משנה שבת כד ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק כד · משנה ה | >>

מפירין נדרים בשבת, ונשאלין לדברים שהן לצורך השבת.

פוקקין את המאור, ומודדין את המטלית ואת המקווה.

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח, וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו.

ומדבריהן למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מפירין נדרים - בשבת.

ונשאלין לנדרים - שהן לצורך השבת.

ופוקקין - את המאור.

ומודדין - את המטלית, ואת המקוה.

מעשה בימי אביו של רבי צדוק, ובימי אבא שאול בן בטנית,

שפקקו את המאור - בטופיח,

וקשרו את המקידה - בגמי,

לידע אם יש בגיגית - פותח טפח, אם לאו.

מדבריהם למדנו -

שפוקקין, ומודדין, וקושרין בשבת.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

ה"הפרה" - שיפר הבעל או האב כאשר יתבאר במסכת נדרים, ו"שאלה" - הוא שיתחרט וישאל לחכם ויתיר לו נדרו.

וההפרה מותרת בין לצורך שבת בין שלא לצורך שבת, אבל שאלה אינה מותרת אלא לצורך שבת.

ופוקקין את המאור - הוא שיסתמו את החלון שממנו תכנס האורה בכלי מן הכלים, אבל לסתמו בבגד תלוי כמו מסך כבר נתפרש דינו בפרק שבעה עשר.

ומטלית - חתיכה של בגד, מודדין אותה לידע אם יש בה שלש אצבעות על שלש אצבעות, ואם יש בה יותר היא מקבלת טומאה כאשר יתבארו אלו העיקרים במסכת כלים, ואם היא פחותה מזה השיעור אינה מקבלת טומאה.

וכמו כן ימדדו המקוה, לידע אם יש שם שיעור מקוה, והיא אמה על אמה ברום שלש אמות אם לא.

וטפיח - קיתון.

מקידה - לוח קטן.

גמי - גומא.

גיגית - קערה.

ועילת זה המעשה, כי כשיש מת בבית אחד, ויש בין אותו בית ובית אחר חלון, אם יש באותו חלון טפח על טפח או יותר נטמא הבית השני, כי העיקר אצלנו טפח על טפח מביא את הטומאה כאשר נבאר במקומו במסכת אהלות.

ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון, ובאותו חלון קערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר, וקשרו לוח אחד בעץ,וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח בשמשית, ואחר כך מדדו הלוח, אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה, ואם הוא פחות אינו מטמא הבית האחר בטומאת האחר.

ומה שהתרנו מדידה בשבת בתנאי שתהיה מדידה של מצוה, וכמו כן קשירה של מצוה, ותנאי השני בקשירה שלא תהיה קשירה של קיימא, אלא בגמי ודומה לו כאשר המשיל:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מפירין - בעל לאשתו ואב לבתו:

ונשאלין - לחכם ^י:

שהן לצורר השבת - כגון שנדר שלא יאכל היום. ואנשאלין דוקא קאי, דאילו בעל או אב מפר בין נדרים שהן לצורך השבת בין נדרים שאינן לצורך השבת, כיון שאינו יכול להפר אלא ביום שמעו בלבד. ונדרים שהן לצורך השבת אפילו היה לו פנאי להשאל עליהם קודם השבת נשאלין עליהם בשבת:

ופוקקין את המאור - החלון שממנו האורה נכנסת, סותמין אותו בלוח או בשאר כל דבר שרגילים לסתום בו:

ומודדין את המטלית - כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות, מודדין אותה אם יש בה ג' אצבעות על ג' אצבעות לידע אם נטמאו הטהרות אם לאו, דמטלית פחותה מג' על ג' אינה לא מיטמאה ולא מטמאה ^יא:

ואת המקוה - לידע אם יש בה אמה על אמה ברום שלש אמות. שאלו מדידות של מצוה הן לפיכך מותר למדוד אותן בשבת:

שפקקו את המאור - את החלון וקרוי מאור שממנו האורה נכנסת:

בטפיח - פך של חרס:

מקדה - כלי חרס:

בגמי - להכי נקט גמי שראוי למאכל בהמה ולא מבטל ליה להיות קשר של קיימא:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח - כמין שביל קטן היה בין שני בתים שלא היה מקורה אלא שגיגית מונחת על גבו, והיו חלונות פתוחות מן הבתים אל השביל, והיו חוששין שמא ימות מת בבית אחד ותהא הטומאה בא מן החלון אל השביל ומן השביל אל הבית האחר דרך החלון הפתוח, לפיכך פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו ^יב בטפיח של חרס וגבו לצד השביל, וכלי חרס אינו מיטמא מגבו, וחוצץ, כי חששו שמא אין בסדק הגיגית פותח טפח ונמצאת הגיגית מאהלת על השביל והטומאה באה דרך השביל מבית זה לבית זה. אח"כ הוצרכו לפתוח החלון וליטול אותו טפיח הפקוק בחלון, ובאו לידע אם יש באותו סדק של גיגית פותח טפח ואין שם אהל באותו שביל להביא את הטומאה, שהטומאה יוצאה מן השביל דרך סדק שבגיגית ^יג כלפי מעלה. או אין בסדק של גיגית פותח טפח, ונמצאת השביל כאהל ומביאה את הטומאה מבית לבית. ומדדו מקדה של חרס וקשרוה בגמי והושיטוה כלפי מעלה, לראות אם היה בסדק הגיגית פותח טפח אם לאו:

ומדבריהם למדנו שפוקקין וקושרין ומודדין בשבת - ובלבד שלא יהיה קשר של קיימא, והמדידה תהיה של מצוה ^יד, או להתלמד על דבר הוראה:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ונשאלין לחכם. לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הילכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפרה דלאשה הניחו כל' הכתוב (במדבר ל') הפר יפר שא"צ שאלה:

ופוקקים את המאור. כתב רש"י וכן הר"ן כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון בפרק י"ז משנה ז' וכתבו התוס' שם דכלי נמי אע"ג דלא מבטל ליה כמו פקק מ"מ מבטל יותר מסדין וכן הוא בגמרא. דהתם. ותמהני על הרמב"ם דמפרש דהכא כולי עלמא מודו משום דכלי לא מבטל ליה. ודברי הר"ב כרש"י. שכתב שפוקקין בלוח או בשאר כל דבר ועי' מ"ש בס"ד במשנה י"א בפ' בתרא דעירובין:

ומודדין את המטלית. פירש הר"ב דפחותה מג' על ג' לא מיטמאה ולא מטמאה. פי' אם היתה מתחלה שלש על שלש ונטמאת כשנפחתה שוב אינה מטמאה כדתנן במשנה ח' פרק כ"ז דכלים:

שפקקו את המאור בטפיח. זה שכתב הר"ב בזה הלשון פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו. פירושו הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שכנגדו שהטומאה יוצאה ממנו ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח [* ומשו"ה לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה]:

לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פירש הר"ב ואין שם אהל כו' שהטומאה יוצאת מן השביל דרך הסדק וכו'. וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאי לאו הכי. אכתי איכא אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. ולהרמב"ם פירוש אחר שמפרש ששני בתים סמוכים היו. ובכותל המפרדת היה חלון ובאותו חלון גיגית. פי' שמשית רוצה לומר זכוכית שעושין בזמנינו בכל החלונות והיתה שבירה בשמשית זה. וקשרו כו'. לידע אם יש פותח טפח. ומביא הטומאה לבית השני. ובפקיקה לא הזכיר למאי עבדי ואפשר דמעשה בפני עצמו הוא ואפשר נמי כפירוש הר"ב שמתחלה פקקו. ואחר כך הוצרכו לאותו פקק ונטלוהו ומדדו וכו'. ועיין עוד לקמן מזה:

ומודדין. זה שכתב הר"ב והמדידה תהיה של מצוה כו' בגמ'. וכתבו התוס' דבפקיקה לא בעינן של מצוה. כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה. דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה. אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה. כך נראה דבריהם בס"פ כל הכלים. ומה"ט בקשירה נמי לא בעינן דמצוה. כן נראה לכאורה לדעת התוספות ומדברי הר"ב שלא התנה דמצוה אלא במדידה לחוד. ואין נראה כן ממשנה י"ג פרק בתרא דעירובין. ובפירוש הרמב"ם התנה כמו כן בקשירה שתהא של מצוה. וכן בחיבורו פרק עשירי וכ"כ הטור בסי' שי"ז ולפי זה קשיא מ"ש פקיקה שלא התנה בו שיהא של מצוה לא בפירושו ולא בחיבורו פרק כ"ב. גם הטור בסי' שי"ג ובגמ' לא אתמר בהדיא שתהא של מצוה אלא במדידה. והתוס' שכתבו בפקיקה דלא בעינן. היינו לתרץ אמאי לא דתי התם בסוף פרק כל הכלים. דפקיקה דמצוה שאני. אבל לעולם י"ל דסבירא להו דקשירה נמי בעינן דמצוה כדאיתא בהדיא במי"ג בפרק בתרא דעירובין וצריך טעם לחלק בין קשירה לפקיקה ואפשר לומר דקשירה אע"ג דאינו של קיימא מ"מ למראית עין אינו ניכר כל כך בין של קיימא לאינו של קיימא. ולפיכך מצריכין להיות דוקא דמצוה אבל פקיקה שניכר לכל שאינו תוספת בנין ממש. אין צריך שתהא לשם מצוה. ומכל מקום הואיל ויש בו צד חשש איסור דאורייתא בתוספת בנין משום הכי לא מעלה נמי לגביה. אי הוה דמצוה. כמו שכתבו התוספות. כללו של דבר מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה הוא שרי. ופקיקה שיש בה משום בנין. לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר. אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה. וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינו של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה. ולהרמב"ם יש לי עוד טעם אחר דמצריך מצוה בקשירה כמו במדידה והיינו משום דלהרמב"ם בפירוש המשנה נראה דהך דקתני שפקקו את המאור אינו ענין כלל לטומאת המת אלא שני מעשיות היו האחד שפקקו את המאור והשני שקשרו ומדדו ואלו השנים קשירה ומדידה היו מפני המת שהיה בבית אחד שלא יטמא בית שני הסמוך לו שהרי הוא לא ביאר הפקיקה בזה המעשה ומעתה דבגמ' קאמר מדידה דוקא דמצוה סבירא ליה להרמב"ם והטור דהוא הדין קשירה דהוה גבי המדידה מה שאין כן הפקיקה דלא הוי גבה אלא עובדא אחרינא אלא בגמ' נראה דפקקו המאור הוה ג"כ בזה המעשה עצמו דקאמר וגיגית סדוקה כו' ופקקו כו' ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמ' [* ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק י"ח דכלים]:

סליק לה מסכת שבת

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(י) (על הברטנורא) לפי שהנדר המותר ע"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה לכך תני נשאלין שהחכם שואל בהן אבל הפרה דלאשה הניחו בלשון הכתוב הפר יפר שא"צ שאלה:

(יא) (על הברטנורא) פירוש אם היתה מתחלה ג' על ג' ונטמאת שוב אינה מטמאה:

(יב) (על הברטנורא) פירוש הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שהטומאה יוצאה ממנה ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח ומשום הכי לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה. תוי"ט:

(יג) (על הברטנורא) וצ"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאל"ה אכתי יש אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. תוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) וכתבו התוספ' דפקיקה לא בעינן של מצוה, כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשריה משום מצוה והאריך התוי"ט ומסיק, כללו של דבר, מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה היא שרי ופקיקה שיש בה משום בנין לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינה של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

מפירין נדרים וכו': נלע"ד דמשום דקתני לעיל מינה מחתכין את הדלועין וכו' דהוי ודאי מטעם מוקצה תנא נמי השתא מפירין נדרים וכו' דהוי נמי משום לתא דמוקצה שאסרה הככר או מה שהוא על עצמה ונעשה מוקצה והדר תני ופוקקין את המאור שפירושו כמו שפירשו הרמב"ם ז"ל ור"ע ז"ל שסותמין אותו בכלי מן הכלים או בלוח או בכל דבר שרגילין לסתום בו פי' דלית בהו משום טלטול מוקצה וכיון דתנא פוקקין תנא מודדין משום דתרווייהו שמעינן להו מן המעשה הנז' במשנה כך נלע"ד. וכתב הרא"ש ז"ל נדרים ע"ז איבעיא דהתם והאי דקתני בשבת בשבת תרי תרי זימני מפר' טעמא בשלהי שבת משום דשאלה צריכה ב"ד והפרה אינה צריכה ב"ד ע"כ ויש לפרש דלמאי דפלגינהו תנא לתרי בבי כדאיתא בגמ' קרי איהו ז"ל דקתני בשבת בשבת תרי זימני ונדחקתי לפרש לשונו ז"ל כך מפני שמעולם לא שמעתי ולא ראיתי מאן דגריס מפירין נדרים בשבת ונשאלין בשבת לנדרים שהן לצורך השבת או ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת בשבת. וקשה קצת אמאי קתני ונשאלין ולא קתני ושואלין מאחר דלא קאי מלת ונשאלין אחכמים אלא פירושו ושואלין לחכמים כמו שמפורש ברש"י ז"ל ובלשון הרמב"ם ז"ל ביד פכ"ד סי' ו' (פכ"ד מהל' שבת ה"ו) וע"ק א"כ דהפי' דמלת ונשאלין קאי אמי שנדרו אמאי גבי הפרה דאב או הבעל קתני מפירין דקאי אמפירי הנדר דהייני האב והבעל ואילו גבי התרת נדרים לא תני ומתירין דנימא דודאי דקאי אחכמים המתירין אלא קתני ונשאלין דקאי אשואלין לחכמים שיתירו להם הנדר. ואפ"ל דמשום שהאב והבעל מפירין הנדר בעל כרחה דאשה תלה הדין במפירין אבל גבי התרת נדרים דאין החכם מתיר אלא מדעת ורצון האיש השואל ההתרה לכן קתני ונשאלין שתלה הענין בשואל ההתרה ואע"פ שעיקר הדין לא בא להשמיענו רק שהחכם מותר להתיר הנדר בשבת אגב אורחיה שונה הלשון לרמוז אותו הדין. א"נ תלה הענין בשואל לרמוז לנו דלאו דוקא מותר להתיר החכם הנדר בשבת אלא מצוה על השואל להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ולא יטעה לומר השואל אם רוצה להחמיר על עצמו שלא לשאול על נדרו קמ"ל דמצוה להשאל על נדרו בשבת מפני כבוד השבת ומטעם זה נמי לא תנא ושואלין דהוה משמע רשות אלא שינה הלשון ותנא ונשאלין לימר שהוא מצוה כך נלע"ד. ובשו"ע יו"ד סי' רל"ד סכ"ד וכתוב שם סי' שמ"א בב"י והובא בשו"ע שם וביו"ד סי' רכ"ח סעיף ג' שכתב רבינו ירוחם ז"ל דהא דאין מתירין בשבת אלא נדרים שהן לצורך השבת ה"מ נדרי יחיד אבל חרמי צבור נהגו להתיר בשבת אע"פ שאינם לצורך השבת מפני שבשבת כולן מקובצים ואם לא יתירו אז לא יוכלו להתירו ע"כ והובא ג"כ שם בספר הלבוש. ומצאתי שכתב ה"ר יהונתן. ז"ל ס"א ושואלין לנדרים וכו':

ומודדין את המטלית ואת המקוה: גרסי' וכן הוא בירושלמי ובהר"ף ז"ל ובפי' רש"י ז"ל וגם בפי' ר"ע ז"ל:

שפקקו את המאור בטפיח: מיירי שלא בטלוהו שם דאי בטלוהו אסור משום בונה ומיירי שסותם כל החלון דאי אינו סותם בעי בטול אע"ג דהוי כלי חרס וכן פי' רבינו שמשון ז"ל בפ"ו דאהלות וגם תוס' ז"ל בשבת פ' כירה (שבת דף מ"ד) ובבתרא פ' לא יחפור וק"ק ע"ז מ"ש בסמוך. ובס"פ על אלו מומין גרסי' שמא יצא מהן טפוח ופירש"י ז"ל שחור כקדרה וחברו בשלהי שבת ופקקו את המאור בטפיח ע"כ. ופי' הרמב"ם ז"ל גיגית קערה וכאן היתה הקערה של זכוכית כמו שמשית ובאותו זמן היה בין שני בתים חלון ובאותו חלון הקערה של זכוכית כמו שמשית ונשבר באותו השמשית שבר וקשרו לוח אחד בעץ וקשרו אותו הלוח בגמי להניח אותו הלוח על מקום השבר הפתוח במששית ואח"כ מדדו הלוח אם היה בו טפח על טפח יביא את הטומאה ואם הוא פחות אינו מיטמא הבית האחר בטומאת האחר ע"כ. ופירשו רש"י והר"ן ז"ל שהמת היה מוטל לארכו בהלקט דהייינו אותו השביל תחת סדק הגיגית ואם אין בסדק פותח טפח נמצא המת מוטל באהל וחור שבין שני בתים מכניס הטומאה לצד השני אם היה בו פותח טפח ע"ש וגם בתוס' בפי' ר"ח ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל וגבו לצד השביל הגיה הר"ס ז"ל וגבו לצד הבית:

שפוקקין: שלהי פ' כל הכלים וסתמא כחכמים דר' אליעזר דפליגי עליה במתני' דהתם וס"ל שפוקקין את המאור אף בדבר שאינו קשור ותלוי וכמו שכתבתי בשם הר"ן ז"ל. וכתבו שם תוס' ז"ל ואע"ג דטפיח לא מבטל ליה כמו פקק כדאמרי' בפ' הישן גבי סדין איכא למימר דמבטיל ליה טפי מסדין ולא מצינו למימר נמי פקק דמצוה שאני כדאמרי' בשלהי מכלתין גבי מדידה דהתם לא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום בזויי מצוה עד כאן לשונו ז"ל:

ומודרין וקושרין בשבת: מדידה של מצוה וקשירה של מצוה ודוקא בכגון גמי דלא הוי קשר של קיימא:

סליק פרקא וסליקא לה מסכת שבת

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מפירין נדרים בשבת: אפי' אינו לצורך שבת. דאם לא יפר הבעל לאשתו היום. לא יהא רשאי עוד להפר. ומיירי שאינה מתחרטת. דאל"כ הרי תוכל להתיר ע"י חכם למחר (לי"א בי"ד רל"ד כ"ג):

ונשאלין לדברים: ע"י חכם:

שהן לצורך השבת: כגון שנדר ממאכל או ממלבוש לצורך שבת (שמ"א מג"א א'):

פוקקין את המאור: ר"ל סותמין החלון עם לוח כרבנן (פי"ז מ"ז):

ומודדין את המטלית: לעפכען. שהוא טמא שנגע בטהרות. מותר למדדו. שאם אין בו ג' על ג' אצבעות אינו נטמא ואינו מטמא:

ואת המקוה: לידע אם היא אמה על אמה ברום ג' אמות דאז ראוי לטבול בה. מדהיא אז מ' סאה דשרי לטבול בשבת (כביצה פ"ב מ"ב ). וטעמא דכולהו. דמדידות מצוה מותר. ובלא מצוה הו"ל עובדין דחול ואסור (ש"ו ס"ג):

ומעשה בימי אביו של רבי צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית: הוא הנזכר בביצה (פ"ג מ"ח) והיה בהדור שסמוך לחרבן דר' צדוק בזמן החרבן היה (כגיטין דנ"ו א'):

שפקקו את המאור: חלון:

בטפיח: (קריגכען) של חרס:

וקשרו את המקידה: (טאפף):

בגמי: (באסט) עשוי כחבל:

לידע אם יש בגיגית: (פאס):

פותח טפח אם לאו: כך היה מעשה. ב' בתין סמוכין. וביניהן שביל. וחלון הבית היה פתוח לשביל. וכזית ממת היה מונח בשביל סמוך לחלון. וממעל לטומאה היה מונח גיגית סדוק דחוק בין ב' הכתלים. והוא האהיל על הטומאה שתחתיו נגד החלון. והנה לולא הגיגית לא היה טומאה נכנסת לחלון הבית מדאין אהל על גביו. בוקע טומאה ועולה רק כנגדו. אבל ע"י הגיגית שהאהיל על הטומאה. הו"ל כמליא טומאה תחתיו. ומתפשטת הטומאה מתחת הגיגית לתוך חלון הבית. לכן סתמו החלון מקודם שהונח שם הגיגית. בטפיח. שהוא כלי חרס והניחו גב הטפיח נגד השביל. וגב כלי חרס שאינו מקבל טומאה חוצץ מפני הטומאה מלכנוס. והיינו רישא שפקקו המאור בטפיח. אח"כ רצו לחזור ולהסיר הטפיח. להכי לקחו מקידה שרחבה טפח. וקשרוהו בחבל גמי ארוך. ועלו לגג ממעל למקום הנחת הגיגית. ושלשלו המקידה למטה לתוך סדק הגיגית. שהיה הסדק מכוון נגד הטומאה ורצו לראות אם יהיה הסדק רוחב טפח. אז יהיה הטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה ולא תתפשט ע"י הגיגית לתוך חלון הבית (כפ"י דאהלות מ"א ודברי הר"ב תמוהים. שכ' דמיירי שהיה טומאה בבית. וק' אי הכי אפי' אין בסדק פותח טפח. אין הטומאה המתפשטת עוברת. דאין לבוד לטומאה. כי"ד שע"א רט"ז שם סק"ה. ופי"א דאהלות):

ומדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין: קשר שאינו של קיימא:

בועז

[עריכה]