נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/צב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צב[עריכה]
תשובה
שלום לכבוד הרב המופלא מו"ה סענדר אבד"ק פריידנטאהל:
מכתבו הגיעני. וע"ד אשר שאל באשה שטענה על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד ואח"כ נתגלגלו הדברים שנתגרשה ממנו ונשאת לאחר לאלמן וראתה דם בביאה ראשונה מחמת תשמיש וכן כמה פעמים זה אחר זה לאחר טבילה. ועתה שאל מעלתו אחת שהיא שתים. אם נימא כדעת הב"י בסימן קפ"ז בסוף הסימן שבבתולה תולין לעולם בבתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה וזו לפ"ד בתולה היא, וגם שאל הגם שנסמוך על הב"י אם היא נאמנת לומר שבתולה היא מחמת שהיתה יחד עם בעלה הראשון כמו חצי שנה ואף שהיא אומרת שלא היה לו גבורת אנשים מ"מ הא דנאמנת היינו שמחויב בעלה לגרשה אם לא תבעה כתובה אבל להאמינה לענין איסור רואה מחמת תשמיש שהוא איסור נדה וכרת אינה נאמנת. ע"כ דברי מעלתו תורף דבריו בקצרה. הנה מ"ש שלענין רואה מחמת תשמיש הוא איסור כרת שגה בזה דבשלמא בזמן התלמוד שהיתה בתולה משמשת אף שרואה דם בלי טבילה שייך לומר איסור כרת אבל לדידן דבועל בעילת מצוה ופורש ועקר החשש אם להחזיקה ברואה מחמת תשמיש לאסרה אפילו תטבול מה איסור כרת יש כאן ואפילו איסור תורה אין כאן כלל דמה שאשה רואה ג"פ מחמת תשמיש שאסורה שוב לבעלה מטעם וסת הוא שהאשה הזאת קבעה לה וסת במעשה התשמיש והתשמיש הוא וסתה ולכך אסורה לבעלה ככל אשה שצריכה לחוש לפרוש בשעת וסתה. והנה לא מבעיא לפי פשטן של דברי הפוסקים שהלכה דוסתות דרבנן א"כ אין כאן איסור תורה, הגם שאני הכרעתי דלענין לפרוש מאשתו בשעת וסתה הוא מן התורה מ"מ היינו בוסת הקבוע אבל וסת שעל ידי תשמיש שהוא נקרא וסת מחמת אונס ודאי אינו דבר תורה, וכל זה מבואר בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן נ"ז בד"ה הן אמת עיין שם:
וגם לא ידענא מה מקום להסתפק אם נאמנת והלא נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת ומה לי מכת בתולים דגם דם בתולים דם מכה הוא, באופן שאין כאן שום ספק שנאמנת. ועוד שהרי במכתבו נזכר שגם הבעל השני אומר שמצאה בתולה וא"כ למה לא תהי' נאמנת הלא אנו אין לנו ידיעה שראתה מחמת תשמיש כי אם מפיה והפה שאסר וכו':
ואמנם מה שנסתפק אם יש לסמוך להתיר בראתה כך כמה פעמים בליל טבילה ואינה מרגשת בשעת תשמיש שום דוחק וצער כלל, באמת קשה להתיר בזה. ואף שהב"ח מתיר גם בזה מ"מ כל האחרונים לא הסכימו עמו בזה. אלא שאעפ"כ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים שפיר נוכל לצרף דעת המרדכי שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש. ואמנם עכ"פ כשיגיע ליל טבילתה תפרוש כל אותה הלילה ולא תשמש עד הלילה השני ועיין בסימן קפ"ז סעיף יו"ד. ועוד נ"ל יותר דאפילו אין להאשה הזאת וסת כלל וגם אינה מרגשת צער מ"מ כיון ששלש פעמים שראתה היו בליל טבילה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה שתטבול דהיינו בליל שני שאחר טבילה ובליל טבילה לא תשמש כלל ואז ביאה זו מותרת מטעם ס"ס שמא דם בתולים ועדיין לא כלו בתוליה וא"ת דם נדה שמא לא התשמיש לחוד הוא הגורם אלא הטבילה היא הגורמת או צירוף שניהם יחד גורם הטבילה עם התשמיש ואם תראה גם בתשמיש זה שהוא ליל שניה לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער או דוחק בשעת תשמיש. ואמנם אם לא תראה בתשמיש הזה שתשמש בליל שני של ליל טבילה שוב מותרת לשמש גם בליל טבילה מטעם ס"ס שמא מה שראתה ג"פ מחמת תשמיש דם בתולים היה ואת"ל דם נדה שמא התשמיש לחוד גרם וכיון שלא ראתה באחרונה נעקר הוסת של תשמיש ואמנם אם שוב תראה בליל טבילה אז נודע שהתשמיש עם הטבילה גורמת ושוב לא תשמש בליל טבילה כלל רק תתחיל תמיד לשמש בליל שני שאחר הטבילה, זה הנלע"ד, ולרוב טרדות הנחתי מכתבו מנגד ולא עיינתי בו כלל עד היום וכתבתי מה שנלע"ד:
והנה לפי מ"ש הי' מקום להקל גם בשאר נשים דעלמא שראו ג"פ מחמת תשמיש אם כל הראיות היו בליל טבילה דהיינו שלא שאלה לחכם ושימשה בליל טבילה כי לכתחלה צריכה לפרוש בליל טבילה מ"מ אם לא שאלה ושימשה ואירע לה ג"פ מחמת תשמיש ותמיד בליל טבילה היה מקום להתיר שתפרוש בליל טבילה ואח"כ תשמש מטעם ס"ס שמא דם צדדים ואת"ל דם נדה שמא הטבילה גורמת ולא התשמיש לחוד אלא בשאר נשים לא הייתי סומך על ס"ס זה שהרי אם לא תראה אח"כ בליל שני שאחר הטבילה שוב אח"כ נתיר אותה גם בליל טבילה מטעם ס"ס שמא מה שהוחזקה רואה מחמת תשמיש היה דם צדדים ואת"ל דם נדה שמא התשמיש לחוד היה גורם וכבר נעקר במה שלא ראתה מחמת תשמיש וא"כ ס"ס הללו סתרי אהדדי שמתחלה אמרנו הספק השני שמא הטבילה גרמה ושוב אנו אומרים הספק השני שמא התשמיש לחוד גרם והיכא דסתרי אהדדי לא אמרינן שום ס"ס הללו דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי וכמבואר בתוס' בנדה כ"ט וי"א ד"ה חשב מ"מ באשה זו שיש לתלות בבתולי' והב"י סתם בש"ע סוף סימן קפ"ז להתיר והב"ח הסכים בפיריש להתיר אפילו ליכא שום צער בשעת תשמיש כדאי הם לסמוך בצירוף ס"ס הנ"ל, דברי הטרוד. הד"ש: