משתמש:אלישיב ליפא/בית שמואל
סימן קעד[עריכה]
(א) חולצת ולא מתייבמ': עיין בסוגיא דף ך' מדאוריית' חזיא ליבום דקי"ל עשה דיבום דוחה ל"ת של הלאו לכן אם בא עליה פוטרת את צרתה אלא חז"ל גזרו ביאה הראשונ' אטו ביאה שניה שאין מצות יבום אלא בביאה הראשונ' וכתבו תוס' ל"ד אלא אפילו גמר הביאה נמי אסור כי היבמה נקנית בתחלת הביא' וכתבו תוס' שם מדביאה הראשונ' מותרת ביבם אפילו מן הארוסין אף על גב דקי"ל אין אשה מתעבר' מביאה ראשונ' ש"מ דלא בעינן שתהי' ראוי' להקמת שם אלא כשהם ראוים להקמת שם לאפוקי איילונית וסריס, מכאן נראה ה"ה אם רוצה רק לבעול פ"א ולגרש אותה מיד ג"כ מותר, ומה קשה מכאן למ"ש בסי' ק"ע כתבתי שם וע"ש ואם היא אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כ"ג לא נפטרה צרתה דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה של אלמנה לכ"ג שם ורמב"ם שם:
(ב) או מתייבמו': כ"כ הטור והנ"י והש"ג שאין צרתה פטורה אלא מערוה שהיא חייבי כריתות או ח"מ כדנפקא לן מאחות אשה דכתב בה לצרור וכן הוא בירושלמי:
(ג) קנאה ונפטרת צרתה: כמ"ש בס"ק א' הטעם, ולכאור' תימא ע"פ סוגיא שם משום דעשה דוחה ל"ת מ"ה חזי' לביאה וקונה אותה בביאה ונפטרה צרתה ונדחה שם תירוץ של רבא דאמר דלא דחי' עשה את ל"ת מאחר דיכול לקיים שניהם העשה ואת ל"ת וליתן חליצה ונדחה שם מטעם דקיי"ל חליצה במקום יבום לאו מצוה היא, א"כ להני פוסקים דפסקו מצות חליצה קודם כמ"ש בסימן קס"ה א"כ אין העשה דוחה את הל"ת כמימרא דרבא דהא מצות חליצה יותר מצוה א"כ תירוץ של רבא עיקר לפ"ז לא דחי' את הל"ת ולא נפטרה הצרה דלא קיימא לביאה כקושי' הש"ס שם, וצ"ל מצות חליצה קודם דרבנן אבל מדאורייתא מצות יבום לכ"ע קודם ודחי' את הל"ת וכן הוא בנ"י כמה שהבאתי לעיל, אלא צריך ישוב הש"ס דף ל"ט דמשמע דפליגי אם איכא א"ד דהא חכמים דפליגי על אבא שאול למדו מקרא יבמה יבא עליה ואם א"ש מדרבנן קאמר איך מייתו רבנן קרא מדאורייתא, וי"ל רבנן ס"ל אפי' אם נושא לשם דבר אחר ליכא איסור דאורייתא מ"ה אם נושא סתם וא"י אם נושא לשם ד"א לא גזרי' דרבנן לכן הביאו קרא יבמה יבא עליה כלו' כיון דאורייתא ליכא איסור לא גזרי חז"ל בנושא סתם, ואבא שאול ס"ל אם נושא לשם ד"א איכא א"ד מ"ה ס"ל אם נושא סתם אסור והא דקאמר מח"ק היינו כיון דמח"ק מ"ה גזרו חז"ל אם א"י אם נושא לשם ד"א דאל ישא אותה כנ"ל למ"ש הנ"י עוד מוכח בסוגיא זו כל שאינה עולה ליבום מדאורייתא אינה פוטרת את צרתה בביא' שלה וגם אתה עצמה אינה פוטרת בביאה זו דהא הקשה שם מבריי' אם בא עליה הפצוע קנאה ושם לא איירי דיש לה צרה ולכאור' קשה למה כתב הרמב"ם פ"ו אם בא על אלמנה מן נשואין לא נפטרה הצרה ת"ל היא עצמה ג"כ אינה פטורה ויש ליישב:
(ד) שהיא חולצת ולא מתייבמ': וכתב המגיד אם נפלה לפניו מחזיר גרושתו וצרת' נפטר' הצרה בחליצה של זו ולא בביאת' ומדמה דין של זו לאלמנ' לכ"ג והב"י והכ"מ הקשו עליו איך מדמ' אלמנ' לכ"ג בשלמ' אלמנ' לכ"ג איכא עשה ול"ת אבל מ"ג ליכא אלא לאו עוד הקשה למה הצרה נפטרה בחליצה של זו דהא בעלמא ס"ל להרמב"ם כשהיא מחייבי לאוין לא נפטרה הצרה בחליצה של זו, ונראה לי דכוונת המגיד הוא משום מ"ג אסורה ליבם מק"ו אם היא אסור' לבעלה שמותר לה להיבם שאסור לה לא כ"ש ופרש"י ריש סוטה דף ו' אם נאסרה למותר מחמת הנישואים של אחר מכ"ש שנאסרה להיבם דאל יתייבם אותה לפ"ז היא גרוע טפי מחייבי לאוין דקי"ל מדאורייתא חזיא לביאה אלא רבנן גזרו ביאה הראשונ' אטו ביאה שני' וזו מדאורייתא לא חזיא משום דילפינן מק"ו שאל יתייבם אותה אבל חייבי לאוין לא כתיב הלאו ביבום ומדאורייתא הוי לן למימר דאתי עשה דיבום ודחה הלאו, אבל מ"ג מק"ו ילפינן דאסורה ליבום א"כ מדאורייתא אסורה ליבום תו ליכא למימר דעשה דוחה הלאו א"כ הק"ו למאי אתי דהא ליבם אסורה אם לא במקום מצוה ואתי הק"ו דאסורה במקום מצוה מ"ה דמי' לאלמנ' לכ"ג דהיא ג"כ מדאורייתא לא חזי' ליבם משום דאיכא עשה ול"ת ואתי' מדרב גידל דצריכ' חליצה מדכתב ועלתה יבמתו השערה כן הוא במ"ג דלא חזי ליבום וצריכה חליצה מ"ה נפטרה הצרה משום דהתור' כתב בפירוש דעלתה לחליצ' וכן אלמנה לכ"ג נפטרה הצרה, ולא כט"ז שהאריך להקשות על המגיד והבין דמ"ג לא גרע מחייבי לאוין וחזי' מדאורייתא ליבום אלא חז"ל גזרו ביאה הראשונה אטו ביאה שניה וליתא אלא הק"ו אתי' דלא חזי' לביאה וכל הסוגיא ושקל' וטרי' של ר' יוחנן במ"ג א"צ לומר הטעם דגזרינן ביאה הראשונה אטו ביאה שניה אלא מק"ו ילפינן דלא חזי' לביאה, ועיין ב"ח כתב ג"כ הא דנפטרה הצרה מחליצה של זו משום דאתי' מקרא ועלתה יבמתו השערה מיהו מתוס' דף כ"ו לא משמע כן דהא הקשו על פירש"י שם דחליצה פסולה היא כל שא"י לייבם למה חליצת מחזיר גרושתו פוטרת את צרתה ש"מ דלא ס"ל הסברא מדרבתה התורה לחליצה פוטרת את צרתה, מיהו לדינא לא נ"מ וי"ל לכ"ע פוטרת את צרתה מדתירץ שם דף י"א מחזיר גרושתו וצרתה או היא או צרתה חולצת ש"מ דצרתה נפטר' בחליצה של זו דהא אף קודם שעלתה המסקנא דצרתה ראויה ליבם מ"מ חליצת מ"ג גרוע עכ"פ מחליצ' צרתה אף על פי דצרה ג"כ אסורה להיבם ותני' דנפטר' בחליצה של זו נראה לסברת המגיד נפטרה מטעם דרבתה התורה לחליצה כמ"ש ולתוס' הטעם כיון דלא קלשה הזיק' כמ"ש בסי' ק"ע:
(ה) ולא מתייבמ': אף על גב צרות חייבי לאוין מתייבמו' וזו אסורה רק מדרבנן ולא מתייבמת משום דשוי' חז"ל חלוצה כגרוש' ואחותה שהיא ערוה והוי צרת ערוה ועיין תוס' שם דף מ"א, וכתב הב"י ה"ה צרת חלוצתו מד"ס ולכאורה אין הבנה לזה, וצ"ל דאיירי שאחיו נשא החליצה באיסור ואסור' ג"כ מטעם הנ"ל שכתבו תוספות דעשאו חז"ל כאלו נשא גרושת אחיו באיסור ואסרו הצרות גם י"ל לדעת הרמב"ם קאמר ועיין סי' קס"ב, ולכאור' נרא' אם עבר ונשא חלוצה ונפל' לפני זה צריכ' היא עוד השתא חליצה מזה מחמת נישואין את זה דהא קדושין של זה תפסי בה:
(ו) זיקת שני יבמי': עיין בתוספת וברמב"ם כל זה אינו אלא מדרבנן ולאו דרשה גמור' היא אלא אסמכתא:
(ז) והיא וצרתה חולצת: כצ"ל ומ"ש בש"ע או צרתה ט"ס הוא והטעם מבואר בש"ס דאם מייבם לתרוויי' אמרו ב' יבמות הבאים מבית א' מתייבמות ואם מייבם אחת ויחלוץ לאחת חיישינן שמא יחלוץ ברישא והדר מייבם לכן דוקא אם עשה מאמר בא' אז אסורות שתיהן ליבם אבל אם לא עשה מאמר אינם אסורות משום צרת זיקות שני יבמים כיון דזיקת ב' יבמי' רק מדרבנן לא אסרי' מחמת זיקה כ"כ רש"י דף ל' ועיין פריש':
סימן קעה[עריכה]
(א) ל"ש מתה אשתו קודם שכנסה השלישי: אז הוי תרתי לטובה דזו אינה נדחה מהאי בית לגמרי דהא ראויה לנשוי נכרית גם בהאי נפילה אתחזי' לזה מ"מ אסורה ש"ס וצרתה ג"כ אין חילוק בין אם נשא נכרית קודם שייבם את זו או אח"כ מיהו מ"ש הרמב"ם דנכרית אסורה לזה כשייבם את זו נראה ל"ד קאמר אף אם לא ייבם מ"מ בזיקה היתה אשתו צרה לזו:
(ב) וחלץ לאחרונה: דוקא בדיעבד אבל לכתחל' חיישינן שמא יחלוץ להראשונ' ש"ס והנה לפירוש הרמב"ם והטור חיישינן שמא זה יחלוץ לראשונ' אבל אם חלץ כבר לא חיישינן שמא בעלמא יחלוץ לראשונ' ועיין בתוס' שם דפירשו ג"כ אליבא דרש"י כן, מיהו אם הראשונה אסורה לזה שכתבו ג"כ לשון בדיעבד משמע נמי לכתחלה אסורה מטעם דאיכא למיחש שמא אתי לייבם את השניה קודם לזה ליתא אלא אף לכתחלה מותרת כמ"ש שם דפריך וליקו החתן ליבם הך דאינה חמותה תחלה ותהוי חמותה לגבי אידך כיבמה שהותרה וכו' ש"מ אף לכתחלה מותרת משום דל"ד הנך חששות זה לזה דשם חשש בזה דאתי שיחלוץ להראשונה אבל לא חיישינן שאח השני אתי לייבם קודם לזה:
(ג) הותרה הראשונה: ומה שסתם ופסק כאן אם חלץ לאחרונה מותרת הראשונה היינו למ"ד חליצה פסולה א"צ לחזור על כל האחים, אבל למ"ד ח"פ צריך לחזור על כל האחים נמצא צריכה כ"א חליצה מכל האחים דהא חליצתה פסולה היא מחמת שהיא אחות זקוקתו א"כ א"א לומר שמותרת הראשונה וכ"כ תוס' שם ד"ה איתיבי:
(ד) ולא נודע איזה מהם מת ראשון וכו': כתב המגיד בזה ג"כ אם קדמו וכנסו מוציאין מידם ותימא דהא בש"ס מבואר משני אין מוציאין די"ל הראשון ייבם השניה והשני הראשונה מייבם והוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה וכן קשה בסמוך מ"ש ומתו הנשואין האחיות או בזא"ז וכו' מוציאים אותם מהם דהא לפי הסוגיא משמע דקי"ל א"א לצמצם א"כ באמת לא מתו בפעם אחת אלא א' ולא נודע איזה מת ראשון א"כ אין מוציאין משני ואנן קי"ל אי אפשר לצמצם עיין בהרא"ש פ"ב דבכורות וכמ"ש ביורה דעה שי"ח מסוגיא זו משמע אם בא אחד וייבם לשניה מותרת הראשונה לשני דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה לכן אין מוציאין משני אף בספק משום די"ל הראשון כנס השני' והוא הראשונה מכ"ש אם הראשון ייבם השניה בודאי מיהו כל הפוסקים כתבו ואם חלץ לשניה הותרה הראשונה משמע אבל בייבם את השניה לא הותרה הראשונה, ודוקא בדיעבד אין מוציאין משני אבל לא הותרה הראשונ' לכתחלה:
(ה) ויש מי שאומר שאין מוציאין: כ"כ הטור ועיין ב"ח שכתב טעות סופר הוא ומה שרוצה ליישב אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל אפש' לצמצם אלא דלא ידעינן הי נפלה בראשונה וכו' ע"ש תמוה הוא לר"י הגלילי שייך לומר אני כנסתי הראשונה מאחר שניהם בפ"א נאסרים גם הא קי"ל כרבנן דס"ל א"א לצמצם כמ"ש בסמוך:
(ו) בין שלא עשה בה מאמר: משום היא בזיקת צרת אחות אשתו וה"ה להיפוך שמת א' מבעלי אחיות ואח"כ מת הנשוי נכרית:
(ז) אבל אם מת נשוי נכרית וכו': דאז היא זקוקה לשניהם והיא בזיק' צרת אחות אשתו ומ"מ כל זמן ששניהם בחיים מותר אחד מהן לייבם ואין איסור משום צרת אחות אשתו אא"כ אם מת א' משנים אלו ונפלו זו ואשתו שהיא אחות אשת החי אסורה זו כמ"ש בתוס' והרא"ש:
(ח) אפי' אם לא כנס וכו': הנה יש כאן מקום להאריך וראיתי בדרישה וב"ח מאריכים בזה ואכתוב בקיצור אם מת הנשוי נכרית ולא גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת אחד מהם לכ"ע אסורה כיון דנשארת זקוקה ולכ"א היא בזיקת צרת אחות אשתו ואם מת הנשוי נכרית ואח"כ גירש א' מהם אשתו אז לדעת רש"י אם מת זה שגירש מותרת הנכרית דקי"ל מיתה מפלת כמה דקי"ל אם כנס הערוה ונכרי' וגירש הערוה מותרת הנכרית כן הוא דעת הראב"ד ורשב"א וכו' וכ"פ הש"ג מיהו להרי"ף והרמב"ם והרא"ש אסורה אף על גב דקי"ל בעלמא מיתה מפלת מ"מ הכא גרע טפי מטעם המבואר בהרי"ף דגזרינן דאתי לייבם הנכרית אף אם לא יגרש הערוה כיון דאין אסורה לו אלא מחמת הזיק' וכ"כ הרמב"ם טעם זה ועוד טעם אחר כיון דהנכרית בשעת נפילה באיסור זיקה קא נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ויש כאן מקום לומר דוקא בלא כנס הנכרית אז אסורה אבל בכנס ואח"כ גירש הערוה מותרת דאז לא שייך הגזירה הנ"ל וכ"כ בדרישה ומגיה בטור מ"ש ואפילו אם לא כינס צ"ל אם לא כינס וי"ל הטור ס"ל כסברא זו ולא כהרא"ש דאוסר אפילו בכונס לפ"ז שפיר הסוגיא בפ"ק דהקשה אפילו כנס ולבסוף גירש ורמינהו וכו' טעמא גירש ואח"כ כנס אבל כנס ואח"כ גירש לא משום כאן כנס ג"כ מותר לכן הקשה ל"ל שגירש קודם שמת אחיו וכנס אח"כ ת"ל אפילו אם מת אחיו וכנס וגירש או בגירשה וכנס מותר מיהו המגיד כתב בשם הראב"ד והרשב"א ורמב"ן וכן הוא מפרש דברי הרמב"ם בכנס פשיטא דאסור' והסוגיא י"ל באמת לפי סברת רב אשי במת הנשוי נכרית ואח"כ גירש א' מבעלי אחיות אסורה וס"ל דהכא גרע מטעמים שכתב הרי"ף תו א"צ התירוצים של ר' ירמיה ורבא בפ"ק דף י"ג ואפשר לדחוק ולפרש מ"ש הטור והמחבר בסמוך אבל אם כנס בעל האחיות וכו' לא קאי על ד"ז אם מייבם הנכרית אלא דין בעלמא קאמר אם ב"א יש להם ב"א וכנס א' נכרית וגירש את אחות א"א מותר הנכרית והיינו כקושי' הרי"ף ומחלק בין דין שכונס דרך יבום ובין הכונס שלא דרך יבום וגירש מותרת הנכרית ולכאורה נראה דמוכח כן דכנס אסור דאי אמרת כנס עדיף א"כ למה לש"ס למימר אליבא דרב' זו היא למעוטי מת בלא גירש דלמא מודה רבא אם מת וגירש אסור אף על גב דס"ל מית' מפלת מ"מ איכא למגזר כהנ"ל משא"כ בשאר ערוה שכנס עם נכרית והא דצריך לתרץ בפ"ק לא זו אף זו ולא תירץ כאן גרע טפי משום גזירה משום קושיית המקשן היא בכנס אז גם כאן מותר למה תנא גירש ואח"כ מת וכנס הא מת ואח"כ כנס וגירש ג"כ מותר:
(ט) אסורה לו וכו': נראה דס"ל הטעם דאסורה הנכרית לאחי' אף על גב דהיא צרת אחות אשתו בזיקה ואינה אסורה אלא אחר מיתת אחיו השני משום בחייהם אמרינן דאינה זקוקה להם אלא מחמת אחיו הראשון ומותרת אבל אחר מיתת השני והיתה זקוקה לו מחזי כאלו אח השלישי נושא אותה מחמת אח השני והיא היתה בזיקת צרת אחות אשתו כן ה"נ דמחזי כאלו היה נושא אשת אחיו דיש לו בנים:
(י) מלמדין את הקטנה שתמאן: ואם לא מיאנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ל"ש לא בא עליה מוציא את אשתו ואת א"א בחליצה דקי"ל יש זיקה כ"כ רי"ו בשם הרמ"ה וא"ל הא דאית' פד"א דף כ"ט למעוטי דר"י דאמר בדין זה דמוציא את אשתו ואת יבמתו משום דאתי' למ"ד אין זיקה אבל למה דקי"ל יש זיקה הלכתא כר"י אם היא אינה רוצה למאן, ומ"ש אפילו בא עליה לאחר שהגדילה לא פקעה זיקה של יבמתו עיין מ"ש בש"ס קנ"ט בשם תוס' דלא ס"ל כן ועיין ב"ח מאריך בזה והביא פרש"י דף י"ח דדין של ר"ג שאמר בפלוגתא זו תמתין עד שתגדיל ותצא הגדולה משום אחות אשתו אתי אפילו למ"ד יש זיקה, ופסק אם אין רצונה למאן עבדינן כר"ג, מיהו נראה לכאורה אף אם אתי' דין של ר"ג אפי' למ"ד יש זיקה מ"מ הא אוקמא בפרק ב"ש דף ק"ט דר"ג סבר המקדש אחות זקוקה נפטרת היבמה ואנן קי"ל דלא נפטרה והנ"י כתב בשם כמה פוסקים אפילו נשא אותה לא מהני לכן עיקר כפסק רי"ו ולא מטעמי' משום יש זיקה אלא מטעם דלא נפטרה היבמה ומכ"ש דאסור לומר לכתחלה שיעשה מעשה בקטנה כדי לדחות את הגדולה, וא"ל אף אם תמאן הקטנ' איך מותרת הגדול' הא בעת הנפילה היתה נראית כאחות ומ"ש מצרת בתו ממאנת דלא מהני מיאון בתו כיון שהיתה נראית בעת הנפילה כצרת בתו עיין תוס' פד"א שם שתירצו כיון שהיא ממאנת בעוד בעלה חי עוקרת לגמרי הנשואין ועדיף ממאנת לאחר שמת בעלה:
סימן קעו[עריכה]
(א) אין מוציאין אותם מידן: משום דכ"א יאמר אני כנסתי את היבמה ואת"ל שלא כנס היבמה מ"מ אחר שכנס השני פקע הזיקה ומדייק הרא"ש דוקא כשכל א' י"ל אני כנסתי היבמה אבל המייבם אחות זקוקתו יוציא אף לדעת תוס' דס"ל אם כנס לחופה אל יוציא כמ"ש בסוף סימן קנ"ט דשם בתחלה קידש אותה ולא בא עליה באיסור ואפשר לומר אפי' אם ליתא כאן אלא אח א' וכנס לאחת ולא חלץ לשני' לא יוציא די"ל ג"כ דידי כנסתי ואף את"ל דלא כנס דידיה מ"מ פקע הזיקה כיון שכנס אחותה אף על גב שכנס באיסור מ"מ י"ל בכה"ג די"ל שכנס היבמה לא יוציא מיהו למה שדייק הנ"י במתניתין דלא תנא באח א' אם כנס לא יוציא היינו שחלץ לא' וכנס לא' לא יוציא דשמא כנס היבמה א"כ חליצה זו לאו כלום דהא חלץ לשאינה יבמתו מזה דייק אף בכה"ג יוציא אף על פי שהיא ספק אחות חלוצתו מ"מ גזרו חז"ל בחליצה כמו בגרושתו מזה נראה אם כנס בלא חליצה יוציא דאל"כ אכתי קשה למה לא תנא אם כנס אל יוציא ונראה מכ"ש אם כנס אחת ואח"כ חלץ דיוציא דאל"כ אכתי קשה למה לא תנא אל יוציא גם כאן בתחלה באיסור כנס, ואפשר השתא נמי איסור והכניס' היא אינה יבמתו א"כ היא אחות חלוצתו ומ"ש ב"ח בזה אנ"ל:
(ב) יוציא: הטעם הוא כמ"ש בסק"א כיון שעבר ועשה איסור מזה מוכח מ"ש בסימן הקודם בסעיף ג' בשם הטור אין מוציאים ליתא כמ"ש בב"ח שם דהא הכא כתב להדיא עבר וייבם יוציא אף על גב בפרישה מחלק ביניהם אנ"ל ואפילו אם הסכימו שניהם שייבם כ"א אחת מ"מ באיסור כנס ול"ד לדינים שבכאן שנאמר בהם אל יוציא משום דיש לומר שמא דידי כנסתי:
(ג) חולצים ולא מייבמים: אחיו של הראשון חולץ מדאורייתא ואין מייבם מדרבנן דהא היא כאנוסה, ואחיו של שני חולץ מדרבנן ואין מייבם לא מדאורייתא ולא מדרבנן:
סימן קעז[עריכה]
(א) המפתה וכו': קנס איתא דוקא בבתולה ולו תהיה לאשה משמע נמי דוקא בבתולה אבל בושת משמע ברמב"ם אפילו בבעולה דהא כתב באו עליה שנים אחד כדרכה והשני שלא כדרכה חייב השני בבושת אף על גב דכבר היא בעולה מראשון ומפותה דקרא איירי כשמפתה לשם אישות כמ"ש בקידושין דף מ"ו ובמהרי"ק שורש קכ"ט ומ"מ יכולה למאן וא"צ לישא אותה ופטור ג"כ מקנס ובושת ופגם כשהיא יתומה ולא אמרי' מחילה בטעות דנתרצה את עצמה כדי שישא אחותה ע"ש במהרי"ק:
(ב) ואם אנסה: עיין ברמב"ם ובטור אם ראו עדים מרחוק שבעל אותה וא"י אם אנוסה היא או מפותה אמרינן בשדה מסתמא אנוסה היא ובעיר מסתמא מפותה היא והט"ז רוצה ליישב דברי הרמב"ם דאיירי דליכא כאן העדים שראו הביאה ולא אמרינן בכה"ג מודה בקנס פטור כיון דמודה מחמת ביעתותא כראב"ש בפרק מרובה דף ע"ה והלכתא כוותי' דשמואל ס"ל כוותי' וע"ש וליתא כי שמואל אינו מחלק בין ביעתות' אלא יבואו העדים ויעידו אלא רב מתרץ כן אנא דאמרי לראב"ש והלכה כרב לענין מודה ואח"כ באו עדים כמו שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ג ובפלוגת' זו מחמת ביעתותא מסתמ' הלכה כת"ק דפטור משום הכי לא מחלק הרמב"ם שם:
(ג) איסור דרבנן: אשה אסור' ממועט מקרא ולו תהי' לאשה אשה הראיי' לו ואם אסורה מדרבנן אף על גב מדאורייתא אשה ראויה היא מ"מ מדכתיב ושמרתם את משמרתי מצאו חכמים מקום לאסור שניו' שפיר י"ל דממועט מקרא ולו תהי' לאשה ובלאו הכי כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו לא תסיר שפיר א"ל דשניה ממועט מקרא ולו תהי' לאשה ב"י:
(ד) ערות דבר: היינו ערוה ממש ולאו ערות דבר כמ"ש בסי' קי"ט אפי' דבר בלא ערוה אלא כאן דוקא ערוה, פרישה:
(ה) יגרשנ': כ"כ הרמב"ם פ"א ומשמע דצריך לגרשה ובטור אית' יכול לגרשה משמע אם אין רוצה לגרשה לא כפינן ליה ועיין ב"ח:
(ו) ואח"כ פתה אותה: הן בביא' אם היתה בתחל' באונס ואח"כ ברצון הן אם פ"א בא עלי' באונס ואח"כ ברצון חייב מחמת ביאה הראשונה אף על גב דנתרצית אח"כ:
(ז) אין כופין על כך: דקי"ל מפותה בין היא ובין הוא יכולים לעכב ואם נטען שאנס אות' דאז הוא א"י לעכב מ"מ אין כופין אותו כיון דאינו אלא חשד אבל אם בוודאי בא עליה כופין אותו בזה יש חילוק בין אונס למפת':
(ח) זונה שתבעה לאחד: ואם נדר לזונה שהי' לו חייבי מיתות ב"ד אז פטור לשלם ע"פ הדין מ"מ אין יוצא ידי שמים עד שישלם לה ואם תפסה אין מוציאין ממנה רש"י פ' האומנים:
(ט) וכל המכינ' עצמה וכו': לכאור' סותר למ"ש בסי' ט"ז דכאן משמע דוקא כשהוא מוכנת לזנות עם כל אדם הוי קדשה ועיין מ"ש שם:
סימן קעח[עריכה]
(א) אסורה לו: ואסור להתייחד עמה תשו' הרא"ש כלל ל"ב ועיין סי' קי"ז:
(ב) אפילו אם הוא אביה: אף על גב יחוד מותר עם אביה מ"מ כשמקנא לה אסור להתייחד עמו:
(ג) יש מי שאומר שאסורה לבעלה: היינו דעת הרמב"ם וס"ל כשהשיאה אמה ואחיה אז לא הוי קידושין מדאורייתא וכאלו זנתה כשהיא פנויה ומותרת אפילו לכהן משא"כ כשאביה השיאה אז הוי נשואי' דאורייתא ואסורה לבעלה ישראל, ויש מי שאומר השני כן ס"ל לרוב הפוסקים וכן הוא דעת תוס' וס"ל פיתוי דקטנה הוי כאונס ומותרת לבעלה ישראל ואסורה לבעלה כהן ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל ובעלה כהן עיין בסי' י"א מ"ש ועיין סימן קצ"ט:
(ד) שסברה שמותר לזנות: דלא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג ועיין בט"ז ביורה דעה סי' צ"ט, ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק וכן אם סבורה דלא היה קדושין מה שא' נתן לה טבעת לקידושין ועיין תשו' הרשב"א ועיין ב"י סוף סימן ק':
(ה) וכן אם נסתרה בפני עדים וכו': לכאורה נשמע מבבא קמייתא כשאמר אל תדברי ונסתרה אלא די"ל שם גילה דעתו דאין לו קפידא בסתירה:
(ו) אפילו נסתרה יחד ע"ד ערוה: עיין מ"ש סי' ז' סעיף י"א בהג"ה דפוסק אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר:
(ז) אם הוא נאמן בעיניו: כאן לא כתב והיא שותקת משמע אילו במכחשתו צריך להוצי' כיון דהיה קינוי ועיין פרישה:
(ח) והיא שותקת: כן הוא גירסת הב"י ועיין סימן קט"ז ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו א"נ בעיניו כשנים חייב להוציא' כיון דהיא שותקת אלא גירסתו והוא הבעל שותק אז אם הוא נאמן כתרי בעיניו חייב הוציאה ואם הוא אומר מנ"ל זאת וכיוצא בו אין חייב להוציאה אלא משום לזות שפתיים עיין ב"ח ודרישה בסימן זה ובסימן קט"ו:
(ט) ומנדין אותו וכו': עיין במהרי"ק שורש ק"י הביא ב' דיעות בזה אם מנדין אותו לדעת תוס' מנדין אותו כי הוא נאמן לומר שמאמין לדברי העד א"כ גורם לבטל תקנות ר"ג מ"ה מנדין אותו אבל לדעת הפוסקי' שהביא הרב רמ"א דאין נאמן לומר דמאמין לדברי העד א"י מנ"ל דמנדין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת ר"ג:
(י) והסתירה בלא שני עדים: כ"כ בכ"מ ע"כ הסתירה לא היה בעדים דאל"כ כבר מבואר ברמב"ם כשהקינוי וסתירה היה בעדים תצא בלא כתובה אלא ודאי דאיירי דלא היה עדים אלא שמע מנשים הנושאות ונותנות בה ואז לא הוי כעדים על הסתירה אלא הואיל ודבר מכוער הוא תצא ויתן לה הכתובה וכן הוא לפרש"י שם, ובתו' שם י"ל לפי קושי' שלהם דמים לא בדקו כשנושאים ונותנים נשים בה אז א"צ ליתן לה הכתובה לפ"ז בזה"ז פשיטא דפטור הוא ליתן לה הכתובה מיהו לפי תירוצים שלהם י"ל דס"ל נמי כרש"י:
(יא) בא ע"א והעיד וכו': הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מ"ה ע"א נאמן ודוקא כשמעיד שזינתה עם זה שקינא לה גם משמע מרש"י דוקא שמעיד שזינתה באותו פעם כשנסתרה עמו ע"פ ב' עדים, מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו וע' ברמב"ם ובטור דכתבו אם אחר שהעיד ע"א שנטמאה בא ע"א ומכחישו לא משגיחין בו דע"א בסוטה נאמן כתרי ואין ע"א נאמן נגד שני עדים ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פי"ב מה"ג והטור בסי' י"ז דוקא כשמעיד העד ופסקו הב"ד על פיו אז הוי כתרי אבל כל זמן שלא פסקו על פיו לא אמרינן דהו' כתרי וכ"כ תוס' בסוגי' דאיירי דפסקו הב"ד ע"פ עדותו א"כ למה כתבו הם מיד אחר שהעיד הוי כתרי אפי' לא פסקו ע"פ, שוב ראיתי בתוס' פ"ב דכתובות כתבו היכא דע"א מדאורייתא נאמן הוי כתרי אפי' לא פסקו הב"ד ע"פ אבל היכא דנאמן מדרבנן אז לא הוי כתרי אא"כ פסקו על פיו בזה שפיר מ"ש הרמב"ם והטור כי הם ס"ל ג"כ כתוס' אלו וביורה דעה סי' קכ"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן, וע' מ"ש סוף סימן י"ד:
(יב) אפי' אם עד הטומאה הוא א' מעידי הסתירה: וה"א לומר כיון שראה שנסתרו יחדיו לא דקדק היטב אם בעיל אותה וסבר בודאי בעיל קמ"ל כ"כ ב"ח גם י"ל דה"ק אפי' אם הוא אחד מעידי סתירה ואמר שאותו פעם בעיל אותה ועד השני לא אמר שראה הביאה מיהו אינו מכחיש אותו אלא אמר שלא ראה ולא שם על לבו לראות כ"כ אבל אם מכחיש אותו אף על גב שהיה הסתירה בודאי לא הפסידה הכתובה:
(יג) דלא שייך למימר אחד לבועל: הואיל ואסור לה בל"ז ולא שייך בו קידושין אא"כ אחר שנתגייר ואז הוי כגוף אחר אבל אם בא על אחות אשתו ראוי היא לו אחר שתמות אשתו שם בפסקי מהרא"י:
(יד) לקנאות לנשותיהם: לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהר אותה שאל תסתיר עם אנשים בזה שפיר דלא תקשי ממ"ש בסעיף ז' ועיין פרישה: