משנה שביעית ד ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ד · משנה ה | >>
המבקיעה בזית, לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש.
הקוצץ קורות שקמה, לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש.
אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, מפני שהיא עבודה.
רבי יהודה אומרו: כדרכה, אסור, אלא או מגביה עשרה טפחים, או גומם מעל הארץ.
משנה מנוקדת
הַמַּבְקִיעַ בַּזַּיִת,
- לֹא יְחַפֵּהוּ בֶּעָפָר,
- אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ.
- הַקּוֹצֵץ קוֹרוֹת שִׁקְמָה,
- לֹא יְחַפֵּהוּ בֶּעָפָר,
- אֲבָל מְכַסֶּה הוּא בַּאֲבָנִים אוֹ בְּקַשׁ.
אֵין קוֹצְצִין בְּתוּלַת שִׁקְמָה בַּשְּׁבִיעִית,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲבוֹדָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כְּדַרְכָּהּ, אָסוּר;
- אֶלָּא אוֹ מַגְבִּיהַ עֲשָׂרָה טְפָחִים,
- אוֹ גּוֹמֵם מֵעַל הָאָרֶץ:
נוסח הרמב"ם
המבקע בזית - לא יחפה בעפר,
- אבל מכסה הוא - באבנים, או בקש.
- הקוצץ קורות שקמה - לא יחפה בעפר,
- אבל מכסה הוא - באבנים, או בקש.
- אין קוצצין בתולת שקמה, בשביעית - מפני שהיא עבודה.
- רבי יהודה אומר:
- כדרכה - אסור;
- אלא,
- או מגביה - עשרה טפחים,
- או גומם - מעם הארץ.
- רבי יהודה אומר:
פירוש הרמב"ם
המבקיע בזית - המבדיל עצי הזיתים לקחת מהם עצים, לא יכסם בעפר, מפני שהיא עבודה.
ובתולת שקמה - הוא הצמח הראשון שיצא בה, קודם שיכרתו אותה.
והשקמה - מין מן התאנים.
כורתין האילן במקום ידוע ממנו, כדי שיתחזק כוחו ויתן פריו בעתו לרוב, כמו הזמיר לכרמים.
אמר רבי יהודה, אסור לכרות ממקום ידוע, ומותר לכרות על פני הארץ או למעלה מעשרה, מפני שדרכה להיקצץ תוך עשרה.
והלכה כרבי יהודה:
פירוש רבינו שמשון
לא יחפה בעפר. הביקוע שמתקן בכך אבל מכסהו בעפר ובקש שאינו אלא כמושיב שומר שלא ייבש:
בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם ובפ' קמא דנדה (דף ח:) תנינא ג' בתולות הן וקא חשיב הך:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לא יחפה - הבקוע בעפר, שהרי הוא מיתקן בכך שהעפר נעשה טיט ומשביח האילן:
באבנים ובקש - דהוי כמושיב שומר שלא ייבש:
בתולת שקמה - שלא נקצצה מעולם:
מפני שהיא עבודה - שהיא משובחת בכך:
כדרכה אסור - שהיא מתגדלת ומתעבה בכך והוי כעין זומר לגפנים:
אלא מגביה עשרה - שאין דרך לעולם לכרתה אלא למטה מעשרה:
או גומם מעל הארץ - שאין דרך לכרות אותה כך. והלכה כר' יהודה:
פירוש תוספות יום טוב
המבקיע בזית. פירש הרמב"ם לקחת מהם עצים. וכך כתב בחיבורו סוף פרק א' לענין ביקוע זיתים ולענין קציצת בתולת שקמה ועיין מ"ש לעיל בס"ד:
שקמה. פירש הרמב"ם מין מן התאנים. ועיין מה שכתבתי בריש כלאים:
רבי יהודה אומר כדרכה אסור כו'. וכתב הרשב"ם בפ"ה דב"ב דף פ ע"ב ולת"ק איכא למימר דלית ליה האי שיעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא התם בגמרא דבג' מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשי קשה לה ולא עלויי מעלי לה. [ולפ"ז נראה דהלכתא כת"ק כיון שחולק. והר"ב כ' והלכה כר' יהודה וכ"כ הרמב"ם. וכתב הכ"מ בפרק א' מה"ש שאפשר שסובר דר' יהודה לא לחלוק בא אלא לפרש ע"כ. ולי נראה דמשום דסתמא דסוגיא פריך מיניה התם בב"ב]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ה) (על המשנה) המבקיע כו'. פירוש לקחת מהם עצים. הר"מ:
(ו) (על המשנה) רבי יהודה אומר. ולתנא קמא לית ליה ההיא שעורא אלא שיעורא אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור דאיתא בגמרא דבג' מעלי לה ועם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מקשי קשי ולא עלו מעלו לה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
המבקיע בזית וכו': פי' ה"ר יהוסף ז"ל הזית רגילין לחתוך ממנו בקעיות לשרוף ואינו מזיק לאילן ע"כ:
אין קוצצין בתולת שקמה וכו': בירוש' מפ' דהא דפליג ר' יהודה ארבנן בקציצת בתולת השקמה אינו בגומם מעם הארץ אלא משלש טפחים ולמעלה עד ט' הוא דפליגי דר' יהודה שרי עד עשרה ועשרה אסר דדרך לקצוץ הבתולה בעשרה טפחים ורבנן סברי דמשלשה עד ט' כעשרה דמי אבל פחות משלשה לכ"ע שרי ושם בברייתא פ' הספינה גרסי' הלוקח בתולת השקמה מחברו מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ דבג' טפחים גזעו יכול להחליף לצורך המוכר כמו שכתבתי שם בפ' הספינה סי' ד'. ופרכינן ובתולת השקמה שלשה טפחים בעי' ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור ר' יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשה קשה לה ולא עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה גבי מקח וממכר עבדי' מידי דודאי מעלי לה ופי' רשב"ם ז"ל או מגביה עשרה טפחים ולת"ק איכא למימר דלית לי' האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור. קוצץ מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו הא אידך טפח או שני טפחים מעלי לה ואמאי קתני לעיל בברייתא שלשה טפחים במשהו סגיא. מכאן ואילך מן הקרקע עד שלשה ומשלשה עד עשרה לא מיקשה קשה כ"כ ולא עלויי מעלי לה כ"כ. אלא מספקא לן משום דזימנין קשה וזימנין מעלי הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן בי' דלא ישביח בזמור זה משום דספק אסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי עכ"ל ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
המבקיע בזית: מבקע עצים מהאילן. דלא דמי לזירוד ופיסול דאסור. דהתם מתכוון להשביח האילן משא"כ הכא אינו מתכוון רק ליטול עצים להסקה. ואי"ל לתסור משום מראית עין. י"ל דמיירי במבקע עצים מצ"א שבאילן דבכה"ג מבורר שלא להשביח האילן קצצו [כמ"ק ד"י ע"ב] במפלח דיקלא:
לא יחפהו בעפר: במקום הבקוע. מדמשביח האילן:
אבל מכסה הוא באבנים או בקש: דבזה אינו אלא שומרו שלא ייבש:
הקוצץ קורות שקמה: שקוצץ כל גזעו והוא חוזר וגדל:
אין קוצצין בתולת שקמה: בתולה בלא נכרת עדיין. משא"כ רישא קורות שקמה היינו שנקצצה כבר כמה פעמים וחזר וגדל:
בשביעית מפני שהיא עבודה: שמתעבה עי"ז:
רבי יהודה אומר כדרכה: למטה מי"ט:
אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעל הארץ: עי' ספ"א:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת