משנת רבי אליעזר/פרשה ד

אגור זה שלמה. למה נתכנה אגור. ר' אומ' אגור לשון כינוס הוא, מלמד שהיתה חכמתו כנוסה לו ולא היה צריך לחזר אחריה, בעניין שנ' אוגר בקיץ בן משכיל, ואומ' ויין לא תשתה ולא תאגר.

ד"א למה נקרא שמו אגור, על שם שכינס את כל ישראל, שנ' אז יקהל שלמה. מלמד שנקהלו אליו ישראל על מליאתן, כהנים ולויים וישראל. את מוצא בימי יחזקיהו לויים וישראלים מספקין, אבל לא כהנים, שנ' רק הכהנים היו למעט ולא יכלו להפשיט את כל העולות ויחזקום אחיהם הלוים עד כלות המלאכה ועד יתקדשו הכהנים כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים. וכתי' כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי והעם לא נאספו ירושלם. בימי עזרא כהנים וישראל מספקין, אבל לא לויים, שנ' ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם. בימי נחמיה כהנים ולוים מספקין, אבל לא ישראל, שנ' והעיר רחבת ידים וגדולה והעם בה מעט. אבל כאן הכל על מליאתן, שנ' אז יקהל שלמה, ויקהלו אל המלך שלמה.

ד"א למה נקרא אגור. שכל דברי נבואתו אינו אלא על אגר הצדיקים ומתן שכרן. וכן הוא אומ' נוצר תאנה יאכל פריה, [ואומר] מפרי פי איש יאכל טוב, [ואומר] תנו לה מפרי ידיה.

ר' יוסי אומ', כל עצלות האמורה במשלי ברשעים הכת' מדבר, וכל חרוצות שאמר בו בצדיקים הכת' מדבר. בנין אב לכלם, כל היום התאוה תאוה.

הרבה שמות נקראו לו, ואין חביב מכולן אלא שלשה, שכולן ענין אחד הם, שלמה, אגור, קהלת, ושלשתן על שם שלום. כי שלמה יהיה שמו, למה, כי שלום ושקט אתן על ישראל בימיו. קהלת ואגור לשון כינוס, כי היו ישראל מכונסין בימיו וביניהן שלום, שנ' וישב יהודה וישראל לבטח, לא זה גוזל את זה ולא זה חומס את זה. וכי מהיכן נגדרו מן הגזל, מתוך ששפט משפט הזונות בלא עדים. תמהו ואמרו, מי יוכל לדון בלא עדים, ועמדו וגדרו עצמן מן הגזל, שנ' וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך וייראו מאד. אמרו, אין אנו יכולין לעמוד בגזול שלזה, והיה ביניהן שלום. ללמדך שגדול השלום. שלא שיבח הקב"ה את שלמה אלא בו, שנ' שלום ושקט אתן על ישראל בימיו.

גדול הוא השלום, שכל מדות שברא הקב"ה נתן להן קצבה, חוץ משתי מדות, התורה והשלום. התורה מניין, שנ' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד. השלום מניין, שנ' למרבה המשרה ולשלום אין קץ. לפיכך נתן הקב"ה שכר עמילי תורה שלום ושכר רודפי שלום תורה. שכר עמילי תורה שלום מניין, שלום רב לאוהבי תורתך. שכר רודפי שלום תורה מניין, וליועצי שלום שמחה. ואי זה היא שמחה, זו תורה, שנ' פקודי יוי ישרים משמחי לב. ללמדך, שאין חביב משתיהן.

ר' ישמעאל אומ', שלש עשרה דברים חיבבן הקב"ה וקראן לי, ומכולן לא כפל אלא השלום. והן כהנים, לוים, וישראלים, וסנהדרין, והבכורות, ותרומת המשכן, והקרבנות, ושמן המשחה, וארץ ישראל, ובית המקדש, ומלכי בית דוד, והכסף, והזהב. כהנים מניין, שנ' וכהנו לי. לויים מניין, שנ' ולקחת את הלוים לי. ישראל מניין, שנ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. סנהדרין מניין, שנ' אספה לי שבעים איש. הבכורות מניין, שנ' קדש לי כל בכור. תרומת המשכן מניין, שנ' ויקחו לי תרומה. הקרבנות מניין, שנ' תשמרו להקריב לי. שמן המשחה מניין, שנ' שמן משחת קדש יהיה זה לי. ארץ ישראל מניין, [שנא'] כי לי הארץ. בית המקדש מניין, שנ' הוא יבנה לי בית. מלכות בית דוד מניין, שנ' כי ראיתי בבניו לי מלך. הכסף וזהב מניין, שנ' לי הכסף ולי הזהב. ובכלן לא כפל מהן אלא השלום, שנ' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. ללמדך שהוא חביב מן הכל.

גדול הוא השלום, שלא התחיל הקב"ה לברות דבר בעולם אלא דבר של שלום. ואי זה, זה האור, שנ' ויאמר אלהים יהי אור. ומנין שהאור שלום, [שנא'] יוצר אור ובורא חשך עושה שלום. מיכאן אמרו, נר ביתו קודם, משום שלום ביתו. קראו את האור שלום.

גדול הוא השלום, שאפי' העליונים צרכו לשלום, שנ' עושה שלום במרומיו. כיצד. הרקיע הזה של מים הוא, שנ' המקרה במים עליותיו, והכוכבים של אש, שנ' הללוהו כל כוכבי אור, והן קבועין ברקיע, לא הן מרתיחין את הרקיע ולא הרקיע מכבה אותן, לכך נאמ' עושה שלום במרומיו. ד"א עושה שלום במרומיו, המלאכים הללו גופן ברוי מן המים וקופאין ועומדין כמים באולם של זכוכית, שנ' וגויתו כתרשיש. ומניין שהים קרוי תרשיש, שנ' ועל כל אניות תרשיש. וראשיהן של מלאכים אש חקוקה באש, שנ' ופניו כמראה ברק ועיניו כלפידי אש. לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. לכך נאמר עושה שלום במרומיו. ד"א ר' אליעזר אומ', מעולם לא ראתה החמה פגימת הלבנה ולא פגימת הקשת. אלא כשהלבנה מתחלת לחסור, היא מחסרת מן הצד הרחוק מן החמה, כדי שלא תתגנה בפני החמה. ופגימת הקשת לעולם אחר החמה, שאלו היתה לפניה, היו עובדי החמה אומרין, ראו כמה גדול כוחו של אלהינו, שהקשת לפניו והוא יורה חצים, ויתחזקו עובדי ע"ז. לכך נאמ' עושה שלום במרומיו. ד"א עושה שלום במרו', החיות הללו של אש הן, שנ' ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, והן טעונין רקיע של שלג, והוא השמיני, שנ' ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא, זה השלג העבה, שנ' משליך קרחו כפתים, והן טעונין אותו לעולם ולעולמי עולמים, לא זה מרתיח את זה ולא זה מכבה את זה. אבא חנן אומ', אלו היתה האש מלמעלן והשלג מלמטה, הייתי אומ', דרכה של אש לעלות ודרכו של שלג לירד, אע"פ כן הייתי תמה שאינן נוגעין זה בזה, וכל שכן שהשלג מלמעלן והאש מלמטן, תמה תמהון יש כאן, לכן נאמ' עושה שלום במרומיו. ד"א עושה שלום במרומיו, שעשה שלום בין האור והחשך. אמ' ר' יוחנן, קרא הקב"ה לאור ואומ' לו, היום יהא תחומך, וקרא לחשך ואמ' לו, הלילה [יהא] תחומך. ראיה לדבר, שהוא אומר לאיוב, המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו, החזיר הדבר כלפי הקב"ה לומר אני הוא שצויתי לבקר וידעתי השחר מקומו. ד"א עושה שלום במרומיו, שהכריע את הבריות בין העליונים והתחתונים. כיצד. ביום הראשון ברא שמים וארץ, עליונים ותחתונים. בשני ברא רקיע, מן העליונים. בשלישי ברא מן התחתונים, דשאים וזרעים, [שנא'] תדשא הארץ. ברביעי ברא מן העליונים, את המאורות. בחמישי ברא מן התחתונים, ישרצו המים. בששי ברא אדם. אמ' אם אני בורא אותו מן העליונים, מוסיפין על התחתונים, אלא בראו מן העליונים והתחתונים, להכריע ביניהן, וייצר יוי אלהים את האדם עפר, הרי מן האדמה, ויפח באפיו [נשמת חיים], הרי מן העליונים. לכך נאמר עושה שלום במרומיו.

גדול הוא השלום, שהוא שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שנ' ויבן שם גדעון מזבח ליוי ויקרא לו יוי שלום.

גדול הוא השלום, שרוב מצות התורה אין אדם חייב בהן אלא אם כן תגיע לידו, כי תבנה, כי תפגע, כי תראה, כי תשה, כי יקרא, ואם לאו אי אתה צריך לרדוף אחריהן, אבל השלום אינו כן, אלא בקש שלום ורדפהו, בקשהו במקומך ורדפהו במקום אחר.

גדול הוא השלום, שלא בשר הקב"ה את אברהם אבינו אלא בשלום. גדול הוא השלום, שלא נגלה הקב"ה על משה רבי' תחלה לא בחיות ולא בכרובים ולא באופנים אלא מתוך דבר שהוא שלום, שנ' וירא אליו יוי בלבת אש, הראהו האש בוערת בירקות ואינה אוכלתן ואינם מכבים אותה.

גדול הוא השלום, שעשה הקב"ה לפינחס עשר ניסים כשקינא לשמו, ואעפ"כ בירכו בשלום, שנ' הנני נותן לו את בריתי שלום. וכשנברכה ירושלם לא נתברכה אלא בשלום, שנ' שאלו שלום ירושלם. לא נתחנך בית המקדש אלא בשלום, שנ' יהי שלום בחילך. לא נתחברו בית ישראל זה עם זה אלא בשלום, שנ' למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.

גדול הוא השלום, שלא נתבשרו השבטים אלא בשלום, שנ' ויאמר שלום לכם אל תיראו. ולא נתבשר דוד אלא בשלום, שנ' ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים. ובשלום שבח הכת' את מרדכי, שנ' ודובר שלום לכל זרעו. וכל המואס בו חייב כרת, שנ' ואם לא תשלים עמך, מה כתיב בתרה, וכרת וב[נית] מ[צור].

גדול הוא השלום, שהוא קודם למלחמת הרשות, שנ' כי תקרב אל עיר.

גדול הוא השלום, שהוא קודם לשבחו של הקב"ה. שכך מצינו כששב יתרו אצל משה רבי' לא פתח לו תחלה לא ביציאת מצרים ולא בעשרת הדברים ולא בקריעת ים סוף ולא במן ולא בשליו, אלא בשלום (תחלה), שנ' וישאלו איש לרעהו לשלום, ואחר כך ויספר משה לחתנו. מפני מה, מפני שהשלום מישב את הדעת לשמוע את כל אלו.

גדול הוא השלום מן הברכה והשמירה והאורה והחנינה והנשיאה, שנ' יברכך יוי וישמרך, יאר יוי פניו אליך וגו', ישא יוי, ואעפ"כ הארון שלום, שנ' וישם לך שלום. כך האחרון חביב. כיצד. יברכך, זו ברכת פרי האדמה, ולדות האדם וולדות הבהמה. וכן הוא אומ' השקיפה ממעון קדשך וגו'. וישמרך, זו השמירה מן הגייסות ומן המלכיות. וכן הוא אומ' אוהבי יוי שנאו רע שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם. יאר, אלו טעמי תורה ודקדוקיה. וכן הוא אומ' כי נר מצוה ותורה אור. ויחנך, שימשוך עליהן חוט של חסד. וכן הוא אומ' וראו כל עמי הארץ כי שם ייי נקרא עליך ויראו ממך. ישא, שאם היו עונותיך כנגד זכיותיך ביום הדין, יכריע לך לכף זכות. וכן הוא אומ' נושא עון ועובר על פשע. ואע"פ כן השלום חביב מכולן.

גדול הוא השלום, שבו שיבח הקב"ה את אהרן, שנ' בריתי היתה אתו החיים והשלום. שהיה רודף שלום בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין שבט לשבט. ומה שכר נטל על כך, ואתנם לו מורא וייראני. נתן לו הקב"ה יתר ממה שראה, שנ' וכל אדם לא יהיה באהל מועד, בשעה שהוא נכנס לקדש. והיא המתנה שנתן הקב"ה לתמימים וחסידים, שנ' אשמעה מה ידבר האל ייי כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו. והיא המתנה שנתן הקב"ה לענוים, שנ' וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. והיא המתנה שנתן הקב"ה לישרים ותמימים, שנא' שמר תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. וכולם מפני מה, מפני שאהבו שלום ורדפו שלום. חסידים, אלו שהן מעבירין על מדותיהם, ואינן נוקמין ולא נוטרין, שנ' כי חסיד אני נאם ייי לא אטור לעולם. ענוים, אלו השומעין חרפתן ומחרישין, שנ' ותדבר מרים ואהרן במשה, וכת' בו והאיש משה ענו מאד. תמימים, אלו השומעין קללתן ואינן יודעין להשיב, שלא ילמדו את לשונם ולא ידעו מריבה, שנ' תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי. ישרים, אלו השומעין בעת קטטה דבר שאינו הגון ומחזירין לאומרו דבר כהוגן, שנ' מה נמרצו אמרי יושר. ולפי שכולן רודפי שלום, אף הקב"ה נתן להם ארבע מדות שחותמיהן שלום, שנ' חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אין לי אלא בחייהן, אף במיתתן מנין, שנא' יבא שלום ינוחו על משכבותם. אין לי אלא בעולם הזה, בעולם הבא מנין, שנא' יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח.

גדול הוא השלום, שכל הקרבנות חותמיהן שלום, שנ' זאת התורה לעולה ולמנחה, ולזבח השלמים. אין לי אלא קרבנות יחיד, מניין אף קרבנות ציבור, ת"ל אלה תעשו לייי במועדיכם, ולשלמיכם. נקראו שלמים, שהן מביאין שלום.

גדול הוא השלום, שכל מצוות שעושין הרשעים בעולם הזה הקב"ה נותן להם בעולם הזה שכרן, כגון חיים ובנים ועושר ונכסים וכבוד, וכן שאר כל הטובות, חוץ מן השלום, שאינו נותנו להן בשכרן, שנ' אין שלום אמ' אלהי לרשעים.

גדול הוא השלום, שאפלו עשה אדם כמה מצוות ולא עשה שלום, אין בידו כלום. שכן מצינו ביהוא, שעקר ע"ז מישראל והשמיד את בית אחאב והרג איזבל הרשעה, ולפי שלא היה בידו שלום, כאלו לא עשה כלום. ומנ' שלא היה בידו שלום, שנ' ויאמר יהוא מה לך ולשלום סב אל אחרי.

גדול הוא השלום, שהמוחק אות אחת מן השם עובר בלא תעשה, שנ' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, וסמיך ליה לא תעשון כן לייי אלהיכם. ובשביל להטיל שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה, השם הקדוש, שנכתב בקדושה, ימחה על המים המרים. מיכאן אמרו, מהיכאן הוא כותב, מן יתן ייי אותך לאלה ובאו המים, ואינו כותב ואמרה האשה אמן אמן, נמצא מוחק שתי האזכרות.

גדול הוא השלום, שנתנו הקב"ה שכר לעושי צדקה, שנ' והיה מעשה הצדקה שלום. ונתנו קירוב לגרים ובעלי תשובה, שנ' שלום שלום לרחוק ולקרוב.

גדול הוא השלום, שכיסה הכת' דברים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. שכן מצינו כשנגלה המלאך על אשת מנוח, הוא אומר לה, הנה נא את עקרה ולא ילדת והרית וילדת בן, וכשהוא אומ' למנוח, אינו אומר לו הנה אשתך עקרה, אלא מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר. ולא עוד, אלא שעיקם הכת' דברים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. בשעה שצחקה שרה אמנו, מה היא אומרת, אחרי בלותי היתה לי עדנה, וכשהוא אומ' לאברהם, אמר למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. ולא עוד, אלא שבידה דברים בשביל להטיל שלום בין השבטים, שנ' ויצוו אל יוסף לאמר וגו'. אמרו לבלהו, לפי' אמרו ליוסף, אביך צוה כך, ולא מצינו שצוה.

וכן מצינו שלא גלו אבותינו עד שהניחו השלום ותפסו המחלוקת, שנ' חלק לבם עתה יאשמו. לפיכך גלינו לבין האומות שאין יודעין שלום, שנא' ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. ולא עוד, אלא שאנו מדברין עמהן דברים של שלום ומשיאין אותנו לדברים אחרים, שנ' אני שלום וכי אדבר המה למלחמה. ולא עוד, אלא ששונאין אותנו לפי שאנו אוהבין שלום, שנ' רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום. נוהגין מחשבת רע יותר מן השלום. כיצד. השלום פעם אחת ביום, והן מחשבין רע כמנין רגעים שביום, שנ' ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון. אף הקב"ה מזכירנו את כל אלה ואומ' כי מי יחמל עליך ירושלם ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך. מזכירינו חרבן הבית, שמיום שחרב נתמעט השלום, שנ' ונדמו נאות השלום מפני חרון אף ייי.

מנין לדרוש זה את שלום זה ולדבר זה על זה שלום, שנ' אלה הדברים אשר תעשו. וכשם שחייבין אנו לדרוש זה את שלום זה, כך אנו חייבין לבקש שלום עירנו ומקדשינו, שנ' ודרשו את שלום העיר. ואם אנו חושבין זה על זה שלום, ויועצין זה על זה שלום, אף הקב"ה יועץ עלינו שלום, שנ' כי אנכי יודע כל המחשבות. ואם אנו חולקין זה על זה, ומרחיקין את השלום, אף הוא מתרחק ממנו, שנ' נתיבותיהם עקשו להם כל דרך בה לא ידע שלום. כת' אחריו על כן רחק משפט ממנו.

בשלשה מקומות ויתר הקב"ה על ע"ז ולא ויתר על המחלוקת. ראשונה, בימי דור אנוש. הן הן התחילו לעבוד ע"ז, שנ' אז הוחל לקרוא בשם ייי, ולפי שהיה ביניהן שלום האריך להן הקב"ה. אבל דור המבול, שהיו גוזלין וחומסין זה את זה, והיו באין לידי ריב וניצה, לא ויתר להן הקב"ה, שנ' כי מלאה הארץ חמס מפניהם. שנייה, בדור המדבר. כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להן הקב"ה, אבל כשהיו באין מחלוקת לא ויתר להן. בכל מקום שאתה מוצא וילנו, אתה מוצא שם מכה, וגדולה מכולן מחלקתו שלקרח. השלישית, משנחלקו עשרת השבטים על שבט יהודה, ולא היה ביניהן שלום, נעשו אלו פורענות לאלו ואלו פורענות לאלו. כשהיו אלו חוטאין, היה הקב"ה מביא אלו ופורעין מהן, וכשהיו אלו חוטאין, היה הקב"ה מביא אלו ופורעין מהן. כשחטאו עשרת השבטים, באו שבט יהודה ובנימין ונפרעו מהן, שנ' וירדף אחרי ירבעם, וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עליהן עשרת השבטים ונפרעו מהן, שנ' ויהרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף.

ר' מאיר אומר, קשה היא המחלוקת, אפי' מחלוקת שהיא לישובו של עולם, שנא' ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וגו', ולפי שכת' ויבדל בין מים למים, לפיכך אין כתוב בו טוב. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מחלוקת שהיא לישובו של עולם לא נאמר בו כי טוב, מחלוקת שהיא לחרבנו של עולם על אחת כמה וכמה.

ר' יהודה אומר, קשה היא המחלוקת, אפלו לעשות סייג למצות. שכן מצינו בבני גד ובני ראובן שאמרו למשה יתן את הארץ הזאת וגו'. ומפני מה בחרו בה, מפני שהיה להן מקנה הרבה והיו מבקשין להתרחק מן הגזל. ולפי שפירשו הן מישראל תחלה, לפיכך הוגלו תחלה, שנא' ויער אלהי ישראל את רוח פול מלך אשור. ומה אם שפירשו מחבריהן כדי להתרחק מן הגזל כך נענשו, הפורשין מחבריהן מפני השנאה והתחרות על אחת כמה וכמה.

ר' שמעון אומ', כל שלום שבין אדם לחבירו ואין אחד מהן יכול להוכיח את חבירו אינו שלום, שנ' ועתה השבע לי באלהים. הנה זו שומת שלום. מה הוא אומ' שם, ויאמר אברהם אנכי אשבע, ואע"פ כן, והוכיח אברהם את אבימלך, והשלום ביניהן כמות שהוא.

קשה היא המחלוקת, שהיא שקולה כדור המבול. נא' כאן נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, ונא' להלן המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. אנשי שם אנשי שם לגזירה שוה.

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מלקות, שנ' כי יהיה ריב בין אנשים, והיה אם בן הכות הרשע. מי גרם לו ללקות, הוי אומ' זו המחלוקת.

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי סכנת נפשות, שנ' ויבחר לו לוט. היה בספק ליאבד עמהן, לולי זכותו שלאברהם, שנ' ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם.

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי חולי, שנ' וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. מי גרם לזה החולי, הוי אומ' זו המחלוקת.

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי קציצות כף, שנ' וכי ינצו אנשים, וקצות את כפה.

קשה היא המחלוקת, שהיא מביאה לידי מיתה עצמה, שנ' וכי ינצו אנשים ונגפו, ואם אסון יהיה.

וכן הוא אומ' לא תקם ולא תטר. אמ' לו, השאילני קרדומך, ולא השאילו. למחר אמ' לו, השאילני מגלך. אמ' לו, לאו. אמ' לו, למה. אמר לו, כשם שלא השאלתני קרדומך. לכך נא' לא תקם ולא תטר. עד היכן כחה של נטירה. אמרו אחת כנגד אחת. וכן הוא אומ' כאשר עשה כן אעשה לו. וכן הוא אומ' לא תשנא את אחיך בלבבך. יכול לא תכנו ולא תקללנו ולא תסטרנו, ת"ל בלבבך, לא אמרתי אלא שנאה שבלב. וכן הוא אומ' אל תריב עם אדם חנם אם לא גמלך רעה. יכול אם גמלך רעה מותר להריב עמו, והלא כבר נאמר לא תקם ולא תטר. אלא אפי' גמלו רעה אסור להריב עמו. אם כן, למה נאמ' אם לא גמלך רעה. קשה הוא העונש אם לא גמלו רעה יותר משגמלו. וכן הוא אומר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך. קשה הוא העונש כשהוא יושב לבטח יותר מן המצות.

מניין שאסור להתגרות זה בזה. שנא' וקרבת מול בני עמון אל תצרם ואל תתגר בם. והרי דברים קל וחומר, מה אם עמון ומואב, שאמ' הכת' לא תדרש שלמם וטבתם, נאמר בהן אל תצרם ואל תתגר בם, אנו זה לזה על אחת כמה וכמה.

מניין שאסור להכות זה את זה. ת"ל ארבעים יכנו לא יסיף. והרי דברים קל וחומ', ומה אם מי שנתחייב מלקות אנו מצוין שלא להכותו, אנו זה על זה על אחת כמה וכמה.

ר' יצחק אומ', שלשה נקראו רשעים, המגביה ידו על חבירו, והמעיז פניו, והלוה ואינו משלם. המגביה ידו על חברו מנ', שנ' ויאמ' לרשע למה תכה רעך. [למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, מלמד] שעדיין לא הכהו. המעיז פניו מנ', שנ' העיז איש רשע בפניו. הלוה ואינו משלם מנ', שנ' לוה רשע ולא ישלם.

ר' יונתן אומ', הרי הוא אומ' כבוד לאיש שבת מריב. ומה מריבה שהיא לאדם לעצמו כבוד לו אם כבשה, קל וחומ' למריבה שאינה שלו והוא מכניס עצמו לתוכה. וכן הוא אומ' מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו. והרי הוא אומ' כי תראה חמור שנאיך. ומה אם מי שהוא שונא אותו אסרה תורה לשנאותו, קל וחומ' למי שאינו שונא אותו. וכן דוד קורא אותו בארבע לשונות של גנאי, חמס, חנם, שקר, ריקם. מנ' לחמס, שנ' ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני. אלו השונאין את הדיינין המזכין את הזכאי והמחייבין את החייב, כדי לבקש החמס. ריקם, [שנא' גם כל קויך לא יבושו יבושו הבוגדים ריקם]. אלו השונאין תלמידי חכמים, על ידי שהן אומרין יש דין ויש דיין, כדי לומר שהעולם ריקם. שקר מנ', שנ' ואיבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. אלו שהם שונאין את הכשרים, מפני שאומרין אמת, והן מבקשין לומר על הטוב רע ועל הרע טוב. חנם מנ', שנ' וילחמוני חנם. אלו שהן שונאין את חבריהן לא על אחת מכל אלה. ולא על דבר, וכן הוא אומ' בלי עון ירוצון ויכוננו.

הרי הוא אומ' משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו. אינה משה מביתו אלא אם כן באה אליו תחלה. הא למדת, שאפי' משיב רעה תחת רעה, הרעה באה לביתו, אלא שזו תמוש וזו לא תמוש. וכנגדו אתה אומר משיב טובה תחת רעה לא תמוש טובה מביתו. ואין אתה יכול לומר משיב טובה תחת טובה תמוש טובה, שמדת הטוב מרובה. וכן שאול אומר לדוד, ועתה הנה ידעתי כי מלך תמלך. וכי מניין היה יודע שאול באותה שעה שדוד עתיד למלך, שאמר לו ועתה הנה ידעתי. אלא כך אמר שמואל, קרע ייי את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. וכיון שראה דוד טוב ממנו שנמסר בידו ולא הרגו, ידע שהוא כמו שאמ' לו שמואל. ויש אומרין, כיון שנקרע כנף מעילו של שמואל, אמר לשאול, מי שהוא קורע כנף מעילך הוא ימלוך תחתך.

מנין שאסור להתקנות זה בזה. שנ' כי לאויל יהרוג כעס [ופתה תמית קנאה]. על הקנאה הרג שאול נוב עיר הכהנים ועליו נהפכה, שנ' וימת שאול במעלו אשר מעל. על הקנאה הלשינו הכשדים על חנניה מישאל ועזריה, ועליהן נהפכה, שנ' גובריא אילך די הסיקו לשדרך מישך ועביד נגו [קטיל] המון שביבא די נורא. על הקנאה הלשינו חברי דניאל עליו, שנ' ואמר מלכא והיתיו גבריא אלך די אכלו קרצוהי די דניאל ולגוב אריותא רמו.

מנין שאסור לשמוח זה על איד זה, שנ' לעג לרש חרף עשהו שמח לאד לא ינקה. ולא נענשו יושבי צור אלא על שמחת איד, שנ' יען אמרה צור על ירושלם האח. לא נענשו בני עמון אלא על שמחת איד, שנ' יען אמרך האח על מקדשי [כי ניחל]. לא נענשו שבט יהודה ובנימן אלא על שמחת איד, שנ' למען טבוח טבח הוחדה. מהו אומ', נשיש על ששמחו שבט יהודה ובנימן על מוסר בני, אלו עשרת השבטים. ואע"פ ששבט יהודה ובנימן מואסת כל עץ שלע"ז, אינו מקנא אותן.

מנין שאסור לשום עלילות זה לזה, שנ' יחפשו עלילות תמנו [חפש מחפש].

מנין שאסור לדבר אחת בפה ואחת בלב, שנ' איש את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. מלמד שהיו אוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בלשונם כחרבות.

מנין אפלו בלב אסור לחשב רע, שנ' ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם.

ומנין שאין תפלת הצבור נשמעת אלא אם היה ביניהן שלום, שנ' וגליתי להם עתרת שלום ואמת. עתרת, זו תפלה, שנ' ויעתר יצחק לייי. בזמן שהעתרת יש בה שלום, הרי היא אמת, ואם לאו, אינה אמת.

ואלו דברים אמרו מפני דרכי שלום. כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. ומערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום. בור שהוא קרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום. מציאת חרש שוטה וקטן, אע"פ שאינן קרויין איש ואין להם קניין, יש בהן גזל, מפני דרכי שלום. מצודות חיה ועופות ודגים, אע"פ שלא הגביהן הצייד מן הארץ שיקנה אותן, יש בהן גזל, מפני דרכי שלום. העני המנקף בראש הזית מה שתחתיו, גזל, אע"פ שלא הגביהן מן הקרקע, מפני דרכי שלום. ישראל שהוציא לקט שכחה ופאה לתת לעניי ישראל, ויש שם עניי גוים, והן באין ונוטלין עמם, אין ממחין בידם, מפני דרכי שלום. שואלין בשלום גוים, אפי' ביום אידם, מפני דרכי שלום. שכל מצותיה של תורה שלום, שנ' וכל נתיבותיה שלום.

רבן יוחנן בן זכאי אומ', הרי הוא אומ' אבנים שלמות תבנה את מזבח ייי אלהיך, אבנים שהן מטילות שלום לישראל מקצפו של הקב"ה. וכת' בהן לא תניף עליהם ברזל, אין צריך לומ' בשעת בניינן, אלא אפלו בשעת סיודן, לא היו סדין אותן בכיפין שלברזל, אלא בעץ, שמא יגע ויפסל, שהברזל נברא לקצר ימיו שלאדם והמזבח נברא להאריך ימיו שלאדם. ר' שמעון בן אלעזר אומ', אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. והרי דברים קל וחומ', ומה אם האבנים, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שהן מטילות שלום לישראל מקצפו שלהקב"ה אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, אדם שהוא עושה שלום בין איש לאשתו, בין ציבור לציבור, בין משפחה למשפחה, על אחת כמה וכמה שלא תבואנו פורענות. כיוצא בדבר אתה אומ' כי תצור אל עיר ימים רבים. והרי דברים קל וחומ', ומה אם האילנות, שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות, על ידי שהן עושין פירות, חס עליהן הקב"ה מלהעבירן מן העולם, אדם שהוא עושה את התורה ואת המצות ואת השלום, על אחת כמה וכמה שיחוס עליו הקב"ה, כי אם יש אחרית ותקותך לא תכרת. ואומ' רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא. והרי דברים קל וחומ', ומה אם אילנות, שאינן לא רואין ולא שומעין ולא מדברין, על ידי שאינן עושין פירות, לא חס עליהן הקב"ה מלהעבירן מן העולם, אדם שהוא שונא את התורה ואת המצות ואת השלום, על אחת כמה וכמ' שלא יחוס עליו הקב"ה. וכן הוא אומ' אחרית רשעים נכרתה, ואומ' תקות רשעים תאבד.

ישועת ישראל שלום, שנ' כי בשמחה תצאון ובשלום תובלון. פקידת ירושלם שלום, שנ' ושמתי פקדתך שלום. ברכת הפירות והגשמים שלום, שנ' כי זרע השלום הגפן תתן. ארץ ישראל מתישבת בשלום, שנ' ישאו הרים שלום לעם. תחומי ארץ ישראל מתוחמין בשלום, שנ' השם גבולך שלום. חיה רעה בטילה מן הארץ בשלום, שנ' וכרתי להם ברית שלום והשבתי חיה רעה מן הארץ, ונתתי שלום בארץ ושכ' ואין מחר'. והשבתי חיה רעה, אלו אומות [העולם] שנמשלו בחיות, מפני השלום, שנ' ופחדו ורגזו על כל הטובה ועל כל השלום אשר אנכי עושה לה. חגיגת החג ניתנת בשלום, שנ' הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום. מלכות המשיח נכונה בשלום, שנ' יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי יריח. שבעה רועים ושמונה נסיכים נגלין בשלום, שנ' והיה זה שלום אשור כי יבא בארצינו. ביאור טעמי תורה בשלום, שנ' וכל בניך למודי ייי ורב שלום בניך.

 לפי שבעולם הזה הקנאה והתחרות והמריבות מצויין, אבל לעתיד לבוא הקב"ה עוקרן, ומחבר את כל הלבבות כאחד, ואין נפרדין זה מזה, שנ' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכן הקב"ה אומ' ליחזקאל ואתה בן אדם קח לך עץ אחד [וגו'] וקרב אותם אחד אל אחד. והקב"ה נותן את השלום במימי נהר, וכל מי שהוא שותה ממנו, השלום ניתן בלבו והמחלוקת נעקרת מלבו, שנ' הנני נוטה אליה כנהר שלום. וכן הוא אומר וסרה קנאת אפרים, כדרך שהיו בימי שלמה, שנ' יהודה וישראל רבים כחול הים. הא, לפי שהיו ישראל מכונסין בימיו והשלום ביניהן, לפיכך נקרא אגור.  

ד"א אגור, האגורה הזה גרה היא, שנ' יבא להשתחות לו לאגורת כסף. ואומ' עשרים גרה השקל. מלמד שהיתה חכמתו רחבה ועמוקה, והיה מדקדק על שקל ועל גרה. וכן הוא אומ' ויתן אלהים חכמה לשלמה. הקישו לים והקישו לחול, כחול לרוחב וכים לעומק.