משנה קידושין א י
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת קידושין · פרק א · משנה י | >>
כל העושה מצוה אחת, מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ.
וכל שאינו עושה מצוה אחת, אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ.
כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר (קהלת ד) והחוט המשולש לא במהרה ינתק.
וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, אינו מן הישוב.
משנה מנוקדת
כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת,
- מְטִיבִין לוֹ,
- וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו,
- וְנוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ;
- וְכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת,
- אֵין מְטִיבִין לוֹ,
- וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו,
- וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
- כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּמִקְרָא וּבְמִשְׁנָה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
- לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא;
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד, יב).
- וְכָל שֶׁאֵינוֹ לֹא בְּמִקְרָא,
- וְלֹא בְּמִשְׁנָה,
- וְלֹא בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ,
- אֵינוֹ מִן הַיִּשּׁוּב:
נוסח הרמב"ם
כל העושה מצוה אחת -
- מטיבין לו, ומאריכין את ימיו, ונוחל את הארץ.
- וכל שאינו עושה מצוה אחת -
- אין מטיבין לו, ואין מאריכין את ימיו, ואינו נוחל את הארץ.
- וכל שאינו - לא במקרא, ולא במשנה, ולא בדרך ארץ,
- אין זה מן היישוב.
- והמחזיק בשלשתן -
- עליו הכתוב אומר: "והחוט המשולש, לא במהרה ינתק" (קוהלת ד,יב).
פירוש הרמב"ם
רוצה לומר באמרו כל העושה מצוה אחת - שיעשה אותה יתירה על זכיותיו שהיו נגד עונותיו, עד שחזרו זכיותיו מרובין מעונותיו בזאת המצוה.
ואמר כל שאינו עושה מצוה אחת - רוצה לומר מי שעוונותיו מרובין מזכיותיו, ולא עשה מצוה אחת כדי להשוותם, אלא נשארו עונותיו מרובין מזכיותיו.
אמר מטיבין ומאריכין את ימיו - בעולם הבא.
ועניין נוחל את הארץ - ארץ החיים, רוצה לומר העולם הבא, ואנו עתידין לבאר אותו בסנהדרין בפרק עשירי.
ודרך ארץ - הוא חבורת בני אדם חבורה טובה בנחת ובמוסר.
ועניין אין זה מן הישוב - שאין תועלת בו בישוב העולם, אבל להוציאו מן המקום תועלת למדינה.
ואמרו באדם שאלו מעשיו, מושבו מושב לצים ופסול לעדות:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
כל העושה מצוה אחת - יתירה על זכיותיו, כדי שיהיו זכיותיו מרובין מעונותיו:
מטיבין לו ומאריכין את ימיו - לעולם הבא פד:
ונוחל את הארץ - ארץ החיים פה:
וכל שאינו עושה מצוה אחת - שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו, ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב, אלא נשארו עונותיו מרובין פו:
ולא בדרר ארץ - שאין משאו ומתנו בנחת עם הבריות:
אינו מן הישוב - אינו מועיל לישובו של עולם. והוי מושבו מושב לצים פז, ופסול לעדות פח:
פירוש תוספות יום טוב
מטיבין לו ומאריכין לו ימיו. ל' הר"ב לעולם הבא. וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך. שהרי אין שם קצור ימים כלל וכדפי' הר"ב בר"פ חלק. וא"ת דהיינו נוחל את הארץ. ל"ק דה"ק. דבעולם הזה מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו בעולם הבא. כאביי [דאמר] בגמ' מתני' דעבדין ליה יום טוב ויום ביש פירש"י מי שעושה מצוה יתירה דהוה רובה זכיות מתקנין לו בעולם הזה יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לעולם הבא. וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו. היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמים לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע. ע"כ:
ונוחל את הארץ. פי' הר"ב ארץ החיים. ומסיים הרמב"ם ר"ל העוה"ב וכן ל' רש"י חיי העוה"ב והא דתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא אלו הן כבוד אב ואם דליכא למימר דאפי' לא קיים שאר מנות דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמ' שאם היתה שקולה פירוש הכף מאזנים ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעה. פי' מכרעת את הכף כאלו הוי רובה זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתני' אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה:
וכל שאינו עושה כו'. פי' הר"ב שהיו עונותיו מרובין מזכיותיו ואינו עושה מצוה אחת שיהיה מחצה זכאי כו' וכ"פ הרמב"ם. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע"ג דקשיין דיוקי דמתני' אהדדי דמרישא דפי' כל העושה מצוה אחת יתירה והכי איתא בגמ' שמעינן דבעינן מרובה בזכיות והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שהכריחם לכך הא דאיתא בגמ' פ"ק דר"ה דף י"ז בינונים דהיינו שיש להם מחצה על מחצה בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן כל העושה מצוה אחת יתירה. ואע"פ שכשהוא מחצה על מחצה סגי. לפי שהקב"ה מטה כלפי חסד. מ"מ אינו דומה צדיק מרובה בזכיותיו. למי שהוא בינוני אלא שעל ידי חסד אל יתברך נעשה כמרובה בזכיות. וכן מחלקים התוס'. וכלפי הא אמרו בגמ' דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין ומאריכין כו' על פי שורת הדין. אבל הכא בסיפא דתנן אין מטיבין כו'. לא רצו לפרש כשאין עושה יתירה דהא אפילו אין לו מצוה יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן. ועיין ר"פ חלק. ובפ"ג דאבות משנה י"א. עוד שם סוף פ"ד.
אינו מן הישוב. כתב הר"ב והוי מושבו מושב לצים. גמ'. ופירש"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. ומ"ש הר"ב ופסול לעדות. גמ' ופירש"י דכיון שאינו מן הישוב. אין מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(פד) (על הברטנורא) וכלומר שזוכה לעולם שכולו ארוך שהרי אין שם קצור ימים כלל. וא"ת דהיינו ונוחל את הארץ, לא קשיא, דהכי קאמר דבעוה"ז מתקנין לו כדי להטיב ולהאריך ימיו לעוה"ב, כדאיתא בגמרא שנפרעין ממנו מיעוט עונותיו בעוה"ז ומי שזכיותיו מועטים משלמין לו שכרו בעוה"ז:
(פה) (על הברטנורא) מסיים הר"מ, ר"ל העוה"ב. וכ"כ רש"י, חיי העוה"ב. והא דתנן בריש מסכת פאה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב ואלו הן כו', דליכא למימר דאפילו לא קיים שאר מצות, דהא רובו עונות הוא ואמאי תנן דוקא לאלו. מוקמינן בגמרא שאם היתה שקולה, פירוש הכף מאזנים, ויש במחצה זכיות אחת מאלו, מכרעת, פי' מכרעת את הכף כאלו רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין אלא יש לו דין עושה מצוה יתירה:
(פו) (על הברטנורא) וכ"פ הר"מ. ונראה בעיני שהוכרחו לפרש כן אע"ג דקשיין דיוקי אהדדי. דמרישא דפירשו מצוה אחת יתירה כדמפרש בגמרא שמעינן דבעינן מרובה בזכיות, והשתא מפרשינן דלא בעינן אלא מחצה על מחצה. לפי שמסקינן בר"ה (דף י"ז) בינונים כו' בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד. וברישא דמפרשינן מצוה אחת יתירה אע"פ שמחצה סגי לפי שהקב"ה מטה כלפי חסד. מ"מ עדיף צדיק מרובה בזכיותיו ממי שהוא בינוני אלא שע"י חסד נעשה כמרובה. וכלפי הא אמרו בגמרא דרישא מיירי ביתירה משום דבה מטיבין כו' ע"פ שורת הדין. אבל בסיפא דתנן אין מטיבין ע"כ כשעונותיו מרובין דהא אפילו אין לו יתירה נמי מטיבין לו מצד החסד כדאמרן:
(פז) (על הברטנורא) ופירש"י שזה שאינו באחת מאלו במה יתעסק אם לא בלצנות:
(פח) (על הברטנורא) דכיון שאינו מן הישוב אין מקפיד ע"ע ואין לו בושת פנים. רש"י:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
עושה מצוה אחת: עשה אין לא עשה לא והא דתניא ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה מיירי כגון שבאה עבירה לידו וניצל הימנה דאין לך מצוה יתירה מזו. מצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר דאי לא תימה הכי תיקשי לן מתני' דריש פאה דקתני אלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לו לע"ה וכו' דמשמע מהתם הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת אבל מצוה אחריתי לא ולפי פו' רש"י ז"ל אביי מפ' למתני' הכי מי שעושה מצוה יתירה דהוי רובא זכיות מתקנין לו בעה"ז יום טוב שנפרעין ממנו עונותיו וזהו תקון יום טוב לו לעולם הבא וכל שעונותיו מרובין דקתני מריעין לו היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש שמשלמין לו שכר מצוותיו להיות מתוקן לו יום רע ע"כ:
מטיבין לו: בפ' נח דף כ"א ע"ב פי' הרב משה אלשיך נ"ע וז"ל ומאמרו מטיבין לו לשון רבים יורה שגם מדת הדין מסכים ואין מערב על ידו ע"כ:
ומאריכין לו את ימיו: יש שאין גורסין מלת לו וכן ג"כ בואין מאריכין לו את ימיו. בפי' רעז"ל ומאריכין את ימיו לעולם הבא ונוחל את הארץ ארץ החיים. אמר המלקט נלע"ד שצריך להיות ומאריכין את ימיו בעולם הזה ונוחל וכו' וכן הוא בפי' הרמב"ם ז"ל וכדמוכח מסוגיית התלמוד שכתבתי. ובגמרא פריך מדקאמרת דמצוה אחת דמתני' יתירה קאמר מכלל דהנך דתנינן בריש פאה אפי' בחדא נמי ואפי' לא קיים שאר מצות יש לו קרן ופירות ואמאי והא רובא עונות. ומתרץ רב שמעיה הא דקתני התם אלו דברים וכו' במחצה זכיות ומחצה עונות קאמר ואם יש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין:
כל שישנו: וכו' רישא דמתני' הוא בגמרא וכן נראה קצת מפי' הרמב"ם ז"ל אבל בהרי"ף והרא"ש ז"ל וגם בירושלמי וספרי כתיבת יד גרסי' לה וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב וכל המחזיק בשלשתם עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק וכן הגיה ה"ר יהוסף ז"ל:
וכל שאינו לא במקרא: וכו' תוס' פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ז:) וכתבו רש"י ז"ל והר"ן ז"ל אינו מן הישוב אינו מקפיד על דבר שהיא כבוד לו ואין לו בושת פנים ומהאי טעמא פסול לעדות ובגמרא דרש בר קפרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולאדם טוב מטעימין אותו מפרי מעשיו וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ נדור הנאה הימנו שנאמר ובמושב לצים לא ישב וזה שאינו באחד מאלו במה יתעסק אם לא בליצנות. וביד ר"פ ששי דהלכות עדות. ובטור חשן משפט סי' ל"ד:
תפארת ישראל
יכין
כל העושה מצוה אחת: בבינוני מיירי, כי כך הם רוב בני אדם מחצה עוונות ומחצה זכיות [כקידושין ד"מ ע"ב]. ולהכי קאמר שאם בינוני זה עושה עוד מצוה א', דהו"ל לפ"ז רוב זכיות:
ונוחל את הארץ: הזכיר התנא ג' דברים אלו, משום דג' מיני הטבות הם. הטבת ה ג ו ף שיהיה חזק וקיים. הטבת הקנין, שיהיה לו עושר ופרנסה. והטבת הנפש החיוני, דהיינו בדברים שהם חוץ מגופו וממונו, דאפשר שיהיה גופו בריא אולם, וגם עושר רב יהיה לו, ואעפ"כ לא יראה שמחה בעולמו, ולא תנוח רוחו מדאגות וכעס והתמעטות כבודו. לכן אמר התנא הכא שכל שרובו זכיות, הרי הו"ל כקיים כל התורה, דרובה ככולה, והרי כתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך, חייך בעוה"ז, ואורך ימיך לעוה"ב. מלבד שיש בכללה גם כמה מצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב [כריש פאה], לכן מטיבין לו, לשמח נפשו בעולמו. ומאריכין לו ימיו, לחזק גם גופו ולקיימו. ונוחל את הארץ, שנותנים לו משמים גם קניני הארציים. מיהו אעפ"כ נפרעין ממנו מיעוט עונותיו בעוה"ז מעט מעט על חטאיו שעשה, מה שחסר לו משאר המצות. שיקרהו לפעמים צרה למרק עונותיו. מה שאין כן ביש לו רוב עונות, משלם לו הקב"ה מצותיו המעטים בעולם הזה [וזהו דקאמר הש"ס, מתניתין דעבדין ליה יום טוב ויום ביש. ר"ל מתניתין דאיירי ברוב זכיות, נפרעין ממנו פסקי פסקי, מעט מעט על עוונותיו שעשה]:
וכל שאינו עושה מצוה אחת: גם הך בבא בבינוני מיירי, שאינו עושה מצוה אחת יתירה על עונותיו, דהו"ל מחצה על מחצה:
ואינו נוחל את הארץ: לא קאמר מריעין לו ומקצרין לו ימיו וכו'. דא"כ הוה משמע שמענישו הקב"ה בפועל אפילו אם סדרי הטבע נאותים להטיבו. והא ליתא, דוכי משום שוטה זה שקלקל, ישנה הקב"ה טבע עולמו [כע"ז נ"ה א']. ותו הרי אמרו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא רק במזלא [כמ"ק כ"ח א']. ורק קיום כל התורה, או המצות המיוחדין לאכול פירותיהן בעוה"ז גורמין כולן כלעיל, אבל לא שיהא החטא מכריע את המזל. רק ה"ק, אין מטיבין לו בפועל ובדרך שנוי הטבע והמזל, רק מה שישיג בטובת עה"ז, יהי לו כמים גנובים ממשרתי המלך הכבוד, והם המזל והטבע. אבל לא יקבלם בסבר פנים יפות מידי אב הרחמן יתשו"י [ואילה"ק הרי כל מחצה זכיות הו"ל כרובו, כדאמרינן [ר"ה י"ז א'] דבמחצה על מחצה, הקב"ה מטה כלפי חסד להחשב כרובו. נ"ל דהיינו לעה"ב, והרי משכר הרוחני בעה"ב לא מיירי תנא הכא. אבל בעה"ז כל מחצה על מחצה, אדרבה, מדהקב"ה חפץ חסד לבלי לנכות לו משכרו בעה"ב, לכן ימרק עונותיו בעה"ז. או נ"ל דהתם בתורת חסד, ומתניתין דידן בדרך תשלומין מיירי. מיהו אם לזה הבינוני שהוא מחצה זכיות, יש בכללן א' מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז [כריש פאה]. אז ודאי מחשב כרוב זכיות שמטיבין לו וכו' כלעיל. אולם גם בעה"ב שאמרנו דרק במחצה זכיות מטה כלפי חסד, עכ"פ יש מצוה אחת שמצלת את האדם מגיהנם, אפילו כשהיא לבד, ואין אנו יודעין איזהו [כסנהדרין קי"א א']. ולכן הזהיר התנא הוה זהיר במצוה קלה כבחמורה. שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות]:
ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא: נראה לי דנקט הנך תלת, משום דחיובי האדם ג' הם. באמונות. ובפעולות. ובמדות. באמונות, להאמין שיש אל חי יחיד ומיוחד מושל משגיח ובעל יכולת ומרחם ורב חסד, והכל עד אין קץ ותכלית. וכ"כ להאמין בכל י"ג העקרים. בפעולות, הם כללות כל מצות התורה בעשה ול"ת. ובמדות, שלא נתגאה ושלא נכעס, ושנרחם על הבריות, ושנקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שנסתפק במועט, שנתרחק מהזוללות ושיחה בטלה וקנאה, וכדומה. והנה חלק האמונות לא נתבארו מהמשנה, וגם במקרא לא נצטוו עלינו בפירוש רק על דרך המועט. והטעם שלא נזכרו במשנה, היינו משום דהמשנה אינה רק פירוש המצות שלא נתבארו במקרא יפה [כעירובין דכ"א ב'], וקבלנו פירושם הלממ"ס בעל פה. אמנם גם במקרא לא היו צריכים להתבאר משום דע"י סיפורי התורה ותוכחותיה הן מבוארים ממילא, שעל ידן נוכל להכיר יוצר בראשית ומדותיו יתברך, כפי שהתנהג עם דור ודור להאריך אף ולבלי ידח נפש החוטא, ושנאמן לשלם שכר. וכל זה אינו צריך להתבאר מה"ט גם במשנה. אמנם בחלק המדות, גם במקרא גם במשנה לא מצינו בהן צווי מפורש בעשה ול"ת. שלא נמצא בתורה לאו מפורש שלא יהא גאותן וכעסן עצל או רעבתן, ושלא יאכל בשוק וכדומה. וכ"כ בעשה שבמדות, לא נזכר, שיהיה רחמן, וסבלן, שומע חרפתו ואינו משיב, ושיהיה טוב עין ומטיב לכל, ושירחם הנדכאים, ושלא יעמוד בין היושבים או יושב בין העומדין, בוכה בין המשחקים או שוחק בין הבוכים וכדומה לרוב. ואפילו צער בע"ח שהוא ודאי דאורייתא [כ(שו"ע חו"מ רעב, ט)] ואפילו לבטל כלי מהיכנו התירו מה"ט [כא"ח ש"ה סי"ט]. ואפ"ה לא נמצא בה עשה מפורש בתורה, רק ברמז דכתיב ונתתי עשב בשדך והדר ואכלת ושבעת [גיטין ס"ב א']. ואף שכבר נשמעו מכלל דבריה, עכ"פ אין לאו או עשה מפורש בה. אמנם נ"ל עוד דלהכי לא פירשה תורה העשה והל"ת שבמדות, משום שאי אפשר לשום גבול לחיוב המדות, משום דדבר זה משתנה לפי המקום, והזמן, והדור, ולפי הענין הנאות. ולכן דבר זה צריך לימוד והרגל יפה בשישמש ת"ח זמן רב, שע"י זה יראה באיזה זמן ראוי להשתמש במדה או בשכנגדה. כמו בכעס, יראה באיזה זמן ראוי לכעוס קצת [כשבת ק"ה ב'], או לזרוק קצת מרה סביבו [ככתובות ק"ג ב'], ובאיזה זמן צריך למילף נפשיה בניחותא [כתענית ד"ד א']. וזהו לפע"ד מ"ש חז"ל [סוטה כ"א א'], קרא ושנה ולא שימש ת"ח, הר"ז ע"ה. דק' אמאי. אלא על כרחך דהאי שימוש, שימוש ממש הוא, שעי"ז יראה הנהגתם וילמד מדותיהם. ואם לא עשה כן הרי הוא כשאר ע"ה שתשטפהו זרם [אפפעקט] בחמימות או בקרירות, אשר בהן תטבע הנשמה בבואה לידי חטא. ומי לנו גדול ממשרע"ה, אף שיפה דיבר באמרו החייתם כל נקיבה. עכ"פ אפ"ה לא היה לו לקצוף אז על צדיקים וקדושים שהשליכו נפשם מנגד לנקום נקמת ה', ובשובם מהעבודה הכבידה, יכלו להתפאר ולא נפקד ממנו איש, ואיך יאמר לקדושים עמלים כאלה כדברים האלו. לכן נענש ונתעלמה ממנו ההלכה [כפסחים ס"ו ב']. וכ"כ נענש על שאמר בכעס לעם ד' שמעו נא המורים. והיה לו לרבינו לשקול בדעתו הטהורה, כי אף שבאמת המרו את רוחו וילונו, אבל הלא לא יין ועוגות שאלו כי אם נפשם מרה בעבור מעט מים לשתות, לכן גם כן נענש בלא תביאו כמוזכר בתהלים, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו [ועי' בח' פרקים לרמב"ם פ"ד]. מה שאין כן בבני גד וראובן כששאלו מתוך כרם מלאה לירש נחלתם בעבר הירדן. אז חרה אף הרועה הנאמן עליהם, והגה ברוחו הקשה, וימטר עליהם אם אפו מתלקחת בתוך ברד דבריו, "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים". הן אמת שגם אלו דברים מרורים כלענה לצעירי הצאן, ואפ"ה לא נענש עליהם, מפני שהיה שאלתם שלא כהוגן מכמה פנים, ומסוכנת מאוד להצלחת כל ישראל. כי כן דברו אז אחר שראו הנסים והגבורות התשועות במלחמות סיחון ועוג. ובעת ורגע כניסתם לארץ. וקודם פרידת הרועה הנאמן מהם. וכנראה מדבריהם כאילו במורך לב רוצים להשמט ממלחמת הענקים בעבר הב' מהירדן, וכאילו יתר העם כעבדים כבושים להם. ומלבד שע"י זה ימוגו לב ישראל, יתגלגלו גם כן שלהבא יחלק ישראל לבלי להתיחד בעת צרה, כי יהיה מעשה זה התחלה, שלהבא כל חלק יכבוש חלקו לבד, ולא יעזרו איש את אחיו בכיבוש א"י. לכן לפי המקום והענין והזמן, יפה התמרמר הרועה הנאמן, הדואג תמיד לטובת ישראל כאב לבנים וישפוך עליהם זעם אפו. לכן חיסד עליו הכתוב בזה, לא כפעם הראשון אצל הסלע. אולם אם מבחר מין אנושי כמשרע"ה שגה לפעמים במדות, וכדאמרן, מה יעשו אזובי קיר, ונהי בעינינו כחגבים עבים. ואם כן לנדיבי עמים, יונקי התורה נוטרי כרם ה"צ, מה יענו העצים היבשים אשר אין בהם כל רוח לשקול בפלס השכל את הראוי ואת הבלתי ראוי במדות. אם לא על ידי הראייה מהאחרים המושלמים וההתרגלות במעשיהם, וכולי האי ואולי. ומעתה יפה אמר התנא, כל שישנו במקרא, שעי"ז יתחקה בלבו אמונה שלימה להכיר אביו שבשמים ושאר י"ג העיקרים. ובמשנה, שעל ידה יבין היטב כל עשות ול"ת שבתורה. ובדרך ארץ, שגם שקל ומדד בפלס הררי המדות היטב, אז לא במהרה בא לידי חטא:
ולא בדרך ארץ: ר"ל שאין לו אפילי א' מהן:
אינו מן הישוב: דראוי לו לדור במדבר מקום חיות הרעות, מפני שמסוכן יותר מהם למין האדם. ומה"ט פסול נמי לעדות, כש"ס הכא [וזה לפע"ד פי' הכתוב, ואדם ביקר ולא יבין, שהוא בתמונה יקרה של מין האדם, ואעפ"כ לא יבין התעסק בתבונה, זר מעשהו. זהו נמשל כבהמות יער. אבל גרוע מהן. דאלו, בלתי ספק יש בהם ואפילו בהיותר מסוכנים שבהן, שום צורך בבריאה, לרפואה או לכסות בעורם , אבל אלו הפראים הם רק כחיות נדמו, הצבועים בששר ומצויירים בקיר, שאינם לא לרפואה ולא לישועה, כ"א גבשושית יתירה בעולם, חרפת אדם ובזוי האנושי. אולם המשך דברי הפרק, דמדהזכיר התנא קניני האשה [במ"א], הזכיר נמי איך נקנה עבד עברי ועבריה [מ"ב], ועבד כנעני [מ"ג], ובהמה [מ"ד], ואיך נקנו נכסים שיש להם אחריות ושאין להם אחריות [במ"ה], וכן כל הקניינים. אח"כ הדר תנא לקמייתי מענין קדושין, דמדרצה למנקט השתא האיש מקדש, נקט תחלה כל מצות הבן על האב. דמן הראוי שאביו יתעסק להשיאו אשה, וכלעיל סי' נ"ב, אבל אמו פטורה. ואגב זה נקט נמי כל המצות שאנשים חייבות ונשים פטורות. ואגב זה נקט נמי החילוק שבין תלויות בארץ, שיש חלוק ביניהן במקום עשייתן. כמו שיש חלוק בין מצות שהזמן גרמא לאין הזמן גרמא, באדם העושה. ומדנקט כמה מצות שאין האשה חייבת, וכמה מצות שתלויות בארץ, שאי אפשר השתא בח"ל לקיימן. להכי למען לא יתבהל לב הישראלי עבור זה, לחשוב שאבד הרבה מעולמו עי"ז. להכי תנא כל העושה מצוה א' וכו', דרחמנא לבא בעי [כסנהדרין דק"ו], אם רק חפץ לעשות ולהרבות מצות, ונאנס, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו, כש"ס הכא, רק שיתעמל בכל יכלתו בג' עקרי תכלית האדם, והם האמונות, והפעולות, והמדות הנכללים בג' מלות, מקרא, משנה, וד"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת