נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/סב

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אבן העזר · סב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן סב

תשובה

מבן המחבר שפעת שלום לכבוד א"נ ידידי וחביבי הרב המאה"ג המפורסם החריף ובקי כ"ש מוה' ליזר נר"ו אבדק"ק ליבנא וגליל קוירשם יע"א:

אמרותיו הנעימים הגיעני. וע"ד אשר עמד על דברי אאמ"ו זצ"ל בנ"ב (קמא ) וז"ל מעלתו אימא מלתא דתמיה לי טובא בספר נ"ב (קמא) חלק אהע"ז ובתק"ע סי' ל"ט כתב דדי בט"ע כל דהו ותמיה לי איך השליך אחרי גוו כל הפוסקים דלא כתוס' והמחבר בש"ע יו"ד סי' ס"ג העתיק לשון הרמב"ם באיסור העלמת עין דבשר דבעינן דוקא ט"ע גמור עיין פ"ח שם כ"ש באיסור א"א דחמיר. עוד זאת דס"ל בט"ע כל דהו קטלינן ליה וזו אין אוזן שומעת ושפטו והצילו כתיב ומה חסר לו לומר דר' יצחק הוכיח דבסימן מובהק לא קטלינן ובט"ע גמור קטלינן וממילא ט"ע עדיף. אמנם ראיתי בתשובה אחרת סי' נ"א דף מ"ה ע"ב דדעתו נוטה דסימן מובהק הוי כמו ט"ע להריגת רוצח וכל אברי מירתתין לומר חלילה על רשכב"ה רבינו הגדול נ"ע שנעלם ממנו רמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין ומתני' דהיו בודקין דף מ' בסנהדרין מכירין אתם אותו והיינו בט"ע כמ"ש רש"י בסוגיא דחולין ב' פעמים דט"ע היינו שמכירו ולדעתי ר' יצחק עצמו הוכיח ממתני' דסנהדרין דאלת"ה מנ"ל. ונא יעיין היטב וזכות אבותיו מסייעתו וצדקתו עומדת לעד, עכ"ד כבוד מעלתו:

ראשון נאמר סמיות עין אני רואה כאן והיכן ראה מעלתו שאאמ"ו הגאון ז"ל החליט הדין דדי בט"ע כל דהו הלא ראה שם בתשובה שהביא דברי פוסקים האחרונים באה"ע סי' י"ז הח"מ בס"ק מ"ה והב"ש בס"ק ע"ו דצריך ט"ע גמור. אך השיב להשואל שאין פשוט כ"כ דצריך ט"ע גמור שיש לפקפק בו והתוס' והר"ן במס' חולין ס"ל דדי בט"ע כל דהו וע"ז מסיק שם אאמ"ו הגאון ז"ל דגם מהח"מ והב"ש הנ"ל אין הכרע דס"ל דבעינן ט"ע גמור יעו"ש בנ"ב. ודעתו להיות סניף להתיר וכדאי הם רבותינו בעלי התוס' לצרף דעתם היכא שיש עוד אומדנות להתיר והיינו כמעשה שהיה שם שהעד הזכיר גם סימנים אף שאין לסמוך על סימנים האלה מ"מ בהצטרף יחד דעת התוס' בט"ע כל דהו מהני עם סימנים אף שהם גרועים. וכדומה לזה מצינו בש"ע אהע"ז סי' י"ז סעיף כ"ה דמביא המחבר דעת ר"ת דמעידין על גוף שלם אף שאין שם פרצוף וכתב המחבר וחלקו עליו האחרונים וכתבו הח"מ והב"ש דמדלא סתם בהדיא דלא כר"ת משמע דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפים דעתו לשאר אומדנות ע"ש. וא"כ למה זה לא נצרף דעת התוס' בט"ע כל דהו לשאר אומדנות אף שהמחבר החמיר בבשר שנתעלם מן העין דצריך ט"ע גמור:

והנה כ"ז אני כותב לשיטת מעלתו אשר אחז כדברי הפ"ח ביו"ד שפשוט בעיניו שהמחבר בש"ע לא ס"ל כדעת התוס' הנ"ל דסגי בט"ע כ"ד. אבל אחר העיון קצת אני אומר מה שפשוט ליה להפ"ח קשיא לי טובא ולדעתי מוכח דגם המחבר ס"ל כדעת התוס' דט"ע כל דהו סגי דהא באהע"ז סימן י"ז סעיף כ"ד כתב המחבר מצאוהו הרוג אם פדחתו וחוטמו ופ"פ קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו. ולשיטת הפ"ח קשה אמאי לא התנה המחבר גם כאן כמו שהתנה גבי בשר שנתעלם מן העין לכתוב והוא שמכירו ודאי שהוא זה. ובודאי אין סברא לומר דהמחבר סמך עצמו בש"ע אהע"ז על מה שפסק בש"ע יו"ד דצריך ט"ע גמור דעיקר דין ט"ע הוא כאן בש"ע אהע"ז ובפרט מפני חומר איסור א"א לא היה לו לסתום ולסמוך על מ"ש במקום אחר בש"ע יו"ד והיה לו לפרש דבעדות אשה צריך ט"ע גמור ולא סגי בט"ע כל דהו:

ועוד קשה דהרמב"ם בפ"ח מהל' מאכלות אסורות כתב ג"כ כלשון המחבר והוא מכירו ודאי שהוא זה ובפ' י"ג מהל' גירושין כתב סתם והכירוהו שהוא פלוני ומעידין עליו ולמה לא כתב והם מכירים ודאי שהוא זה, ועל הרמב"ם לא שייך לומר שסמך עצמו על הלכות מ"א דהא הלכות גירושין הוא קודם להלכות מאכלות אסורות לפי סדר ספרו יד החזקה והיה לו לפרש בהל' גירושין שצריכים להכירו בודאי שהוא זה ואין זה דרכו לסתום במקום שהוא עיקר הדין ובפרט שנוגע לאיסור אשת איש ולסמוך על המאוחר מה שיכתוב בהלכות מאכלות אסורות:

ומזה נראה לי להוכיח דלא כפירוש הפ"ח אלא דהרמב"ם וגם המחבר ס"ל כדעת התוס' דסגי בט"ע כ"ד ומ"ש בש"ע יו"ד גבי בשר שנתעלם מן העין והוא מכירו ודאי שהוא זה לא קאי על ט"ע של עכשיו אלא כוונתו דמתחלה צריך שהוא מכירו ודאי דאם מתחלה לא היה מכירו בודאי איזה ט"ע יועיל לו לבחון שזה היא חתיכה זו שהניח דשכיח הרבה שכמה חתיכות בשר דומים זל"ז בהשקפה ראשונה ולכך כתב שמכירו ודאי דהיינו מתחלה היה מכיר חתיכה זו בטוב ותמונתה היא לנוכח עיניו בכח המדמה ולכך סגי בהכרה של עתה בט"ע וכעין זה כתב אאמ"ו הגאון ז"ל שם לענין כלים שלא שבעתן העין וכן כתב פ"ח:

ולפ"ז נדחין דברי הפ"ח וליכא הוכחה כלל שהרמב"ם והמחבר חולקים על התוס' אלא יש לומר דלכ"ע סגי בט"ע כל דהו. ומה שכתב הרמב"ם והמחבר והוא שמכירו בודאי שהוא זה היינו ששבעתן העין מתחלה בחתיכה זו ונטבע בכח הדמיון התמונה מחתיכה זו בחוש הראות כדי שיוכל לסמוך עתה על הט"ע כ"ד שודאי הוא זה, וכן מפורש בר"ן שם במס' חולין אחר שהביא דברי התוס' דסגי בט"ע כל דהו כתב וז"ל וכתב הרשב"א ז"ל וכי מהני ט"ע דוקא בחתיכה ששבעתה העין וכו' שסבר להיות מכיר ואינו מכיר וכו' ע"ש. ואח"כ ראיתי בחידושי הרשב"א למס' חולין מפורש יותר וז"ל ומיהו נראה מי שבא להתיר איסורין בט"ע וכו' ולפיכך אם לא ראה תחלה היטב ודקדק בראייתו שמא סבר שזה הוא ואיננו אלא אחר וכאמרינן במס' ב"מ ר"ש אומר כל כלי אנפוריא וכו' אלמא אפילו צורבא מרבנן דדייק כי לא שבעתן העין לא סמכינן אט"ע ולאו משום דמשקר אלא דסבר להכיר ואינו מכיר כ"ש בשאר בני אדם וכ"ש בפקיע תכלת או חתיכת בשר שאין ט"ע יפה בהן כמו בכלי עכ"ל הרשב"א שם. וא"כ זה הוא כוונת הרמב"ם והמחבר בש"ע יו"ד שמכירו ודאי שזה הוא היינו שראה החתיכה תחלה היטב, ועיין בים של שלמה בפ' גיד הנשה סי' כ"ו ע"ש היטב:

וכל זה הוא בחתיכת בשר. אבל בצורת אדם לא צריך המחבר לכתוב כן דבלא"ה מי שמכיר את האדם צורת פניו ענתה בו ותמונתו יביט בכח המדמה בציור המחשבה כמו שיבואר לקמן ועיין בב"ש סימן י"ז ס"ק ס"ח שכתב דט"ע בגוף אדם עדיף טפי מט"ע של גט לשיטת הרמב"ם דפסק דגבי גט לא מהני ט"ע אם לא מצאו בכלי שהניחו בו עיין בב"ש סי' קל"ב ס"ק ט"ו:

ועפ"ז נראה לי ליישב דעת הרמב"ם הנ"ל שפסק בפ"ג מהל' גירושין הל' ט' דאם אבד הגט במקום שהשיירות מצוייות דצריך תרתי שמצאו בכלי שהניחו בו וגם ט"ע בגוף הגט ומפרש מה שתני במתניתין במס' גיטין דף כ"ז ע"א מצאו בחפיסה או בדלוסקמא אם מכירו כשר דחדא קתני שמצא בתוך הדלוסקמא שהניחו בו וגם מכיר גוף הגט והיינו כפירש"י הנדפס בהרי"ף ודלא כפירש"י בש"ס עיין בב"י אהע"ז סימן קל"ב. והנה הרב המגיד שם מקשה על הרמב"ם למה לא כתב הרמב"ם דלצורבא מרבנן מהדרינן בט"ע, ובלח"מ רצה ליישב דעת הרמב"ם דבמס' גיטין שם דרבב"ח אירכס ליה גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית ליה בגוה אי ט"ע אית ליה בגוה והאדרוהו ולא ידענא אי משום סימנא אהדרוהו וסבר סימנין דאורייתא או משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן אבל אינש דעלמא לא. הרי דמסופק אי משום סימנא או משום ט"ע מהדרינן ופסק הרמב"ם לחומרא ע"ש בלח"מ. ולדעתי קושית הה"מ הוא משום דס"ל דבזה דמהני ט"ע גבי צורבא מרבנן ליכא ספק כלל דהא מפורש בכמה דוכתי ובפרט במס' חולין דסמכינן אט"ע ומסקינן שם דט"ע עדיף מסימנים רק דלא מהדרינן לעם הארץ בט"ע הוא משום דלא מהימן ע"ש בגיטין בתוס' ד"ה ודוקא. ולפ"ז ע"כ מה דקאמר שם ולא ידעינן אי משום סימנא אהדרוהו היינו בדרך א"כ אף שלא ה"ל ט"ע אפ"ה הוי סמכי אסימנין לחוד דקסברי סימנין דאורייתא א"ד דלא משום סימנין אהדרוהו וקסברי סימנין דרבנן ואהדרוהו רק משום ט"ע. ולפ"ז שפיר הקשה הה"מ על הרמב"ם דלמה לא הביא דלצורבא מרבנן אפי' מצא שלא בכלי ויש לו ט"ע כשר:

אמנם לפ"מ שביארתי לעיל שאין הט"ע של כל הדברים שוה יש ליישב דעת הרמב"ם היטב. ומתחלה נדקדק בדברי הרמב"ם שם שכתב או שמצא בכלי שהניחו בו ויש לו ט"ע בארכו ורחבו של הגט שהיה כרוך הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו. ולכאורה צריך ביאור למה האריך בלישנא לפרש שט"ע הוא בארכו ורחבו הלא אין דרך רבינו הגדול לכתוב דבר בלי כוונה והיה די אם היה כותב סתם ויש לו ט"ע בהגט, ועוד למה נקט דוקא שהט"ע היה בארכו ורחבו ולא נקט ט"ע בכתב ובחתימת העדים כמו שפירש"י במס' ב"מ דף י"ט ע"א בד"ה ואי ט"ע מכירו אני בכתב יד הסופר ועדים ומדת ארכו ורחבו עכ"ל ע"ש, ולמה זה השמיט הרמב"ם ט"ע של הכתב. ולפיכך נלע"ד דהיה קשה לרבינו הגדול דלמאי צריך במתניתין תרתי שמצא בכלי שהניח בו וגם שמכיר הגט הלא ט"ע לחוד מהני בכל איסורין. וליכא למיחוש שמא הוא משקר הלא הבעל אינו חשוד לקלקלה משום פשיטי דספרא כמו שכתבו התוס' במס' גיטין ד"ה מעולם ע"ש היטב. וגם היה קשה להרמב"ם קושית התוס' דכשהעדים אומרים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש הבעל נאמן לומר שהוא אותו יוסף וכשאין העדים אומרים כן למה לא יהיה נאמן לומר שהוא שלו ומכירו בט"ע. ולכך סובר הרמב"ם דודאי ט"ע של הכתב וסידור האותיות הוא ט"ע גמור רק שלא סמכינן על ט"ע של הכתב הואיל וחיישינן דשמא אותו הסופר ואותן העדים כתבו וחתמו עוד גט ליוסף ב"ש אחר ולכך אין לסמוך על הכרת הבעל בט"ע של הכתב ואף דלא חשדינן למשקר מ"מ אין זה ט"ע כלל דכתב יד של אדם אחד תמונת האותיות וסדורם הוא שוה ואם אדם אחד כותב בקולמוס אחד כמה גיטין הכתב הוא שוה ואין להבחין ביניהם בט"ע ורוב קיום ב"ד בשטרות הוא ע"י כתב ידם היוצא ממקום אחר שמדמין צורת האותיות וסדורן זל"ז. אבל כשהעדים וסופר אומרים שלא חתמו וכתבו אלא גט אחד של יוסף ב"ש שפיר נאמן הבעל לומר שהוא אותו יוסף:

ולפ"ז מה שתני במתניתין ומכירו מיירי שמכירו בט"ע של ארכו ורחבו ושהיה כרוך דבזה אף שהעדים והסופר כתבו וחתמו כמה גיטין מ"מ לא מתרמי שיהיה אורך ורוחב הגיטין וכריכתן שוים. דבשלמא הכתב תליא בהרגל ואדם כותב תמיד תמונת האותיות וסדורם כפי מה שהוא מורגל וכמה כתבים שכותב אדם אחד הם שוים ולא שייך ביה ט"ע משא"כ האורך ורוחב הוא במקרה בלתי כוונה והמקרה לא יתמיד שיהיו שני גיטין שוים באורך ורוחב בזה שייך ט"ע. אמנם אעפ"כ ט"ע של אורך ורוחב הוא ט"ע גרוע מאד והוי כמו כלים שלא שבעתן העין הואיל ומתחלה לא שם על לבו לצמצם ערך ארכו ורחבו וא"כ סבר הוא להכיר ואינו מכיר דאטו במחוגה יתראהו מתחלה לכוין מדת אורך ורוחב בצמצום ולכך לא נקט הרמב"ם אלא ט"ע של אורך ורוחב דלפמ"ש לא שייך בגט ט"ע אחר כ"א באורך ורוחב אבל בתמונת האותיות ועדים ליכא ט"ע כלל לומר שזה הגט הוא שלו כיון דחיישינן דאותו הסופר ואותן העדים כתבו וחתמו כמה גיטין ותמונת הכתב שוה בכלם וכיון דליכא אלא ט"ע של אורך ורוחב הוי כמו ט"ע בכלים שלא שבעתן העין ולא סמכינן עליו אם לא בצירוף שמצא בכלי שהניח בו הגט דבכלים שלא שבעתן העין אפילו בצורבא מרבנן דדייק לא סמכינן אט"ע כמש"ל בשם הרשב"א גבי בשר שנתעלם מן העין ומיושב תמיהת הה"מ ודוק:

ועפ"ז אמרתי נמי ליישב דברי ר"ת הובא בתוס' מס' יבמות דף ק"ך ע"א בד"ה אין מעידין שדברי התוס' הם קשי הבנה וכבר עמד עליהם בספר מהר"י בן לב בחלק ראשון בחדושי דינים דף ס"ט ע"ג ומביא שם בנו מהר"ד פירוש דחוק בדברי התוס'. אמנם אאמ"ו הגאון ז"ל בנ"ב מהדורא קמא בחלק אה"ע סי' נ"א דף מ"ה ע"א ד"ה תו תנינא עמד על דברי התו' ומפרש דברי התוס' כך א"מ אלא על פ"פ וכו' ואין מעידין אלא עד ג' ימים פירוש דמשם ואילך משתנה, ואומר ר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ופירש כוונתו שמכיר בט"ע הפרצוף אלא דלית ביה ממש בט"ע של הפרצוף אם אין כאן פדחת וחוטם אבל בצירוף סימני הגוף מהני הט"ע של שאר הפנים ומה שתני במתניתין אע"פ שיש סימנים בגופו היינו דסימנים לחוד לא מהני אבל בצירוף ט"ע של הפנים אף שחסר פדחת וחוטם מהני. ואח"כ כתבו התוס' ועוד דשמא דוקא בסימנין קאמר הכי אבל ע"י ט"ע ניכר היטב ע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו אפילו אחר כמה ימים (ודברים אלו אין להם שחר), ואאמ"ו הגאון ז"ל מפרש שם כוונת התוס' לומר דאפי' אין פרצוף פניו ניכר כלל שמא יש מקום להתיר ע"י ט"ע של סימני הגוף דמה דאמר במתניתין שאין מעידין על הסימנים היינו שאינו מכיר את הסימן אלא שיודע שפלוני היה לו רושם והשתנות בגוף זה אינו מהני אבל אם יש לו ט"ע בסימני גופו מהני, ע"ש בדברי אאמ"ו ז"ל ודפח"ח:

ולכאורה קשה לפירושו למה יגרע הט"ע שבגוף מט"ע של הפרצוף פנים ואם אנו סומכין על ט"ע של הפנים למה לא נסמוך גם על ט"ע של הגוף. אבל לפמש"ל דאין ט"ע של כל הדברים שוים והנה הפ"פ של אדם בזה בודאי יש לסמוך על הט"ע דהואיל ופני האדם הוא מורכב מכמה אברים והוא משותף מהמצח ועינים וגבות העינים ולחיים ושפתים וסנטר ועל שם זה נקרא פני האדם בלשון רבים פנים הואיל והוא מורכב מכמה חלקים וא"כ בצורת האדם בקל יכול לבחון בט"ע בחלקי הפנים שהם נצמדים יחד ומתאימים זא"ז ויתואר הט"ע בלתי סימן שע"י קישור החלקים מהפנים נתהוו קמטים ובליטות וגומות ושטחיים ובזה יש ט"ע טוב ואין פני אדם דומה לחבירו ואין צייר כאלהינו שטבע כל אדם במטבע של אדם הראשון ואפ"ה אין אחד דומה לחבירו ובקל יכולה עין הרואה לבחון בין צורה לצורה. משא"כ בגוף האדם שאין בו הרכבות דברים וכל אבר ואבר מהגוף הוא עומד בפני עצמו בפשוטיו ואין בו תמונות שונות כדי שיהיה בכדי ט"ע לסמוך עליו לומר שהוא בודאי גוף של פלוני ואין בו בחינה כל כך וחיישינן שסבר בו להכיר ואינו מכיר כמש"ל בשם הר"ן והרשב"א במס' חולין גבי בשר ולכך לא סמכינן להתיר א"א על ט"ע הגוף. אמנם אם יש גם להגוף סימנים ס"ל לר"ת שט"ע של הסימנים המה ראוים לסמוך עליהם לאמר עליו כי הוא זה כי הסימנים שיש בגופו של זה גורמים להיות לו ט"ע טוב להכיר שהוא גוף פלוני ע"י חיבור הגוף עם הסימנים שעליו בט"ע. ועפ"ז עולה פירוש אאמ"ו ז"ל כהוגן בפירוש כוונת התוס' בדברי ר"ת ודוק:

הראיתי לדעת כי אין לדמות ט"ע זה לזה ויש דברים אשר בקל בהשקפה ראשונה תופס העין התמונה והצורה נצמד וחקוק על לוח לב המכיר וסגי בט"ע כל דהו. ויש דברים אשר יש בו מקום לטעות בט"ע צריך בזה שקידה רבה כדי לשפוט ע"י ט"ע. ומעתה יש להשוות דברי הפוסקים בדין ט"ע ודברי הפר"ח נדחים שאין הכרע שהמחבר בש"ע יו"ד בסימן ס"ג חולק על דברי התוס' בחולין בט"ע כ"ד ויותר נכון להשוות דעת הראשונים מלעשות פלוגתא בין הפוסקים, וממילא נסתלק תמיהת מעלתו על דברי אאמ"ו זצ"ל בתק"ע סי' ל"ט דשם מדבר בט"ע פני האדם בזה שפיר יש לומר דלכ"ע סגי בט"ע כל דהו כנ"ל:

וע"ד אשר תמה כבוד מעלתו במה שאאמ"ו הגאון ז"ל שם בסי' נ"א רצה לומר דבס"מ ביותר קטלינן וכתב מעלתו שנעלם ממנו דברי הרמב"ם בפי"ב מהל' סנהדרין הלכה א'. ואני לא ידעתי הפלאה זו מה היא. והיכן ראה מעלתו מפורש בדברי הרמב"ם או במשנה דבפ' היו בודקין דמה דשואלים להעדים מכירין אתם אותו שהאי הכרה הוא דוקא בט"ע הלא על זה גופיה אנו דנין אם לא ההכרה על ידי ס"מ ביותר ג"כ הוא בכלל ההכרה שאם אמרו העדים מכירים אנו אותו ע"י ס"מ ביותר שזה הוא פלוני הרוצח ואאמ"ו ז"ל רוצה להוכיח מדברי הרמב"ם שלא הביא כלל הך דר' יצחק דלא קטלינן ע"י סימנין מכלל דס"מ ביותר ג"כ מיחשב הכרה. ומה שהביא מעלתו דברי רש"י במס' חולין אין לו ענין כלל לזה, דרש"י כתב ומפרש מה הוא ט"ע בלא סימן היינו הכרה כמו שמכיר אדם את חבירו. אבל להיפך אין לשפוט שהכרה הוא דוקא בט"ע ולא ס"מ ביותר ואם אנו סומכין על ס"מ ביותר אז הוא גם ס"מ ביותר בכלל הכרה ושואלים את העדים הכרתם אותו היינו או ע"י ט"ע או ע"י ס"מ ביותר לאפוקי אם הם אומרים שמכירים אותו ע"י סימן שאינו מובהק ביותר או שאומרים שאינן מכירין אותו רק ששמעו מפי אחרים שזה שראו אותו שקטל נפשא הוא אותו פלוני שאין זה הכרה. ותו מפני הטרדה אקצר. דברי ידידו,

הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מהרר"י זצ"ל