משנה עוקצין ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ג · משנה ב | >>
החותך א מן האדם, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות, מנבלת העוף הטמאג, והחלב בכפריםד, ושאר כל ירקות שדה חוץ משמרקעים ופטריות, רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב, רבי שמעון אומר חוץ מן העכביות, רבי יוסי אומר חוץ מן הכלוסין, הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.
משנה מנוקדת
הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חוּץ מִן הַכְּלוֹסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.
נוסח הרמב"ם
החותך מן האדם,
- ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות,
- ומנבילת העוף הטמא, והחלב בכפרים,
- ושאר כל ירקות השדה,
- ושמרקעין, ופטריות -
- רבי יהודה אומר: חוץ מכרישי שדה, והרגילה, ונץ החלב.
- רבי שמעון אומר: חוץ מן העכביות.
- רבי יוסי אומר: חוץ מן הבלוסין.
- הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.
פירוש הרמב"ם
כבר ביארנו כי עניין מחשבה הוא שיתכוין על אותו דבר שיהיה מאכל אדם, אף אם היה ראוי לגוי בלבד הרי הוא אוכל.
וכבר ביארתי לך בראשון של טהרות שכל מה שיטמא טומאה חמורה, רוצה לומר אדם ובגדים, אין צריך הכשר, וכל מה שלא יטמא טומאה חמורה צריך הכשר.
והוא אמר בהלכה הזאת, כי הדברים אשר אין סופן לטמא טומאה חמורה אלא טומאת אוכלין בלבד, והם עם זה אינם ידועים לאכילה, על כן צריכין מחשבה.
- ומזה הבשר שחותכין מן האדם או מן הבהמות או מן העופות והם חיים, וכבר נתבאר לך פעמים בסדר הזה כי בשר הפורש מן החי אינו מטמא, אמנם מטמא אבר מן החי.
- וכן נבלת העוף הטמא לא תטמא טומאה חמורה, כמו שזכרנו בראשון של מסכת טהרות.
- וכן החלבים בכפרים צריכין מחשבה, לפי שאינו מאכל אנשי הכפרים.
- וכן הירקות המדבריות כולם, אשר אינן נזרעים בגנות ואין צומחין בפרדסים, אינן צריכין מחשבה לפי שאינן גם כן מיוחדים למאכל אדם.
- ושמרקעין - בצל חריף משתמשין בו ברפואות.
- ופטריות - הוא צמח אין לו שורש ולא זרע, ואוכלין אותו רוב העם מבושל ושלוק.
והוציא רבי יהודה מירקות המדבר, הכרתי המדברי, והרגילה, ונץ החלב, הנקרא בערב "אל-חב", ואמר כי באלו אין צריכין מחשבה לפי שהם מפורסמות ידועות למאכל אדם כמו הירקות הפרדסיות.
והוציא רבי שמעון העכביות, והוא הצמח שעליו קוצין הרבה, ומקלפין הקוצין ומשליכין אותן, אחר כך יקלוף אותו שורש ויאכל נא, או מבושל בבשר, וקלוי באלפס בשמן גם כן, והוא רב מאד בארץ המערב ושמו מפורסם במערב "אל-מקלוב". והוא מכלל מיני הקוצים, ותרגום "כערער בערבה"(ירמיה יז, א), "כעכביתא". ובבראשית רבה אמרו "וקוץ זה קונדס, ודרדר אלו עכביות".
והוציא רבי יוסי מצמח המדבר כלוסין, ונאמר כי הוא הנקרא בערב "ענב אל-דיב".
ואין הלכה כשלושתן, אבל אלו כולם והדומה להן הן צריכין מחשבה:
פירוש רבינו שמשון
החותך מן האדם. כולהו אסיפא קיימי דצריכי מחשבה והכשר בר מהנך דמפיק כל חד וחד כדאית ליה אדם בהמה חיה ועופות בחותך מהם חיים איירי:
בכפרים. אתרוייהו קאי:
שמרקעין. פירש בערוך מין בצל:
פטריות. אין גידולן מן הארץ כדאיתא בפ' בא סימן (דף נ.) דאין להם שורש:
והרגילה. עשב שקורין פורפ"א בלע"ז:
נץ החלב. פי' בערוך פרחים לבנים וי"א עשב כשמחתכין אותו יוצא חלב:
עכביות. הן אותן ששנינו בפ' המביא כדי יין (דף לד.) אבל מתקנים את הקונדס ואת העכביות ופי' בערוך ירקות שהן מרין וצריך למתקן ע"י האור ברותחין:
תני"א בתוספת"א (פ"ג) חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה והכשר א"ר יהודה בתחלה היה ר"ע שונה חלב שחוטה בכפרים [א] שהוא צריך מחשבה וא"צ הכשר מפני שהוכשר בשחיטה אמרתי לפניו רבי למדתנו עולשין שליקטן לבהמה ואח"כ חישב עליהם לאדם שהם צריכין הכשר שני אם יש עליהן משקה טופח הוכשרו חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר' יהודה חלב בהמה טמאה טמא חלב חיה בין טמאה בין טהורה הרי הוא כגופה חלב נבילה וטריפה טהור שנאמר (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה החותך כזית בשר מאבר מן החי ואח"כ חישב עליו צריך הכשר חישב עליו ואח"כ חתכו א"צ הכשר א"ר יוסי מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר מפני שהיא מטמאה טומאה חמורה וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר. פי' חלב שחוטה בכפרים בשלהי העור והרוטב (דף קכח:) מייתי לה גבי הכשר קודם מחשבה. חישב עליו ואח"כ חתכו בשלהי העור והרוטב מייתי לה אלא דקתני התם טמא והיינו א"צ הכשר דקתני הכא כלומר דלא בעי הכשר שרץ לפי שקבל טומאה אז מן האבר קודם חתיכה אבל הכשר מים בעי ומוקי לה בשהוכשר וכר"מ דאמר טומאת בית הסתרים מיטמא ואע"ג דר' יוסי איירי בסיפא על כרחין הך רישא דלא כוותיה דאיהו ס"ל טומאת בית הסתרים לא מטמאה בפ' בהמה המקשה (דף עב:) ומיהו איכא למ"ד התם (דף עג.) חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
החותך מן האדם מן הבהמה מן החיה ומן העופות - כולהו בחותך מחיים איירי. ואע"פ שפירשו מן החי אינן מטמאין, דאין מטמא אלא אבר מן החי ב ולא בשר שפירש מן החי, הלכך צריכין מחשבה שיחשב עליהן לאכילה. ואם לאו, אינן מטמאין:
והחלב בכפרים - דאנשי הכפרים לא אכלי חלבים, הלכך צריכין מחשבה. אבל בשווקים דאיכא רוב עם הבאים לשוק, איכא טובא דאכלי חלבים, ואינם צריכין מחשבה:
ושאר כל ירקות שדה - שאינן נזרעים בגנות, אינן מיוחדים למאכל אדם, וצריכין מחשבה:
חוץ משמרקעים - מין בצל חריף:
ופטריות - מין צמח שאין לו שורש. פונג"י בלע"ז:
חוץ - מכרישי שדה. פורו"ש בלע"ז, ובערבי בורא"ת. שאלו אע"פ שאין נוטעים אותן בגינות, אינן צריכין מחשבה:
והרגילה - כך שמה בערבי, ובלע"ז פורקקל"ה:
נץ חלב - פרחים לבנים כחלב. ויש אומרים, עשב כשחותכים אותו יוצא ממנו חלב:
עכביות - עשב מלא קוצים. והוא דרדר בלשון מקרא. ובלע"ז קרדו"ש:
כלוסין - הרמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדי"ב. וסברי ר' יהודה ור' שמעון ור' יוסי שאלו אינן צריכין מחשבה, מפני שהן מיוחדין למאכל אדם. ואין הלכה כאחד מהם, אלא כולם צריכין מחשבה, ואם לאו אינן מטמאין:
פירוש תוספות יום טוב
החותך מן האדם כו'. ולא חתכו לאכילת אדם גמרא פ"ה דכריתות דף כ"א וכתב הר"ב כולהו בחותך מחיים כו' דאין מטמא אלא אבר מן החי וכל המטמא טומאה חמורה א"צ הכשר כדלקמן ומ"ש ולא בשר שפירש מן החי כדתנן בספ"ו דעדיות:
מן האדם כו'. כי ענין מחשבה הוא שיתכוין אל אותו דבר שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לכנענים בלבד. הרי הוא אוכל. הרמב"ם ועי' בפרק העור והרוטב משנה ז':
מנבלת העוף הטמא. שאין לה טומאה חמורה כמפורש משנה פ"ק דטהרות:
והחלב. מפרש הרמב"ם פ"ג מהט"א חלב בהמה טהורה שחוטה וכתב אע"פ שהוכשרה בשחיטה (כדתנן בפרק העור והרוטב משנה ז') צריך הכשר שני אחר המחשבה ע"כ וטעמא כתב הר"ש במתני' דלקמן חזר ר"ע להיות שונה כדברי ר"י דהכשר שחיטה לא מהני לחלב. משום דאכתי לאו אוכל הוא דבכפרים לאו בר אכילה הוא עד דחשיב עליה. ע"כ. עיין [מ"ש] במשנה דלקמן [ד"ה ונבלת]. ומשנה ט':
והרגילה. כתב הר"ב כך שמה בערבי ובלע"ז פורקקל"ה. וכ"כ הערוך. ואע"פ שברפ"ז דשבועות לעזו הר"ב ברידולגי"ש. הרי כתב שם שהוא חלגלוגית. וכן כתבתי עוד בשם הרמב"ם בפ"ט משנה ה' ותנן ליה ברפ"ט דשביעית. וכתב עלה הר"ב בערבי רגילה. נראה מזה שהכל אחד שהרי גם כאן פי' בערבי כך שמה רגילה:
עכביות. פי' הר"ב עשב מלא קוצים והוא דרדר כו' וכ"פ הרמב"ם. והביא מבראשית רבה וקוץ זה קונדס ודרדר אלו עכביות ובסוף פ"ה דכלאים מפ' הר"ב דקונדס זה דרדר. ושם הביא כך הר"ש מבראשית רבה. וכ"כ הערוך ערך עכביות. ובבראשית רבה שלפנינו בפ"ך קוץ זה קונדס. דרדר אלו עכביות. ויש מחליפין קוץ אלו עכביות. דרדר זה קונדס. שהיא עשויה דרין דרין:
כלוסין. כתב הר"ב רמב"ם אומר שקורין לו בערבי ענב אלדיב. ע"כ. ותמיהני דבספ"ק לא פירשו כך. ולכך נראה בעיני דהכא בבי"ת גרסינן. וכן הוא בפי' הרמב"ם. אע"פ שבנא"י מוגה בכ"ף. ומצאתי למהר"ם. שבנוסחתו הקלבסין:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) החותך ולא חתכו לאכילת אדם. גמרא:
(ב) (על הברטנורא) וכל המטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר כדקלקן:
(ג) (על המשנה) האדם כו'. כי המחשבה הוא שיהיה מאכל אדם אף אם הוא ראוי לנכרים בלבד. הר"מ:
(ד) (על המשנה) והחלב כו'. ואפילו חלב שחוטה צריכה הכשר, ולא הוכשרה בשחיטה. משום דאכתי לאו אוכל הוא עד דחשיב עליה. הר"ש:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
החותך מן האדם וכו': כריתות פ' דם שחיטה (כריתות דף כ"א) וקשיא לן התם החותך מן האדם החי אמאי צריך מחשבה תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשבי' דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה ומשני אמר ריש לקיש בחותכו לכלב דמחשבה לכלב לאו מחשבה היא דאע"ג דתנן בפ"ח דטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי טומאה בעינן עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי ליה אין אי לא חזי לא. ועיין ביד שם פ"ג סי' ט' בפי' מהרי"ק ז"ל:
מנבלת העוף הטמא.: הואיל ואינו מטמא טומאה חמורה צריך מחשבה. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל מנבלת העוף הטמא פי' בכל מקום:
והחלב בכפרים: פ' העור והרוטב ברייתא (חולין דף קכ"ד.) ואפשר שהיא משנתנו אלא דמייתי לה בקוצר חלב נבלה בכפרים צריך מחשבה והכשר וכן דרך התלמוד בכמה דוכתי ופי' חלב דהכא ברישא חלב בהמה טהורה שחוטה שאע"פ שהוכשר בשחיטה צריך הכשר שני אחר המחשבה בכפרים כמו שיתבאר עוד בסמוך ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל בכפרים קאי אנבלת עוף טמא ואחלב שאין מצוי להם קונים ע"כ. וק"ק דא"כ לענין מחשבה שוין נבלת עוף טמא ונבלת עוף טהור:
הבלוסין: עיין בפ"ק דכלאים במ"ש שם סי' ה':
תפארת ישראל
יכין
החותך: כולהו בנחתך מהן מחיים מיירי. שאין בהן טומאת עצמן. דדוקא אבר מן החי מטמא ולא בשר מן החי. ולפיכך מדאינו מטמא טומאה חמורה מש"ה צריך הכשר וכדמסיק. ומיירי נמי שחתכו בכעסו או להניחו על המכה. או אפילו להאכיל לכלב. ולהכי אינו מקבל טומאה עד שיחשוב עליו להאכילו לאדם. דאי בחתכו לאכילה לאדם ל"ל תו מחשבה. החתיכה בעצמה מחשבה היא [עיין כריתות כ"א א' ותוספות שם]:
מנבלת העוף הטמא: אע"ג שכבר מתה. הרי אין בה טומאה חמורה [כטהרות פ"א מ"ג]. ולפיכך צריכה הכשר וכדמסיק.
והחלב: בציר"י. והיינו חלב של בהמה טהורה שנתנבלה או אפילו שנשחטה. ואפילו הכי לא הוכשרה בשחיטה כשאר בשרה [כחולין פ"ט מ"ז]. משום דבכפרים קמיירי. וכדמסיק. ושם לאו אוכל הוא. ומדאינו אוכל לא הוכשר בשחיטה. ולפיכך צריך מחשבה והכשר ממש. דצריך שיוכשר במים. ואח"כ יגע בו טומאה. ואע"ג דבלא זה החלב הוא מנבילה שהיא טמאה. אפילו הכי כל חלב שמבהמה טהורה. אפילו היא נבלה טהור. ואם כן אין סופו לטמא טומאה חמורה של נבלה. לפיכך צריכה הכשר מים ונגיעה בטומאה. אבל בחלב טמאה אי אפשר דמיירי הכא. דאע"ג דכל חלב בכפרים צריך מחשבה. עכ"פ הרי מסיק במשנתנו דצריך הכשר. והרי חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלה כבשרה. וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. מיהו דוקא לענין הכשר אין חילוק בשניהן בין כפרים. לשווקים. דחלב טהורה בכל מקום צריך הכשר. וחלב טמאה בכל מקום אין צריך הכשר. אבל לענין מחשבה. דוקא בחלב טמאה אף בשווקים צריך מחשבה. דחלבה לא עדיף מבשרה דצריך מחשבה בכל מקום כריש משנה ג'. אבל חלב של נבלה טהורה. דוקא בכפרים צריך מחשבה ולא בשווקים. וא"כ הא דנקט במתני' והחלב בכפרים. רק משום מחשבה נקט כפרים דוקא. אבל לענין הכשר של חלב נבלה טהורה אף בשווקים צריך הכשר [וברמב"ם [פ"ג מאוכלין ה"ג] יש כאן ט"ס שכתב וז"ל. חלב נבלה טהורה צריך הכשר ולא מחשבה בכל מקום. וזה אי אפשר. דאם כן חלב בכפרים דקאמר במשנתינו. מלת כפרים אמאי תרמיה. אי אהכשר. הרי גם בשווקים צריך הכשר. אע"כ לענין מחשבה קתני לה. ולפיכך מלת בכל מקום ט"ס בהרמב"ם אלא צ"ל בכרכים. וכן מבואר הדבר בש"ס [חולין קכ"ח א' ובכורות דף י' ע"א וכריתות כ"א א'] דגם חלב נבלה טהורה בכפרים צריך מחשבה. דבכפרים לא אכלי שום חלב בין של טמאה או טהורה. בין שנשחטה או נתנבלה. אי משום דבכפרים דאנשים בהן מועט. אין אוכלין שומן בעינא. שאין דרך רוב בני אדם לאכלו [כרש"י בכורות דף י' ע"א]. אי משום דבני כפרים עניים הם. ומצמצמין באכילתם לבלי לאכול שומן [רש"י חולין קכ"א א' הביא ב' הפירושים]. ורק בכרכים א"צ מחשבה מדיש שם רוב עם מצוי בהן בני אדם שאוכלין גם דברים שאינו ראוי כל כך. אי נמי מדמצויין שם עשירים. ונ"ל עוד דכל חלב שנזכר בפרקין לענין מחשבה. אינו חלב דוקא דכי מה איכפת ליה לכנעני אם יש לו תותב קרום ונקלף [כחולין מ"ט ב'] או לא. אלא כל שומן כנוס כגון כנתא שבאמצע המעיים וכדומה. כולן הן בכלל חלב ולא מחשב אוכל בכפרים ומצינו דוגמתו [ביצה דף ז' א'] בהמחה חלב מנבלת עוף טהור ואכלו. והרי לעוף אין לו חלב האסור. אלא ר"ל שומן. וה"נ הכא. אולם כשהיא מנבלה טהורה. יש חילוק לענין הכשר בין חלב ממש לשאר שומן. דרק חלב ממש. מדנשאר בטהרתו גם כשהוא מנבלה לפיכך צריך הכשר. אבל לענין מחשבה איו חילוק בין חלב לשומן דבכפרים שניהן צריכין כוונה. וכל זה היה נ"ל פשוט אע"פ שלא ראיתי לאחד מרבותינו המפרשים פה שפירשו לנו כן. עד שאח"כ האיר ד' עיני וראיתי שגם רש"י ותוספות [בכורות דף י' ע"א] פירשו כך. רק שלא הביאו ראיה לזה. וגם לא פירשו. דהא לענין הכשר ודאי יש חילוק בין שומן לחלב ממש וכמש"ל. ואע"ג דגם בני כפרים ודאי נותנין מחלב ושומן לתוך תבשילן לתבל המאכל. אפילו הכי כיון שאין אוכלין אותו בעינא. ורק לתבל. הו"ל כבשמים ושאר תבלין שנזכרו במשנה ה' דמדחזו רק לתבל אין מקבלין טומאת אוכלין. ועוד נ"ל דכל נבלות של עוף טהור וטמא. ושל בהמה טהורה וטמאה שנזכר בפרקין. היינו כשמתה מאליה. או בשהרגה על מנת שלא לאכלה. דאי בשנחר כנעני בהמה או עוף בסתם ל"ל למחשבה. נחירה שלו בעצמה מחשבה היא. וכדמקשה הש"ס [כריתות דף כ"א א'] ע"ש. אמנם מתוס' בכורות [דף י' ע"א ד"ה נבלת בהמה טהורה] לכאורה לא משמע כן. ולכאורה היה נראה עוד. דדוקא במת העוף או הבהמה מעצמה מאיס להו. ומסתמא לא אכלו ליה. ולפיכך צריך מחשבה בכפרים. אבל בנהרגו מעצמן. אפילו בלי מעשה ידי אדם. מסתמא לאכילה קיימי גם בכפרים. כאשר נראה מעשים בכל יום שיאכלוהו למעדנים. וגם למה יהיה להם לתועבה. אלא דמסוגיא דכריתות [דף י' ע"א וע"ב] משמע דגם בנהרג מעצמו גם כן בכלל נבלה דפרקין הוא. דקאמרינן התם בפטר חמור שערפו [דהיינו שלא לאכלו] דבלא חישב עליה אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכ"כ קאמר התם. בעורב ששחטו להתלמד בו. דלגוף בשרו צריך מחשבה. לולא ששחיטתו משוה ליה אוכל [עיין רש"י שם ד"ה ואפילו לגופו]. א"כ כ"ש בנהרגה שלא ע"י אדם דצריכה מחשבה. ואין להקשות ממעשים בכל יום שכשנהרגו לכנעני תרנגולים על ידי חיה הדורסת הנקרא אילטיס בלשון אשכנז. יאכלוהו גם בכפרים. ולמה קאמר במשנה ג' דנבלת עוף טהור בכפרים צריך מחשבה. ותו מ"ש כבש שמתה מעצמה. שיאכלוהו גם בכפרים. מדהו"ל נבלת בהמה טהורה. דאפילו בכפר א"צ מחשבה [וכסיפא דמשנה ג']. ומ"ש חזיר שנהרג שלא יאכלוהו אפילו בכרך. מדהו"ל נבלת בהמה טמאה. דאפילו בכרך צריך מחשבה [וכרישא דמשנה ג']. י"ל דכדומה לזה הקשה רש"י ורבותינו בעלי התוספות [בכורות דף י' ע"א ד"ה נבלת בהמה טהורה]. ותירץ רש"י שם דטמאה שנהרגה יש לה ב' דחיות מלהיות אוכל. חדא שהיא טמאה. ועוד שלא נשחטה. להכי דוקא בחישב עליה נחשבת כאוכל. אבל טהורה שמתה. אין בה רק דחייה אחת. ולהכי לא בעי מחשבה. וכעין זה תירצו שם רבותינו בעלי התוספות. דטהורה הואיל וכשאינה נבלה אוכל גמור הוא. משא"כ טמאה]:
בכפרים: מלת בכפרים רק אחלב קאי. דבכפרים דלא נפישי אינשי. לא אכלי ליה מדאינו ערב לחיך רוב בני אדם לאכול שומן בעינא. או משום עניותם מצמצמין לאכול שומן [כרש"י חולין קכ"ח א']. לפיכך אם לא יחשוב עליו לאכלו לא מיקרי אוכל לקבל טומאה. ורק בשווקים שיש רבוי עם. אינו מספיק להם מאכלים ואוכלים גם השומן. אין צריך מחשבה. אבל נבילות עוף טמא מאיס טפי ואין אוכלין אותו בשום מקום. ולפיכך אף בשווקים צריך מחשבה. תדע דאי נימא דמלת בכפרים גם אנבלת עוף טמא קאי. דדוקא בכפרים בעי מחשבה. אבל בשווקים לא. א"כ קשה דכמו דמחלק במשנה ג' בנבלת עוף טהור בין כפרים לשווקים. ה"נ הוי ליה לאפלוגי בנבלת עוף טמא. ולמנקטיה במשנה א' בהדי הנך דצריכין הכשר ולא מחשבה. דגם עוף טמא בשווקים דינו כך. אלא ע"כ דבנבלת עוף טמא אין חילוק. דבין בכפרים או שווקים צריך מחשבה והכשר. ומשום הכי נקט ליה סתמא. וכן משמע מהרמב"ם [פ"ג מאוכלין הי"ד] דנקט נמי סתמא דנבלת עוף טמא צריך מחשבה והכשר. משמע אף בשווקים. אולם הרא"ש כאן כתב בפירוש דמלת בכפרים דמשנתנו גם אעוף טמא קאי. משמע ודאי דהא בשווקים צריך מחשבה ולא הכשר ולפי זה צריך לדחוק ולומר דאפילו הכי לא נקט לנבלת עוף טמא בשווקים במשנה א'. משום דנכלל בכלל כל המאכלים הנאכלין לאדם דנקט התם:
ושאר כל ירקות שדה: דר"ל שגדלין בשדה מעצמן בלי זריעה כלל. [וכלעיל פ"א סי' ט"ז. ודלא כמשמע לכאורה מלשון הר"ב הכא]. וטעמא דמילתא. משום דהנך כולהו סתמייהו לאו לאכילת אדם קאי. ולהכי צריכין מחשבה בפירוש:
חוץ משמרקעים: מין בצל חריף מאד. וגדל גם כן מעצמו בלי זריעה:
ופטריות: מין שוואמען. והנך תרתי אף שגדלין בלי זריעה. אפילו הכי סתמייהו לאכילת אדם קאי. וצריכין הכשר ולא מחשבה:
ר' יהודה אומר חוץ מכרישי שדה: קרעססען מאותן שגדלין מעצמן בשדה בלי זריעה. וכ"ש כרישי גינה שנזרעין:
והרגילה: מין צמח הנקרא פירטישאק:
ונץ החלב: מילך בלומע:
רש"א חוץ מן העכביות: הוא דרדר דקרא. דיסטעל בלשון אשכנז. שמגרדין מעליו העוקצין. והגזע צולין אותו ונאכל:
ר' יוסי אומר חוץ מן הכלוסין: קיכער ערבסען. וכל המינין הללו. לכל מר כדאית ליה. אף שגדלין בלי זריעה. אפ"ה סתמייהו לאכילת אדם קאי. להכי צריכין הכשר ולא מחשבה. ולת"ק דלא חשיב להנך כאוכל. צ"ל דטעמיה משום דסופן להקשות כעץ בעלמא. להכי לא מחשבו אוכל [ועיין תוספות עירובין כ"ח ב' ד"ה קור. ולקמן סימן ל"ח. אבל אי"ל דפלוגתייהו אי אכילה על ידי הדחק שמה אכילה. דלתנא קמא לא שמה אכילה. ליתא. דאם כן קשה הלכתא אהלכתא. דהכא קיימא לן כת"ק. והרי קיי"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ועמ"ש לעיל [פ"ב סי' נ"ב]. ואין להקשות להנך תנאי למה נטרי לפלוגתייהו עד משנה ב'. וקאמרו חוץ חוץ. הו"ל כבר למפלג במשנה א'. בהנך דצריכין הכשר ואין צריכין מחשבה. והול"ל אף אף לכל מר כדאית ליה. וגם לת"ק קשה דעכ"פ שמרקעים ופטריות הו"ל לממני התם. י"ל ה"ט משום דככר נכלל לכל מר כדאית ליה בכלל כל המאכלים המיוחדים לאדם דתני התם. ועמ"ש לעיל סוף סי' ה']:
הרי אלו: כל הנזכרים במשנתנו לבר מהנך דמפיק להו כל מר במלת חוץ:
צריכין מחשבה והכשר: היינו תחלה צריך שיחשוב עליהן שיהיו לאוכל. ואח"כ צריך שיוכשרו. ואז אח"כ מקבלין טומאה. הא הכשר קודם מחשבה לא מהני [ועיין רמב"ם פ"ב מאוכלין ה"ח. ועיין חולין ק"ח א']. וטעם משנתנו משום דכל הנך אינן מיוחדין למאכל אדם. לפיכך צריך שיחשוב עליהן בפירוש לאדם [וכל מחשבה היינו דיבור כמו שהוכיח רבינו תוי"ט [ספכ"ה דכלים]. ועיין מ"ש בס"ד שם בפירושינו. ובפ"ט דפרה מ"ד. ואין להקשות אם כן מה מקשה הש"ס [כריתות כ"א א'] ל"ל מחשבה תעשה חתיכה שלו מחשבה. ר"ל הרי בשעת חתיכה חישב שיהיה לאכילה. וכן נראה מפי' רש"י התם. ומה קושיא עכ"פ הרי לא דיבר. י"ל דה"ק וכי עדיף מחשבה יותר ממעשה החיתוך. והרי בכל דוכתא מעשה עדיף מדבור. עוד נ"ל דמחשבה לשווייה אוכל כהך שבמשנתנו. לא מיבעיא שבחישב ישראל להאכילה לכנעני מהני. כדמוכח ממשנתנו. ומנדה [דף נ' ע"ב]. והכי אמרינן נמי בפירוש [חולין קכ"ט ב'] אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [היינו כנענים] קרי אוכל. אמנם אפילו מחשבת כנעני הוה מחשבה. דבחישב עליה לאכלה בעצמו. או בחישב בשום מאכל להאכילו לכנעני חבירו או לישראל. אפילו שלא בידיעת האדם ההוא שווייה במחשבתו אוכל ומקבל טומאה. וכן מוכח מרש"י ר"פ העור והרוטב [ד"ה השוחט בהמה טמאה לכנעני] שכתכ דהא בשחט כנעני בהמה טהורה לצורך ישראל לא מהני מחשבתו בשחיטה. מדלא אשכחן שחיטה גביה. ור"ל להכי לא הוה מעשה זו של שחיטה כמחשכה להאכיל לאדם. משמע ודאי דהא בחישב עליה באמת להאכילה. הוה מחשבתו מחשבה לשווייה אוכל [וע"ש דף קכ"ח א'] ולכאורה היה נ"ל דגם לענין הכשר. דבעינן כי יותן דומיא דכי יתן נמי מהני מחשבת כנעני שיחשכ מוכשר לקבל טומאה. וכמו בפרה אדומה דכעינן נמי עובד דומיא דעבד דניחא ליה [כפסחים דף כ"ו]. ואפ"ה משמע [בע"ז דף כ"ד א'] דמחשבת כנענים היה פוסלה. וה"נ הכא ובכל דוכתא שצריך מחשבה. מחשבת כנעני נמי מהני. ותו נ"ל דכמו לענין הכשר בעינן שיוכשר דוקא מדעת בעלים [כהרמב"ם רפי"ב מאוכלין]. ה"נ במחשבה לשווייה אוכלא. צריך שיחשוב האדם ששייך לו אותו הדבר. או האדם האוכלו. אולם לכל זה לא מצאתי עדיין שום גלוי בשום מקום לרבותינו מאירי עינינו. והקב"ה ברוב רחמיו ינחנו במעגלי צדק בל נמוטו פעמי]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת