נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/לט

<< · נודע ביהודה (קמא) · חושן משפט · לט

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לט

שאלה מהאלוף והתורני מו"ה זוסמאן גלונא:

בסימן צ"ו סעיף ה' פסק רמ"א באלמנה שמכרה אם מוחזק המקבל או הקונה מכרה קיים יע"ש. והטעם הוא כיון דאיכא פלוגתא דלתשובת הרא"ש אשה דינה כב"ח דאמרינן מכאן ולהבא גובה ולתשובת רשב"א מהני מכירתה בכל מקום ולכן פסק דהמוחזק י"ל קים לי. לא הבנתי לפ"ז מה שסתם רמ"א לעיל סימן צ"א סעיף ה' שהביא בשם תשובת רשב"א אשה ששדכה בתה וכו' דאמרינן איגלאי מלתא למפרע וכו' ע"ש דהא הבעל הוא מוחזק:

סעיף א' ברמ"א אלמנה שנשתתקה וכו' עיין ב"ש ס"ק וי"ו. לא הבנתי לפי מה דקיי"ל תקיעת כף חמור כשבועה ולר"ת חמור משבועה למה נסמך ארמיזה שלה ולא על ת"כ שלה דבת"כ לא מצינו שיצטרך לאמירה:

סימן ס"ח בב"ש ס"ק א' ואם וכו'. צ"ע אי הוי מיגו להוציא. לא ידעתי לפי דברי ב"ש בס"ק כ"ב שהקשה על סוגית הגמרא היכי מדמה וכו' ותירץ כיון שאמר לא מצאתי נאמן מטעם חזקה ואיתרע שטר כתובה וכו'. וא"כ הכא דליכא חזקה מטעה דאיתרע מחמת יחוד ושטר כתובה בחזקתו ולא הוי להוציא. עכ"ל השואל הנ"ל:

תשובה

ג' שאלות האלה ששלח לי אתמול יקבל תשובותיו. מה ששאל בסימן ס"ח בב"ש ס"ק א'. הנה אף דהיכא דאיכא שטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא מ"מ כתובה אף דלא איתרע לא מקרי שטרא מעליא לענין זה כיון שלא הלוותה כלום מידה לידו ולא מהני מיגו שלה נגד טענת ברי של הבעל. דבר זה מבואר היטב בח"מ סימן פ"ב בש"ך בדיני מיגו אות ט"ו:

ומה ששאל ורמי דברי רמ"א אהדדי בסי' צ"ו ס"ה וסי' צ"א ס"ה. ידע שבסי' צ"א לא סמך רמ"א אטעם למפרע גובה לחוד רק יש שם טעם אחר דגם אחריות דאקני אמרינן טעות סופר, ויעיין בב"י שם בשם הרשב"א ורמ"א לשיטתו שהכריע כן בח"מ סימן קי"ב. ואפילו לדעת החולקים מ"מ בצירוף שני הטעמים דאיכא גם כן למימר למפרע גובה לא מהני מה שבעל מוחזק, ועכ"פ רמ"א לשיטתו:

ובאלמנה שנשתתקה שהקשה למה נסמוך ארמיזה תתקע כפה. תמהני אטו ת"כ כשאינו דרך שבועה מי מהני, ויעיין ביו"ד סימן רל"ט ס"ב ובח"מ סימן ר"א וא"כ מנא ידעינן הכוונה אם הוא דרך שבועה כי אם אדיבור וכיון שנשתתתקה גם בת"כ על כרחנו נסמוך ארמיזה ומה בצע בת"כ יותר מלהשביעה ע"פ אחרים:

בשם חתן המחבר הוא התורני המופלא יניק וחכים מוהר"ר זלמן בהאלוף הנגיד והנדיב הקצין מוהר"ר מאיר פ"ב מווינא.

בע"ה מה שחנני אלהים במסכת גיטין דף ל"ח ע"ב. גופא אר"י א"ש כל המשחרר עבדו עובר בעשה. ומקשה גמרא ממעשה דר"א ומשני גמרא מצוה שאני. והנה במסכת ברכות דף מ"ז מביא הגמרא מעשה דר"א ומקשה שם והא אר"י ולא נזכר שם שמואל, ועוד על מה דמשני גמרא התם במסכת ברכות מצוה שאני מקשה גמרא והא מצוה הבאה בעבירה ומשני שם מצוה דרבים שאני והכא בגיטין לא מקשה גמרא על האי תירוץ מצוה שאני והא מה"ב. והנה סוגיות הללו תמוהים ביותר ואמרתי קרוב לאמת דוקא בגיטין על הא דר"י א"ש לא קשה מידי והא מה"ב והתם בברכות על סתם ר"י מקשה גמרא שפיר והא מה"ב ומוכרח לתרץ מצוה דרבים. ואקדים מה שכתבו תוס' במסכת ברכות בפ' מי שמתו דף כ' ע"ב בד"ה וחייבין בתפלה פירשו התוס' דתפלה דרבנן ע"ש. ובמסכת סוכה דף ל' ע"א אר"י ב"נ א"ש לא שנו אלא בי"ט ראשון אבל בי"ט שני מתוך שיוצא וכו'. תוס' ד"ה מתוך הכא דוקא שהוא מדרבנן לא חייש אמה"ב וא"כ מוכח לשמואל שלא חיישינן אמה"ב היכא דמצוה דרבנן וא"כ שפיר דלא מקשה גמ' בגיטין הא מה"ב כיון דשם א"ש ושמואל לא חייש אמה"ב היכא דמצוה דרבנן והכא נמי תפלה דרבנן. אבל על הא דברכות אמרינן סתם ר"י מקשה גמרא שפיר והא מה"ב דבמסכת נדרים דף י' ע"א מביא אדם כבשתו מקשה שם תוס' ותימא מה מעילה שייך בשלמים וי"ל דנהי דמעילה ליכא, איסורא דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר"ה דף כ"ח בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא עכ"ל תוס' בנדרים. ולענ"ד אינו מוכח כלל דמנ"ל לתוס' להמציא דין חדש דאיסור דאורייתא איכא ומעילה ליכא, אלא בודאי דתוס' קשה להו למה לא יהיה יוצא אם תקע בשופר של שלמים אם לא שאיסור דאורייתא איכא אבל לענ"ד אפשר לומר דהא בר"ה ר"י היא ומש"ה לא יצא אף דליכא איסור דאורייתא בשלמים מ"מ איסור דרבנן הוא והוי מה"ב ומשום כך לא יצא אם תקע לר"י אבל לעולם איסור דאורייתא ליכא. היוצא מזה מוכח דר"י חייש למה"ב אף שהעבירה אינה אלא איסור דרבנן וכמו דאמרינן במסכת פסחים דף ל"ה ע"ב אבל לא בטבל טבל פשיטא ל"צ בטבל טבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב ופירש רש"י דקמ"ל דאפ"ה מצוה הבאה בעבירה חשיב לה. וא"כ אפשר לומר דכי היכא שחייש ר"י לעבירה דרבנן אף שמצוה דאורייתא והוי לר"י מה"ב הה"ד נמי במצוה דרבנן היכא דעבירה דאורייתא ולא כשמואל שחייש דוקא היכא דמצוה ועבירה דאורייתא וא"כ ר"י לשיטתו דסבר בר"ה אם תקע לא יצא אף שעבירה אינה אלא דרבנן אפ"ה חייש למה"ב ה"נ היכא דמצוה דרבנן ולכן שפיר מקשה גמרא לר"י בברכות והא מה"ב אף דהמצוה אינה אלא דרבנן לר"י לשיטתו מוכח מהא דשופר שחייש למה"ב אף שהמצוה אינה אלא דרבנן כיון דחייש לעבירה דרבנן וק"ל. אבל בזה קשה לי להבין ואהו' א"ח ואדמ"ו הרב הגאון פאר ישראל פ"ה ע"ה אשר מברר כל דבר הקשה כאלו נתנה למשה מפי גבורה ותורה היא וללמוד אני צריך על פירוש הריב"א במסכת חולין דף קמ"א מביא התוס' הריב"א בפ' אלו עוברין. ובאמת לא מצאתי מקומו. אחרישה לא חייב וכו' והקשה והא י"ט עשה ול"ת ותירץ דנהי דלא דחי מיהו אם עבר על אותו לאו אינו לוקה דהא דלא דחי היינו משום עשה אבל ללאו כמאן דליתא דעשה דחי לה וע"ש, ולענ"ד עמוק פירושו ונעלם ממני מעיינות החכמה והיא רחוקה ממני דסוף סוף כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה אף אם עבר ועשה העשה הוי האי מה"ב ועשה עבירה דאורייתא גבי מצוה דאורייתא וזה לא מועיל לכ"ע והוי מה"ב דלא עשה האי מצות עשה כלל ואינו מועיל ואז לא דחי אפי' הל"ת כיון דמה"ב אינו מועיל אפילו בדיעבד כמו שמצינו כמה פעמים בש"ס ובסוכה וכדומה ושפיר לקי על הלאו כיון דעשה אינו מועיל נגד הלאו כיון דהוי מה"ב ולמה פירש הריב"א היכא דעבר אינו לוקה. ולענ"ד מצוה לתרצה. כ"ד חתנו המתאבק בעפר רגליו תלמידו ד"ש ומוכן לפקודתו ולמשמרתו משמרת הלוים, הקטן יוסף זלמן מפ"ב:

וזה אשר השיב המחבר על דברי חתנו שי'

דברי חתני התורני המופלא נר"ו דברים ישרים ונכונים הם ודברי טעם בישוב שינוי הסוגיות בגיטין ובברכות. וכל הני מילי מעליותא ליתאמרו משמיה דחתני שיחיה, גם הקושיא שהקשה על דברי התוס' בחולין צריכא נגר ובר נגר דיפרקיניה, כי בודאי לפי הסברא כיון שאין עשה דוחה עשה ממילא לא קייה העשה כלל ונמצא עבר על הלאו שלא במקום מצוה, וראיה לדבר שבמקום שאין הדין נותן שידחה אפילו עבר ועשה לא קיים העשה כלל, הוא ממה שאמרו ביבמות דף כ' ע"ב ואי ס"ד חייבי לאוין מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו. הרי שאם אין עשה דיבום דוחה לאו של אלמנה אפילו בדיעבד לא קני ולא קיים מצות יבום כלל: ואמנם בסוגיא זו דיבמות הואיל ואני עוסק בה לא אניחנה בלא חידוש להציל הרמב"ם והטור מהשגת הרש"ל שבמחילה מכבודו הרב והעצום דבר סרה נגד הרמב"ם ושוייה טועה גמור וזה יבואר אחר זה, אבל כעת נלע"ד להליץ בעד ריב"א דכאן החרישה צורך המצוה היא ולא עצם המצוה כי עסק המצוה היא הכיסוי ואף שעתה עושה מצוה זו בעבירה שעובר עשה דיו"ט וחורש מ"מ לא שייך בזה למימר שלא קיים המצוה ואינו דומה ליבום שם עצם המצוה שהיא הביאה הוא עצמו העבירה לכהן גדול באלמנה ולכן אפילו בדיעבד לא קנה. אבל קושייתך מצד מצוה הבא בעבירה קשה שעכ"פ עתה שמכסה בשעת חרישה עושה המצוה בעבירה ואינו יוצא ידי המצוה כלל והוי כמו כסהו הרוח אף שפטור מלכסות כ"ז שהוא מכוסה מ"מ מצוה לא עשה כלל, והנראה לפענ"ד כאשר אציע דברי הרמב"ם ודברי מהרש"ל ומה שיש לי להליץ בעד הרמב"ם ממילא גם דברי ריב"א אולי יהיו נכונים. והנה רבינו הגדול כתב בפ"ו מהל' ייבום הל' י' היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שניה ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומן הדין היה שיתייבמו שהייבום מצות עשה וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת יבוא עשה וידחה ל"ת אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו ת"ל ולא שניות גזירה שמא יבוא עליה פעם שניה וכו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואצ"ל שניה הרי זה קנה קנין גמור ומוציאה בגט והיא וכל צרותיה מותרות לזר שהרי נפטרו. הלכה י"א, ויבמה שהיא אלמנה מן הנישואין ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ: והנה נוראות נפלאתי בדברי רבינו הגדול דבגמרא מבואר בהדיא דאפילו ח"ל גרידא אי מדאורייתא לא היתה העשה דוחה ל"ת אפילו עבר ובא עליה לא קנה וכמו שהקשה שם בסוגיא אם בעלו אמאי קנו ולכן מסיק התם שהוא באמת רק גזירה דרבנן גזירה ביאה ראשונה וכו', וכל זה בח"ל אבל בח"ע שאין עשה דוחה עשה א"כ מדאורייתא לא חזיא בודאי אם בעלו לא קנו וכמו שכתב רבינו הגדול בעצמו בהלכה י"א לענין אלמנה מן הנישואין שאם בעל לא קנה ולא נפטרה צרתה. ואף דשם איכא תרתי ל"ת ועשה מ"מ מה בכך והלא גם עשה גרידא לא נדחית מפני עשה. ותיתי לי שבילדותי קודם שזכיתי לראות אור בהיר שיצא לאור בימינו היש"ש על יבמות נתקשיתי מעצמי בדברי רבינו בדבר זה ועוד בכמה תמיהות, ואח"כ זכיתי לראות דברי הרש"ל ביש"ש יבמות פ"ב סימן ג' וזה לשונו. ונ"ל כמו שאינו קונה בביאה כה"ג באלמנה מן הנשואין ולא פטרה צרתה הה"ד ח"ע לחוד כגון בעולה לכה"ג וכגון דור ראשון ושני דמצרי ואדומי נמי ביאתה פוטרת צרתה דהא אין עשה דוחה עשה בכל התורה ולא כמו שכתב הרמב"ם וכן הטור שח"ל או ח"ע או שניות בכולן אם עבר ובא עליה קנאה ונפטרה צרתה, וכתב עוד הרמב"ם אבל יבמה שהיא יבמה מן הנישואין הואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה וכו', ותימא מ"ש בין חייבי עשה לח"ל ועשה הלא שניהם אינם עולים ליבום מדאורייתא, ואפשר דסבר הרמב"ם דח"ע עולים ליבום מדאורייתא וכו' וכן משמע להדיא לשון הטור וכו'. מ"מ לא נ"ל כלל דבריו כי ליכא מ"ד דס"ל עשה דוחה עשה וכן נראה לשון הרמב"ם גופיה וכו' אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו ח"ל ושניות וכו' משמע להדיא דח"ע אינה ראוים ליבום כלל אלא ע"כ כשגגה היוצא מלפני השליט ואין חולקין כבוד לרב במקום חילול השם להתיר וכו' ע"כ דברי רש"ל. ואני אומר דברי רבינו ראויים אליו ודבריו דברי תורה דהא דפשוט לן בכל הש"ס שאין עשה דוחה עשה אטו יש לנו איזה לימוד על זה בשום מקום לא מצינו לחכמינו שלמדו זה משום דרשה והאמת יורה דרכו שהוא מצד הסברא האי עשה והאי עשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה, וכן מפורש בהדיא בחולין דף קמ"א ע"א כדסליק אדעתא שם דעשה דמצורע ידחה עשה דשילוח הקן הקשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הרי שלא אמר והא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה דבאמת לא קיי"ל בשום מקום משום לימוד רק הקשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה. ואמינא שהוא על דרך שהשיב ר' יהושע לר"א בזבחים דף פ' ע"א הנתנין במתן אחד שנתערבו במתן ד' דהשיב ר"י כשנתת עברת ועשית מעשה כשלא נתת עברת ולא עשית מעשה ה"נ שני מ"ע לפנינו שב ואל תעשה עדיף ואפשר הוא מן התורה שיהיה בשב וא"ת כי מאי אולמא דהאי מהאי ואפשר מן התורה באמת הברירה בידו כיון ששניהם מ"ע, ועשה דוחה ל"ת בעינן קרא דבאמת ל"ת חמיר מעשה כמ"ש ביבמות דף ז' ע"א אבל עשה נגד עשה מן התורה הברירה בידו ואעפ"כ עכ"פ מדרבנן ודאי שאינו דוחה מטעם שב וא"ת עדיף ולא צריכנא בזה לומר גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דבלא"ה אסרו מצד הסברא להיות בשב ואל תעשה. והנה אפילו אם נימא שגם מדין תורה דבר זה סברא להיות בשב ואל תעשה ואמנם עכ"פ הוא מטעם מאי אולמא דהאי מהאי וכל זה מתחילה קודם הקיום אבל אם עבר ועשה עשה דנימא שיוחשב כאלו לא קיים ולא קנה יבמתו דבר זה הוא תפל בלי מלח דהרי גם איפכא ג"כ אמרינן מאי אולמא דהאי עשה דכה"ג בבעולה מהאי עשה דיבמה יבוא עליה שנימא שלא קנה יבמתו והרי כבר בא עליה וקייה מצות יבמה יבוא עליה ואין כח בעשה דבתולה מעמיו לעקור למפרע עשה דיבמה, וזה פשוט מאוד:

ומעתה כל דברי רבינו הגדול שרירין וקיימין ומסודרין בסידור הגון דבר דבור על אופניו. והתחלת דבריו בהלכה י' כלל ח"ל וח"ע ושניות שבזה כלם שוים שחולצין ולא מתיבמין. ומ"ש מן הדין היה שיתייבמו הנה אם אמינא כאופן השני שכתבתי שבח"ע מן התורה הברירה בידו א"כ קאי הרמב"ה גם על ח"א וסיים שבכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת וכו' יהיב טעה על מה שהיה מן הדין בח"ל שיתייבמו שהרי באמת ל"ת חמיר מעשה והוצרך ליתן טעה שבכ"מ הדין כן אבל על מה שבח"ע היה הדין שיתייבמו לא היה צריך ליתן טעם שסברא הוא שהברירה בידו דהאי עשה והאי עשה. ואמנה ע"ד הראשון שכתבתי שסברא זו היא גם מצד דין תורה דשב וא"ת עדיף קאי הרמב"ם במה שכתב ומן הדין היה שיתייבמו רק על ח"ל ושניות וכמו שהבין גם מהרש"ל. ושוב סיים לפיכך אם עבר וכו' וחישב גם ח"ע שגם בזה קנה שאפילו אם סברא זו היא מן התורה מ"מ כיון שהטעם משום מאי אולמא דהאי עשה וכו' הנה עתה שכבר בא עליה ג"כ אמרינן מאי אולמא להיפך והרי קיים המצוה וקנה. ומעתה גם דברי ריב"א נכונים שכיון שקיים המצוה אינו לוקה על הלאו שכיון שהלאו כמאן דליתא נשאר רק עשה ועשה ואמרינן מאי אולמא ושפיר מיחשב קיום המצוה ולא מיחשב אפילו מה"ב כי היכי דלא מיחשב מה"ב בעשה דוחה ל"ת. ובאמת גם דברי התוס' בכמה מקומות תמוהים לי בעסק זה דמה"ב ואין כאן מקום להאריך. ולא תחשוב שעכ"פ הרמב"ם חולק בזה על סברת הריב"א שהרי הרמב"ם בהלכה י"א כתב שבאלמנה מן הנישואין לא קנה לפי שמדאורייתא לא רמיא קמיה, יש לומר דשאני שם דהרי רחמנא כתב יבמתו לרבות שיש שעולה לחליצה ואינו עולה ליבום והיכא דרחמנא גלי בהדיא שאינו עולה ליבום פשיטא שאם בעל לא קנה ולהכי שם ביבמות בתחלת הסוגיא כשרצה למילף גם ח"ל גרידא מיבמתו שפיר הקשה ממה דתניא ואם בעלו קנה ולבסוף דמסיק שהוא מדרבנן עכ"פ צריכין אנו לפרש על מה קאי קרא דאמר יבמתו והתוס' כתבו שם דקרא איצטרך לח"ע ולאלמנה מן הנישואין, ואמנם לפי מ"ש דבח"ע אין הדין שאינו דוחה רק מטעם מאי אולמא ועכ"פ ממילא גם להיפך אמרינן מאי אולמא ופשיטא שאין הזיקה נדחה וצריכה חליצה שהרי שפיר קרינן בה עולה ליבום שאם בעל קנה וסובר הרמב"ם דמוקמינן קרא על מסתבר טפי על אלמנה מן הנישואין שיש בה עשה ול"ת וגלי רחמנא ביבום בהדיא שאינה עולה ליבום אבל בשאר עשה ול"ת אולי גם הרמב"ם מודה לסברת ריב"א שהאי לא תעשה כמאן דליתא:

ואחרון חביב. אכתוב קושיא אחת חמורה שהקשה בני הגדול הרב המופלג המושלם בכל מעלות מהור"ד יעקבקא סג"ל. ומה שהשבתי לו בישוב הדבר

וזה לשונו הזהב של בני הנ"ל. הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' ביאת מקדש הלכה ז' כתב וז"ל ומנין שעבודת אונן פסולה מק"ו אם בעל מום כו' והוא דרשה דתנא דבי ר"י במסכת זבחים דף ט"ז ושם אמרו בגמרא דאיכא למפרך ומסיק שם דאתי במה צד וכו' אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חלל, ומקשה בגמרא היכן מוזהר ומסיק מהן הקריבו וקסבר מפני אנינות נשרפה. ובמסכת זבחים דף ק"א ע"ב אמרו שם בגמרא למ"ד מפני אנינות נשרפה היה להם לאוכלה לערב, ומשני קסבר אנינות לילה מדברי תורה. הרי דאי אמרינן דאונן חלל אתי בק"ו מבעל מום ע"כ לומר דחטאת אהרן נשרפה מפני אנינות ואז מוכח דאנינות לילה היא מדאורייתא ולא כן פסק הרב רבינו משה במז"ל שם הל' ט' בפירוש ולילה הוא מד"ס. וצ"ע רב לדעתי. ונא להודיעני בזה דבר מה:

וזה אשר השבתי על קושיא הנ"ל.

קושיא הנ"ל אשר הקשה בני ידידי הרב מוהר"ר יעקבקא סג"ל היא קושיא עצומה ולא הרגיש בה שום אחד מנושאי כלי הרמב"ם. ואמנם הנלע"ד כי סוגיא זו שבזבחים דף ט"ז הנ"ל היא אחת מסוגיות הפוכות, כי בזבחים דף ק"א ע"ב הסוגיא להיפך דקאמר שם בשלמא לרבנן היינו דכתיב היום אלא לר' נחמיה מאי היום חובת היום. בשלמא לר' נחמיה היינו דכתיב הן היום, פירש"י כלומר קרבן זה לחובת היום קרב וקדשי דורות הוא ואני אוכלן אונן בתמיה. אלא לרבנן מאי הן היום הכי קאמר הן הקריבו אני הקרבתי. פירש"י ה"ק ליה דאמרת דלמא באנינות אקרבתוה וכי הן בני שהם הדיוטות הקריבו וכו'. הנה לפי זה הוא להיפך דמ"ד מפני אנינות נשרפה א"כ הן היום היינו לחלק בין קדשי חובת היום שהוא לדורות ובין קדשי שעה ולמ"ד מפני הטומאה נשרפה אבל לענין אנינות אין חילוק בין שעה לדורות רק החילוק בין יום ללילה א"כ הן היום הקריבו היינו וכי הן הקריבו א"כ מפורש שאסור להקריב אונן, אבל למ"ד מפני אנינות לא נתפרש כלל בהך קרא שום דבר שאסור להקריב אונן רק איסור אכילה לאונן בקדשי דורות. וכבר הרגישו בזה התוס' שם דף ק"א ע"ב דסוגיא זו סותרת לסוגיא דלעיל דף ט"ז כמ"ש התוס' בד"ה בשלמא. והתוס' באמת הפכו הגירסא כאן בדף ק"א ע"ב אבל הרמב"ם סובר כיון שע"כ צריך להפך חד מהסוגיות אחז עקר סוגיא דכאן דף ק"א ולעיל בדף ט"ז ע"ב גריס להיפוך וכך הגירסא שם לדעת הרמב"ם אלא מהן הקריבו וקסבר מפני הטומאה נשרפה והיינו ממש כמו כאן דף ק"א ע"ב. וכל דברי הרמב"ם נכונים:

סליקו התשובות השייכות לחושן המשפט. ובזה החבור נשלם, בעזרת בורא עולם. ותהי השלמתו ביום שנכפל בו כי טוב, שמנה ועשרים יום בחדש העשירי הוא חודש טבת שנת תקל"ז לפ"ק. פה פראג