג דלא עביד מאי דשוי ד' שקיל ד' דהא סבר בעה"ב וקיבל למיתן ד' ולא איפשיטא הלכך הוי קולא לנתבע וחומרא לתובע ואין להם אלא תלתא כדאמר להו ואין למפשט מהא דאמרינן בגיטין דאשה שאמרה לשליח הבא לי גיטי כלומר שיעשה לך בעלי שליח להולכה שאהא מתגרשת כשתגיע גט לידי והשליח אמר לבעל אשתך אמרה התקבל לי גטי כלומר ותהיה מגורשת תכף שיגיע גט לידי השליח דאם כן שלוחה הוא ושלוחה כמותה והבעל אמר הילך כמו שאמרה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבורה אמר רב אפיל הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דאדיבורא דידיה קא סמך שאמר שהאשה עשאתו שליח לקבלה ומש"ה לא עשאו הבעל שליח להולכה נמצא שאינה מגורשת דמאן מגרש לה לא הבעל עשאו שליח להולכה ולא היא לקבלה ואי אמרת אדעתא דידה קא סמיך אם כן עשאו שליח להולכה כמו שאמרה היא והויא מגורשת ליתא דמהא ליכא ראיה דנימא דהא דאינה מגרושת משום דעקר שליח לשליחותיה דכיון דאמרה ליה שיעשהו הבעל שליח להולכה והשליח אמר שהוא שליח לקבלה ה"ק שליח לקבלה הוינא להולכה לא הוינא דאי אפשי למטרח ולהגיעו לידה ומשום הכי אינה מגורשת שאין הבעל יכול לעשותו שליח לקבלה:

אין להם זה על זה אלא תרעומת דאמר להו השכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור פועלים אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהיו הפועלים צריכין לחזר אחר שוכרים והז אחר פועלים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:

בד"א דאין להם עליו ממון אם חוזר בו:

בשלא הלכו למקום

דף מו עמוד ב[עריכה]

המלאכה ובבבקר אמר להם חוזרני בי והא דנקט הלכו [אי כשהיו פועלים מוצאים להשכיר עצמן מבערב עסקינן בלא הלכו נמי] כל שעכבן והפסידן שכירות אותו יום חייב בעה"ב דהא דבר האבד הוה להם דכי היכי דדפועלים מחייבי ליה לבעה"ב בדבר האבד כדתנן במתני' [ה"נ בעה"ב מיחייב להו לפועלים] אלא הכא מיירי כגון שלא היו מוצאין להשכיר את עצמן מתחלה משום הכי דוקא כשהלכו שהיא כהתחלת מלאכה שכשם ששאר דברים נקנים בקנין כך שכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה אבל כשלא הלכו הא לא התחילה בה וגם [בעה"ב] לא הפסידם כלום הלכך אין להם עליו אלא תרעומת וגם בעל הבית אין לו על הפועלים אלא תרעומת דלא הפסידו ליה כלום דלא איירינן הכא בדבר האבד:

אבל אינו דומה ואומדים להם כמה אדם רוצה לפחות משכרו ויהיה בטל משיטרח כל היום ויטול יותר ויתנו לו כפי הראוי לעומד בטל וכגון שאין מוצאין עכשיו להכשיר עצמן אבל אם יכולים להשכיר עצמן אחר שחזרו מן השדה אומר להם השכירו עצמכם וראיה דאמרינן לקמן גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאוגרה אין לו עליו אלא תרעומת וה"נ תניא בתוספתא השוכר את הפועל וגמר חרישו בחצי היום והראה לו בשל חבירו יכול לומר לו או פרנס לי מלאכ המתוך שלך או תן לי מה שעשיתי אלמא דאפילו התחיל במלאכה כל שהוא מראה לו מלאכה בשל חבירו אינו יכול תובעו אלא כמה שעשה:

בד"א שלא התחילא במלאכה לא נקט הכא הלכו כדלעיל משום דהשתא מיירי בחזרה דפועלים ופועלים כשחוזרים בהם בדבר שאינו אבד אין חייבים לשלם כלום מכיסם אלא מחשבין להם במה שעשו לפרוע מה שיפסיד בעה"ב ולפיכך נקט הכי:

בד"א שאן לבעה"ב על הפועלים אלא תרעומת כשלא עשו מקצת מלאכה אבל עשו מקצת מלאכה מחלוקת רבי דוסא וחכמים דלר"ד דקי"ל כוותיה בקבלן כדלקמן מפסידים ממון מה שהץחילו במלאכה:

שמין להם מה שעשו דרבנן אפילו בקבלן סברי דאע"פ שחוזר בו ידו על העליונה לפיכך שמין מה שעשו ואם שוה סלע לפי חשבון סך הפעולה נותן להם סלע:

מה שעתיד לעשות דרבי דוסא סבירא ליה כתנא דידן דאמר כל החזור בו ידו על התחתתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים לגמור לפי תנאו הראשון:

יפה ששה דינרין היה שוה העתיד להעשות ששה דנרים נותן להם שקל כדי שתהא נגמרה בשתי סלעים ואם נגמרת בסלע נותן להם סלע ממה שעשו ולקמן פריך פשיטא ומיהו דוקא לחשב על מה שעשו כפשטא דמילתא דרבי דוסא אבל לשלם מכיסם אם הוקרו פועלים ביותר ממה שעשו לא דהא בדבר שאינו אבד מיירינן השתא ומיהו אם נתן כלי אמנותו לבעה"ב אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאה שוכר עליהם מדמי החבילה [פי' בכדי שכרו] דמשבאת חבילה לידו זוכה בעה"ב בשכירות וכמ"ש ר"ח ז"ל לעיל בפ' הזהב גבי נתנה לספר דפרכינן והא בעי ממשך תספורת:

בד"א שאין החוזר נפסד אלא כשהתחיל במלאכה לפי חשבון לרבי דוסא ולרבנן מקבלים מה שעשו:

בדבר שאינו אבד דאע"ג דאין פועלים מצויים עכשיו כדמוקים לה בסיפא בזמן שאין מוצא לשכור ימתין עד שימצא אבל בדבר האבד אם ימתין אע"פ שלא התחילו במלאכה אע"פ שלא התחילו במלאכה אע"פ שלא באת חבילה לידו שאין כאן אלא דברים חייבים לשלם עד כדי שכרן אפי' לפי היוקר שנתיקרו פועלים בשכרן וכ' הרשב"א ז"ל דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא ונמצאו אלו מפסידים עליו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים דמה הפסידו עליו עד כאן לשונו:

עד ארבעים וכו' מסקינן לקמן דדוקא באם באת חבילה לידו מיירי דקנה חבילה זו להשתלם ממנה שכירותו עד כדי דמים הללו שדרכן של בעלי בתים לשכור כן בדבר האבד אבל ביותר מזה לא שאין זו שכירות ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתם אינם משלמים שהרי לא קבלו עליהם לשלם אלא שאם רצה בעה"ב שוכר עליהם בכל זה הסכימו האחרונים ז"ל:

בד"א דשוכר עליהן:

אי הואי אנא השוכר:

לא הוה יהיבנא כלל דמזלייהו קא גרם ואינהו הוי להו נמי לאסוקי אדעתייהו שמא ימצאו שדה לחה:

לרפיקא לעדור:

פסידא דפועלים הגשמים שירדו הפסד פועלם הוא דלא יהיב להו מידי דאומר להם מזלכם גרם ושמעינן מהכא דכל מילתא שהוא פשיעות דתרוייהו יד פועל על התחתונה דהא הכא דמשום שידו פועלים דאי אתי מטרא בליליא לא חזיא למרפק בה למחר ולא אתנו אמרינן אינהו דאפסידו אנפשייהו והלא בעל הבית גם כן ידע זה ולא אתני אלא כיון שהפועל בא להוציא מבעל הבית ידו על התחתונה וכן נמי היכא דלא הוי פשיעה דחד מינייהו הוי פסידא דפועל מדתניא לקמן דפועל ששמע בחצי היום שמת לו מתנוטל לפי מה שעשה ובמה שנשאר כיון שלא עשה אינו נוטל כלום הלכך לא משכחת פסידא דבעה"ב אלא היכא דאיהו פשע ולא פועל ו הכי הוה הא דבסמוך:

לא סיירא וכו' פסידא דבעה"ב דאיהו קים ליה בגויה ואינו לא קים להו דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:

לדוולא להשקות שדות:

ואתא מטרא והשקה אותה ואינה צריכה עוד לדוולא:

פסידא דפועלים. דכיון דלא וי פשיעה דבעל הבית ט פי מדפועלים והפועל תלוי שכירותו בעשיית פעולה אם כן כל שלא עשה פעולתו פסידא דידיה הוא והיינו דוקא בפועל אבל באריס כיון דהוי שותף בגוף הקרקע זכה בכל שבח שיגיע בקרקע אם כן אתא מטרא זוכה במה שמשביח אליו וזה שבח לו של איצטרך לטרוח אבל אם היה מפסיד משכירותו בסבת המטר חובה הויא ליה והיינו דאמרינן בפרק מי שאחזו דההוא גברא דאמר ליה לאריסיה כ"ע דלו תלת דוולתא ושקלי ריבעא את דלי ד' ושקול תלתא לסוף אתא מיטרא וקי"ל התם כרבה דאמר הא לא איצטריך לדוולא והרויח שכרו כך פירש רבינו אלפסי ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל [והתוספות] והראב"ד ז"ל כתבו דלא מיבעיא אריס דאפילו קבלן ואפילו פועל כל זמן שהתחיל במלאכה כך הוא דינו שמאותה שעה זכה בשכירותו ואף על פי שלא נעשית על ידו דוקא דידיה הוא וכי אמרינן הכא פסידא דפועלים

דף מז עמוד א[עריכה]

דוקא בשלא התחילו במלאכה וראיה לדבר מדאמרינן בסמוך במאן דאגיר אגירא לעבידתא ושלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה דכוותה נותן להם שכרם משלם כלומר של כל היום אלמא דאפילו פועל כל שהתחיל במלאכה אף על פי שלא טרח בה כפי מה שנשכר נוטל שכרו משלם והרמב"ן ז"ל חולק בשניהם דפועל כל שלא עשה שליחותו אף על פי שהתחיל במלאכה ונעשית מלאכתו מאליה לא זכה בשכרו וראיה לדבר מדאמרינן בפרק הגוזל בתרא גבי שטף נהר חמורו וחמור חבירו בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו אמר ליה אין לו אלא שכרו איתיבה השוכר את הפועל להביא לו כרוב ודורמסקנין לחולה ומצאו שמת או הבריא נותן לו שכרו משלם ושני ליה התם עביד שליח שליחותיה הכא לא עביד שליח שליחותיה אלמא טעמא דשליח עביד שליחותיה הא לאו הכי אף על פי שנעשית מאלכיה כגון שבאו לו דורמסקנין ממקום אחר הפסיד דמסתמא הך ברייתא דמצאו שמת קבלן הוא וכן ההיא דלא הציל יש בכל אפילו עלה חמור מאיליו והכי איתא בירושלמי בהדיא עלה של חבירו מאיליו אינו נזקק לכלום והך דבסמוך דנותן להם שכרם משלם לא קשיא דהתם נמי עבד שליח לשילחותיה דההיא על כרחיה בששכרו בפירוש למלאכה ידועה היא דאי לא תימא הכי במלאכה דקשיא מינה אמאי לא מפקיד ליה והא כיון ששכרו סתם אי בעי מסר ליה קשיא ברישא אלא ודאי בששכרו למלאכה ידועה היא וכיון שכן בעל הית דהוי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה דכולה פשיעותא דידיה הוא דאיהו הוא דידע אבל פועל לא ידע ולא הוי ליה לאתנויי:

אתא נהרא גדל הנהר ועלה ונכנס בחריצין העשויים בשדה ומהם הוא שותה ואינה צריכה לדוולא:

פסידא דבעל הבית ואפילו בנהרא דרגיל דאתי ופועלים בני מאתיה משום דפועלים לא ידעי במנהג שדהו שיהא הנהר רגיל לעלות ולהשקותה אך הוא יודע והוי ליה לאתנויי:

ופסק נהרא שממנו משקין:

פסידא דפועלים כדפירשתי לעיל דאף כל פשע נמי בעל הבית יד פועל על התחתונה:

בני מתא אם הפועלים בני העיר ויודעים המנהג:

דניחא מינה וכו' דוקא כשאמר להם בפירוש מלאכה זו הא סתמא אף על גב דמסר להם זו מצפרא גכי שלימא מפקיד להו אפילו קשה מינה דהא אי בעי מסר להו קשה מצפרא וכדפירשנו לעיל:

אוכלוסי דמחוזא מחוזא שם מקומו של רבא שהיו שם בני אדם רגילים לשאת משואות תמיד וכשיושבים בטלים קשה להם והוא הדין לכל אומנות שמועיל בעליהם כשמתעסקין בו כתלמידי חכמים שמחלישין ומפסידים המלמדים מלימודם כשעומדים בטלים כשיתנו להם שכרם משלם:

וגרסינן עלה בגמרא יפה ששה דינרים נותן להם שקל קסבר יד פועל על התחתונה או יגמרו מלאכתם ויטלו שני סלעים פשיטא לא צריכא דזל עיבידתא ואימר בעל הבית ואזול פועלים ופייסוהו מהו דתימא מצי אמר להו הא דפייסתן לי אדעתא דבצרתן לי מן אגרא קא משמע לן דאמרי ליה אדעתו דעבדינן עיבידתא שפירתא:

נותן להם שקל כבר פירשנו לעיל בברייתא:

פשיטא דכי גמרו שני סלעים הוא דשקלי:

ואימר בעל בית אימר לשון הפורש ונוזר אחור ומתרחק מן הדבר כמו כעת במרום תמריא ומיירי קודם שהתחילו דליכא אלא תרעומת דלאחר שהתחילו אין בידו לשוב:

פייסוהו הרבו תחנונים לפניו:

מהו דתימא הואיל ואמר רבי דוסא יד פועל על התחתונה:

קמ"ל דאמרי ליה וכו' כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא שחזר בו בעל הביתבסמם אלא אפילו פירש ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואזול פועלים ופייסוהו כיון שהיתה קציצה ביניהם מתחלה ואם חזר בו יש להם תרעומת עליו כשפייסו לבעל הבית על דעת תנאם הראשון פייסוהו ולא דמי להא דתניא בתוספתא המוכר חפץ לחבירו זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח דהתם שאני [פי' גבי פיוס] דליכא קציצה אחרת ומיהו נראה שאפשר שחזר בו בעל הבית אחר שהתחילו וכגון שחזרו בהם הקבלנים תחלה כדמשמע מפשטא דברייתא וכיון שחזרו בהם בטל שכירותם אלא שמנכה ממה שעשו שקל כרבי דוסא ואחר כך נמלכו בהם ורוצים לגמור המלאכה ודעתם על תנאם הראשון כה"ג ודאי אם אמר בעל הבית בפירוש אין רצוני אלא בכך וכך ואזול פועלים ופייסוהו מצי למימר אדעת תנאי זה עבדית וכדתניא בתוספתא דהא עכשיו כבר היתה בטלה קציצה ראשונה ואין להם עליו תרעומת א"נ מצינן לאוקמא בשחזר בו בעל בית אפילו לאחר שהתחילו במלאכה בלא חזרת הקבלנים וכגון שמוצאין הקבלנים מלאכה אחרת שיכולים להשתכר בה כדאמרינן לקמן גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך אי משכח לאוגרה אין לו עליו אפילו תרעומת וכשפייסוהו הפועלים כשחזר בו בעל הבית בסתם אז הוא דלא מצי למימר אדעתא דבצרתן לי אבל אם פירש ואמר אין רצוני אלא בכך וכך ואחר כך פייסוהו כיון דאין עליו אפילו תרעומת בחזרת הקציצה הראשונה וכבר חזר ממנה וקצץ קציצה אחרת אדעתא דהך קציצה נתפייס וכי הא דתניא בתוספתא:

גרסינן בגמרא אמר רב הלכה כרבי דוסא ומי אמר רב הכי והא אמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ"ת שני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ומי שני ליה והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו משלם ואם קבלן הוא נותן לו קבלנותו מני אילימא רבנן מאי איריא שמע שמת לו מת דאניס כי לא אניס נמי הא אמרי רבנן יד פועל על העליונה אלא לאו ר' דוסא היא שושמע מינה לא שני ליה בין שכירות לקבלנות אמר רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל:

הלכה כרבי דוסא דאמר קבלן ידו על התחתונה דאם חזר בו שמין לו את מה שעתיד לעשות:

יכול לחזור בו דכתי בכי עבדי הם ולא עבדים לעבדים דמהכא ילפינן בפרק קמא דקדושין:

בין שכירות לקבלנות דגבי שכיר יום דאית ליה להאי טעמא דכי עבדי הם אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ורבי דוסא בקרבלנות מיירי כדקתני קבל קמה לקצור:

נותן לו שכרו הואיל ואנוס הוא אין לו לקונסו לומר יהיה ידו על התחתונה שיפחתו לו ממה שעשה כלום ושמע מינה מדנקט אונס תברוייהו הא לאו אניסי לא ואפילו שכירות נמי:

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שני ליה ומודה הוא בשכיר דידו על העליונה כרבנן והאי דנקט אונס בשכיר אפילו רבנן נמי אמרי לה דאי לא אניס לא הדר וכל שכן רבי דוסא דהך מתניתא בדבר האבד עסקינן ודברי הכל אין הפועל יכול לחזור בו:

שוכר עליהם וכו עד כדי שכרן אם עשו אצלו קצת מלאכה ולא קבלו שכר שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם ויוסיף לאחרים ויגמרו:

שבאת חבילה אם יש בידו משלהם כדרך האומנין המקבלים עליהם מלאכה מביאין כלי אומנותם לבעל הבית וכבר פירשנו לעיל שזה הסך הוא דרכן של בעלי בתים לשכור בדבר האבד אבל ביותר לא דאין זה שכירות:

מתני' השוכר את האומנין לעשות בקבלנות בכך וכך:

וחזרו בהם לאחר שעשו מקצתם:

ידם על התחתונה אם הוקרו פועלים ואינו מוצא מי שיגמרנה בשכר שהיה נותן לאלו מעכב משכירות מה שעשו כל מה שיצטרך להוציא עד שתגמר מלאכתם בשכר שפסק עם אלו ואם הוזלו פועלים וימצא מי שיגמרנה בפחות יושעם להם מה שעשו ויתן להם עשו חציה יתן להם חצי השכר שפסק עמהם ואין יכולין לומר לו הרי פועלים אחרים תחתינו לגמור מלאכתך תן לנו כל שכרנו חוץ ממה שנטלו אלו:

אם בעל הבית וכו' ידו וכו' אם הוקרו פועלים יתן להם כנגד מה שעשו ואם הוזלה מלאכת פועלים יתן להם על כרחו

דף מז עמוד ב[עריכה]

כמה שפסק חוץ ממה שצריך להוציא בהשלמתה ומתני' דוקא דאם לא היו מוצאין פועלין מלאכה אחרת לעשות פשיטא שחייב בעל הבית ליתן להם כל השכר שפסק עמהם משלם שהרי נותן להם יותר ממה שעשו וכיון שכן למה לא יתן להם כל שכרן משלם אלא על כרחך טעמא דמילתא לפי שמוצא הפועל מלאכה אחרת שהוא יכול להשתכר בה אלא שמחמת שהוזלה מלאכה לא ירויח בה כל כך לפיכך נוטל מבעל הבית כמה שפחת משכרו מחמת הזול ודיו ודינא נמי הכי הוא דכי היכי דפועלים מחייבי ליה לבעל הבית בדבר האבד וכדתנן בריש פרקין הכי נמי הוא דינא שהבעל הבית מחייב להו לפועלים וכן כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והא דאמרינן לעיל בהאי דשלים עבידתא בפלגא דיומא דאי לית ליה מלאכה דכוותה נותן להם שכרם ודאי צריך לאוקמה כגון שאין מוצאין מלאכה להשתכר ואם כן הא דאיצטריך רבא לאוקמה באוכלוסי דמחוזא צריך לומר דהוי טעמא משום דאי לאו הכי לא הוי מלאכת האבד ולא הוה ליה לשלומי אלא כשיעור פועל בטל דאינו דומה עושה מלאכה ליושב ובטל וכדלעיל נמצא דאע"פ שאין מוצאין מלאכה לשאר היום לא יתן להם שכרם משלם אלא כפועל בטל אא"כ הוו דומיא דאוכלוסי דמחוזא וכדפירשתי ולפי זה נצטרך לומר לפום מה דדייקנא מהך מתני' מדיירי בדומיא דאוכלוסי דמחוזא דליכא למימר דלא נידוק האי דיוקא ומה שנותן להם יותר ממה שעשו משום פועל בטל וכדאמרן דכיון שנוטל מהפסק מה שצריך להוציא בהשלמתה כדפירש רש"י ז"ל א"א לומר כן דכיון שאם מוצא בהשלמתה קרוב למה שפסק עם אלו הרי לא יתן להם כפועל בטל ומיהו אין זה שום דוחק כיון דפשטא דמתני' דמיירי בכל פועלים וכגון שמוצאין מלאכה אחרת וכדאמרן נמצינו למדין דהיכא דאין מוצאין מלאכה ישל חלק בין אוכלוסי דמחוזא לשאר פועליםם דאוכלוסי דמחוזא נוטלים שכרם משלם ושאר פועלים כפועל בטל ותו לא:

וכל המשנה כגון נותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור אם שכרו יותר על ההוצאה אין נותן לו כל שכרו משלם אלא דמי יציאת עצים וסממנים ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את השבח:

וכל החוזר מפורש בגמרא לאיתויי מאי:

גמ' או תן לי קרקע מוקמינן לה לקמן דמיירי בשנתן מעות אלו סתמא בתורת פרעון ולא אמר לו ערבוני יקון [וטעמא דהדר משום דעייל ונפיק אזוזי] ואפילו הכי יכול לומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי שלעולם הוא קונה קרקע כנגד מעותיו אם ירצה והרי הוא לוקח חצי שדה ומשמנין ביניהם ונוטל הכחוש:

מהיכן מגבהו כשאמר לו תן לי מעותי מגבין לו חובו מן העדית שבנכסיו לקמן מפרש טעמא:

ובזמן שהלוקח חוזר בו לקמן מפרש דאי לא עייל ונפיק מוכר אזוזי אין יכולין לחזור בהם לא לוקח ולא מוכר והכא איירי כגון דעייל נפיק ומוכר אזוזי שאמר לו לוקח לך ושוב למחר אתן ובכה"ג הוא שיכול לוקח לחזור בו ואם כן היכא שמגלה המוכר דעתו שאין דעתו לחזור מן המקח [אע"ג דעייל ונפיק אזוזי אין לוקח יכול לחזור בו והא דאמרינן שהלוקח יכול לחזור בו כגון שהמוכר מגלה דעתו שנותן לו רשות לחזור בו כיון שדוחה אותו בלך ושוב כן דעת הרשב"א וכן נראה לי מדברי הראב"ד ז"ל שכתב אם הלוקח חוזר בו שאינו רוצה לפרעו ואומר לו לך ושוב אין בידי כדי שיחזור בו מפני דוחקו שהוא צריך למעותיו עד כאן:

מלמדין אותם לכל לוקח שאין לו מעות כולן אלא מקצתם לעשות ביניהם דבר קיום שלא יוכלו לחזור:

והריני נושה וכו' דכיון דעשאן עליה מלוה ה"ל כאילו קבלם והלום והקרקע נקנה בכסף וכתב הרשב"א ז"ל דה"ה אם א"ל לך חזק וקנה אי נמי משוך וקני שוב אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא אמר ליה שיקנה בכך לגמרי ומעתה מעות עליו כמלוה וכמאן דא"ל אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בחזקה איקני ור"ג דלא נקט הכי להרחיב בקניות לקח ולא לקצר והכי קאמר שאפילו שלא קנו ממנו או שלא אמר לו לך חזק וקני יכתוב לו כן ואינו יכול לחזור בו מעתה ומיהו כיון דנקט רשב"ג הכי אין לנו אלא דוקא הני גווני דאמרן אבל אם החזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך מעצמו בפניו לא קנה שעדיין יכולין לחזור בהם וכן כתו מן המפרשים ז"ל:

גרסינן בגמרא אמר מר מהיכן מגבהו מן העדית אמאי לא יהא אלא בעל חוב ובע"ח בבינונית אמר רב חייא בריה דרב אויא סתמא כל דזבין ארעא אזולי מוזיל ומזבן וה"ל כניזק ותנן הניזקין שמין להם בעדית

לא יהא אלא בעל חוב לא יהא לוקח זה דינו קל אלא אפילו הוא חמור כבעל חוב דיש לחוש בו לנעילת דלת אף הוא לא ייפו כחו ליטול עדית אלא בינונית:

סתמא כל דזבין ארעא וכו' ארעא באלפא זוזי אזולי מוזיל סתמא אין כל כך מעות מצויות לו וצריך למכור מטלטלין או שדות קטנות בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו בדינא דגרמי ותנן הניזקין שמין וכו' לגבותו מעדית נכסיו של מזיק כדכתיב מיטב שדהו וכו' ומכאן נלמוד דכל דמשלם מחמת דינא דגרמי משלם מעדית שבנכסיו כמזיק הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל ותו אמרינן בגמרא רשב"ג אומר מלמדין וכו' טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנוותן ערבון לחברו ואמר לו אם אני חוזר בי הרי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקימו התנאים דברי רבי יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד

דף מח עמוד א[עריכה]

ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ת"ק זוז קנה ומחזיר לו את השאר ואפי' לאחר כמה שנים וקשיא הא אהא ל"ק הא דקא עיי ונפיק אזוזי הא דלא קא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא הא ימאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא קא עייל ונפיק אזוזי קנה:

פירוש טעמא דכתב ליה הכי שזקפן עליו במלוה

בד"א דיכול לחזור ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו בזמן שנתנו לו בתורת ערבון ולא בתורת פרעון:

דא"ל ערבוני יקנה והא ודאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך אבל נתנו בתורת פרעון הוו לה השאר מלוה עליו וקנה הקרקע כולו ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים וקשיא הא שהרי אפילו לא זקפן אינו יכול לחזור:

הא דקא עייל וכו' הא דקתני דאילו לא זקפן עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר מעותיו גליא אדעתיה דזוזי אנסיה למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה וכתבו האחרונים ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דלאו דוקא מיד אלא אפילו הרויח לו זמן שיפרע לו ביום פלוני וכי מטיא זימניה עייל ונפיק אזוזי לא קנה דהא נמי מוכחא מילתא דמעיקרא נמי כי יכי דליהוי ליה זוזי ליום פלוני דאיצטריכו ליה זבן דאילו לא תאמר כן למה ליה לרשב"ג לתקוני שיזקוף עליו במלוה ליתקון דלירווח ליה זמן אלא שמע מינה כדכתיבנא ומיהו נראה דאם לא מכרו כדי שיתן לו דמים מיד וגם לא ייחד לו יום פלוני ידוע אלא אמר לאשתלומי דמי למחר או ליומא אחרא בלא נחיצתא כה"ג ודאי מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי קנה דכה"ג לא גלי אדעתא דמשום דוחקא הוא כדי דנימא דאדעתא דהכי לא זבן וכן כתב ר"ח ז"ל:

דאמר רבא וכו' לא קני הסכימו האחרונים ז"ל לפירוש הגאונים ז"ל דהא דרבא דאמר סתמא לא קני [משמע] דלא קני כלל וע"כ כגון שלא נתן דמים כלל אלא כגון שקנה הקרקע בחזקה או בקנין ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגדו מעותיו וכברייתא דלעיל דאמר רצה קנה כנגד מעותיו וכיון דאסיקנא דכי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכדפירשתי צ"ל דמיירי דוקא במקום שאין כותבים א השטר אבל בקמום שכותבים את השטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב את השטר וכדאיתא פ"ק דקדושין אי אפשר שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר היאך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע הוא נכתב ולא על חציו הלכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה וכי אמרינן נמי (דקנה כנגדו) דקנה כנגד מעותיו הני מילי בדבר שהוא ראוי ליחלק כשדה וכיוצא בו אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק כגון בהמה טמאה מתוך שלא קנה כולה לא קנה מקצתה שלא עלה על דעתם שיהיו שותפים בה דלא ניחא ליה לאיניש להיות שותף בכגון זה שאפילו שותפין גמורין מעלים זה לזה בדינא דגוד או איגוד וכן מוכח בירושלמי דאמרינן התם דלמאן דאמר ערבון כנגדו הוא קונה אם היה בעל חי כיון שאינו ראוי ליחלק קונה כנגד כולה אלמא דבדבר שאינו ראוי ליחלק אין מחלקין בקנייתו אלא או יקנה כולו או לא יקנה כלום הכי נמי מתוך שאא קנה כי הא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה ולא כלום וכן מוכח בסמוך בההא דזבין חמרא לפי אותם שגורסין כן חמרא אבל בערבון שא"ל ערבוני יקון שותפים הם שבכך נתרצו:

לא עייל ונפק אזוזי קני דקדק הרשב"א ז"ל דההיא דאמרינן מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולם ואמרינן לא שאנו אלא שנתן דמי כולם אבל לא נתן דמי כולם לא קנה אלא כנגד מעותיו מיירי בדלא עייל ונפיק אזוזי ומאי כגנד מעותיו כנד אותה שדה שנתן עליה מעות קאמר ואף על פי דבעלמא בשדה אחת קנה כולן הכא דשדות מחולקות עד שיתן דמי כולם או קצת דמים על כל אחת ואחת תדע דאילו בדעייל ונפיק אזוזי מאי שנא בעשר מדינות אפילו באחת נמי ואדרבה עיקר צריכותא הוא כשקונה [לאשמעינן כיון שהחזיק באחת קנה כולם] ולא שהוא עייל ונפיק אזוזי וכן דעת הראב"ד ז"ל:

גרסינן בגמרא ואמר רבא האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוא אלא דאית ליה תרעומת עליה דא"ל אפסדתינהו לנכסי מינאי מכאן למד הרב בעל העיטור ז"ל דעל כרחיה אית ליה לקבולי זוזא זוזא דאי לא לא קבולי ניקבליה ולא תרעומת נהוי עליה וכדאמרינן בפרק הזהב:

חמרא כן כתוב בהלכות וכן פרש"י ז"ל חמור וכיון דפשיטא ליה דלא ניחא ליה לאיניש למיהוי שותף בכגון זה קא בעי משום חד זוזא שהוא דבר מועט מי אמרינן דמצי למהדר ואם כן לא קנה כלל או דילמא לא מצי למהדר וקנה הכל ואסיקנא דלא קנה כלל וטעמא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתיבנא לעיל:

פש ליה בהדי לוקח:

מפני רעתה

דף מח עמוד ב[עריכה]

דאנן