משנה נגעים יג א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יג · משנה א | >>
עשרה בתים הןא:
הכהה בראשון, וההולך לו, קולפו והוא טהור.
הכהה בשני, וההולך לו, קולפו והוא טעון צפרים.
הפושה בראשון, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר, ינתץ, לא חזר, טעון צפרים.
עמד בראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר, ינתץ. לא חזר, טעון צפרים.
עמד בזה ובזה, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע.
חזר ינתץ. לא חזר, טעון צפרים.
אם עד שלא טהרו בצפרים נראה בו נגע, הרי זה ינתץ.
ואם משטהרו בצפרים נראה בו נגע, יראה בתחלה.
משנה מנוקדת
עֲשָׂרָה בָתִּים הֵן, הַכֵּהֶה בָרִאשׁוֹן, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָהוֹר. הַכֵּהֶה בַשֵּׁנִי, וְהַהוֹלֵךְ לוֹ, קוֹלְפוֹ וְהוּא טָעוּן צִפֳּרִים. הַפּוֹשֶׂה בָרִאשׁוֹן, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה, חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ. חָזַר, יִנָּתֵץ. לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים. אִם עַד שֶׁלֹּא טִהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, הֲרֵי זֶה יִנָּתֵץ. וְאִם מִשֶּׁטִּהֲרוֹ בַצִּפֳּרִים נִרְאָה בוֹ נֶגַע, יֵרָאֶה בַּתְּחִלָּה.
נוסח הרמב"ם
עשרה בתים הן -
- הכהה בראשון, וההולך לו -
- קולפו - והוא טהור.
- הכהה בשני, וההולך לו -
- קולפו - והוא טעון ציפורים.
- הפוסה בראשון -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- עמד בראשון, ופסה בשני -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- עמד בזה ובזה -
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- חזר - ניתץ.
- לא חזר - טעון ציפורים.
- חולץ, וקוצה, וטח - ונותן לו שבוע.
- אם עד שלא טיהרו בציפורים נראה בו נגע - הרי זה ינתץ.
- ואם משטיהרו בציפורים נראה בו נגע - ייראה כתחילה.
פירוש הרמב"ם
יאמר שעשרה עניינים הן לבית, ולהן דינין מתחילתן ועד סופן כמו שיתבארו:
- הראשון, שיחליף מראה הנגע בשבוע ראשון.
- והעניין השני, שיעדר הנגע לגמרי בשבוע ראשון.
- והמשפט באלו שני העניינים, שיקלוף מקום הנגע, וישאר הבית טהור.
- והעניין השלישי, שיחליף מראה הנגע בשבוע שני.
- והעניין הרביעי, שיעדר הנגע לגמרי בשבוע שני.
- והדין באלו שני העניינים, שיקלוף הבית, ויצטרך לטהרת צפורים כמו שנבאר.
- ואם יוסיף הנגע בשבוע ראשון, הנה הדין בזה חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע אחר זה, יתוץ את הבית כולו, וזה עניין החמישי.
- ואם לא חזר הנגע, הנה יצטרך צפורים, וזהו עניין הששי.
- ואם עמד הנגע בעיניו בשבוע ראשון, והוסיף בשבוע שני, וזהו עניין השביעי,
- הנה הדין בזה, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע אחר זה, יתוץ את הבית כולו.
- ואם לא חזר הנגע, הנה הוא טעון צפורים, וזהו עניין השמיני.
- ואם בעיניו עמד הנגע בשבוע ראשון ובשבוע שני, והוא העניין התשיעי,
- הנה דינו, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע.
- ואם חזר הנגע, יתוץ.
- ואם לאו, טעון צפורים, וזהו העניין העשירי.
ואלו המשפטים אשר סיפרנו באלו העניינים, מהם פסוקי התורה מבוארים, ומהם קבלה מסמיכותם ורמזים מהתורה:
- ואולם פסוקי התורה הם המשפטים אשר זכר הפושה בשבוע ראשון, אשר נאמר בו חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, חזר יתוץ, לא חזר טעון צפורים,
- ואמר יתעלה בזאת הפרשה "ובא הכהן, וראה והנה פשה הנגע בבית"(ויקרא יד, מד), ואמר אחר זה "ונתץ את הבית"(ויקרא יד, מה),
- אמרו "במה הוא מדבר, אם בפושה הראשון הרי אמור, הא אינו מדבר אלא על שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד, ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה, שידין בו כדין פושה בראשון בעצמו",
- לפי שנאמר בפושה בראשון "ושב הכהן"(ויקרא יד, לט) ובא בזה המאמר אשר בא הפירוש שהוא בפושה בשני "ובא הכהן"(ויקרא יד, מט), ואמרו "זו היא שיבה, זו היא ביאה, מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע".
- ואמר יתעלה בזאת הפרשה גם כן "ואם בא יבא הכהן, וראה והנה לא פשה הנגע בבית"(ויקרא יד, מח),
- אמרו "במה הכתוב מדבר, אם בפושה בראשון הנה אמור, אם בפושה בשני הנה אמור, הא אינו מדבר אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה [הנגע]",
- ושמו גם כן דין העומד בראשון ובשני כדין פושה בשני, לאמרו בכאן בעומד בראשון ובשני "ואם בא יבא"(ויקרא יד, מח), ואמר בפושה בשני "ובא הכהן וראה"(ויקרא יד, מד) כמו שביארנו.
- ואמרו גם כן "נאמר "צרעת ממארת"(ויקרא יד, מד) בבתים, ונאמר "צרעת ממארת"(ויקרא יג, נא) בבגדים, מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני, אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני",
- וכבר קדם שדין [פושה בשני כדין] פושה בראשון,
- הנה הדין גם כן בפושה בראשון, ובפושה בשני, ובעומד בראשון ובשני, חולץ וקוצה וטח, ונותן לו שבוע, חזר יתוץ, לא חזר טעון צפורים, כמו שביארנו בסוף המשנה.
- ואמר [יתעלה] בזאת המסכתא "וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע, ולקח לחטא את הבית"(ויקרא יד, מח) וכו',
- והיה לו לומר "לחטא אותו", וכאשר אמר "לחטא את הבית" [אמרו] "הרי חוטא כאן בית אחר", מכאן לכוהה בשני, וההולך לו, שהוא קולפו וטעון צפורים.
- וכאשר הגיע הדין בעומד בראשון וכוהה בשני או הלך הנגע בשני שהוא טעון צפורים, שמענו כוהה בראשון וההולך לו בראשון אינו טעון צפורים.
וזה כלל הסמיכות והרמיזות על אלו הדינין המקובלים:
פירוש רבינו שמשון
הכהה בראשון. בשבוע ראשון כהה הנגע או שהלך לו וכהה והולך חשיב כתרין:
קולפו והוא טהור. מקרא נפקא לן כדפרישית לעיל בברייתא דתורת כהנים:
והוא טהור. ולא בעי צפרים:
הכהה בשני והולך לו. כלומר או ההולך והא נמי חשיב כתרין:
קולפו והוא טעון צפרים. בת"כ מרבי ליה כדפרישית לעיל:
הפושה בראשון. וחזר בשני וחלץ בשני וחזר ונתץ הרי חמשה:
לא חזר. טעון צפרים הרי ששה:
עמד בראשון. ופשה בשני וחלץ וחזר בשלישי ונתץ הרי שבעה:
לא חזר טעון צפרים הרי שמנה. והשתא במתני' לא תני כל העשרה בתים אבל בת"כ חשיב להו וקא מסיים בה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים. והך חשבינן לה כתרי הרי עשרה אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת"כ לא חשיב ליה דהנהו בכלל הנך עשרה ולכך מנינן כהה והולך בתרי משו' דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודיה דקתני ר' יהודה אומר הכהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קולפו וטעון צפרים אם עד שלא טהרו ה"ל כחוזר וטעון נתיצה אבל משטהרו ה"ל כנגע חדש:
תניא בתוספתא [פ"ז] אין הבית ניתץ אלא אחר חליצה:
עוד תניא בתוספתא [פ"ו] בית שנראה בו נגע במזרחו חצצו ונראה בו נגע במערבו של בית נדון כבית אחר ואם חצצו תחלה ונראה במזרחו ובסוף שבוע נראה במערבו נדון כב' בתים נראה נגע בין נסר לכותל ובין יריעה לקורו' אין נזקקין לו סלקן הרי הוא כקמוט שנתפשט וכבית הסתרים שנתגלה:
פי' חצצו שבנה קיר באמצע הבית וחלקו לשנים במערבו של בית דקודם שחצצו נדון כבית אחד וה"ל כפסיון הרחוק וטעון הכל נתיצה כאילו לא חצצו:
ואם חצצו בתחלה. קודם שהיה בו נגע כלל נדון כשני בתים ואין פושין מזה לזה:
בין נסר לכותל. דרכם היה לכסות את הקיר בנסרים של עץ שלא יתלכלך הנישוף בהם ולפרוש יריעה משמי קורה מפני עפר הנושר והנגע שבינתים כבית הסתרים דמי וטהור:
סלקן הנסרים והיריעות הרי הוא כקמוט שנתפשט וכבית הסתרים שנתגלה ויראה כתחילה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
עשרה בתים - הכהה בראשון. בסוף שבוע ראשון כהה, או הלך הנגע לגמרי. הרי שני בתים, דכשנים הן חשובים:
קולפו - קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור:
הכהה - בסוף שבוע שני, וההולך לגמרי. שנים אחרים, הרי ארבעה:
הפושה בשבוע ראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע - ואם חזר, נותץ. הרי חמשה:
לא חזר טעון צפרים - הרי ששה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ופשה בשני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. חזר, נותץ. הרי שבעה:
לא חזר טעון צפרים - הרי שמונה: עמד בעיניו בשבוע ראשון ובשבוע שני, חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. שדין העומד בעיניו בשבוע שני כדין הפושה. חזר, נותץ. הרי תשעה:
לא חזר טעון צפרים - הרי עשרה:
אם עד שלא טיהרו בצפרים נראה בו נגע - הרי הוא כחוזר, וטעון נתיצה. אבל משטיהרו, הוי ליה כנגע חדש ומסגירו:
פירוש תוספות יום טוב
הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור. דמדכהה בשני והולך לו דילפינן לקמן דקולפו וטעון צפרים. אשמעי' דכהה בראשון והולך לו דלא ה"ל עמידה קודמת. דאינו טעון צפרים. כ"פ הרמב"ם. וכתב הר"ש בס"פ דלעיל דהך קליפה דכהה לא מצינו בקרא. ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע דמשמע דאין טהרת הבית. אלא ברפוי. דהיינו שהוקצה והוטח. ע"כ. [דחליצה קיצה וטיחה מקרי רפואה. כדלקמן בד"ה עמד בזה וכו']:
הכהה בשני וההולך לו קולפו. והוא טעון צפרים. בת"כ יליף ליה מדכתיב ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר פי' הר"ש הבית יתירא דריש דביה משתעי קרא אלא לרבות בית אחר שאחרי רפואתו טעון צפרים:
עמד בראשון ופשה בשני חולן וכו'. בת"כ יליף מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. שא"א שידבר בפשה בראשון וחלץ. שכבר למדנו בג"ש דצרעת ממארת שא"צ פסיון אלא בחזרה בלבד סגי ובעי נתיצה. אלא במה הכתוב מדבר במי שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד. ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה. ומה יעשה לו ת"ל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. שענינם אחד. ועבדינן מינייהו ג"ש כאילו בשניהם כתיב ושב או כאילו בשניהם כתיב ובא. מה שיבה דבסוף שבוע ראשון ושב הכהן וראה והנה פשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. וכתב בעל קרבן אהרן דקראי הכי קאמרי. ואם ישוב הנגע וגו' וכן אם בא הכהן וראה והנה פשה. שזה וזה בסוף שבוע שני כשצרעת ממארת היא שזה יאמר על החוזר בלי פשיון כמו שביארנו בג"ש אז ונתץ הכהן וגו' ואם אינה צרעת ממארת שאינו חוזר. אלא פושה. לא ביאר משפטו. ורמזו בג"ש דביאה ושיבה:
עמד בזה ובזה חולץ וכו'. בת"כ יליף לה מדכתיב ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' בשתי ביאות הכתוב מדבר את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד מה יעשה לו. וטיהר הכהן את הבית. יכול יפטור וילך לו. ת"ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי וזה עדיין לא נרפא שלא נעשה לו שום רפואה. ופירוש כי נרפא כאשר נרפא. דא"ל שהוא טעם לוטהר הכהן משום שנרפא. דפשיטא דאין לכהן לטהרנו אא"כ שנרפא. אלא ה"ק וטהרו הכהן כאשר נעשה לו רפואתו וזה שעדיין לא נעשה לו שום רפואה מה יעשה לו. כ"פ בעל קרבן אהרן (ומה יעשה לו הרי אני דן וכו' ת"ל ואם בא יבא הכהן הרי כאן שתי ביאות) ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף ביאה האמורה למטה חולן וקוצה וטח ונותן לו שבוע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על המשנה) עשרה. כולהו דפרקין ילפינן בתורת כהנים מקראי:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
עשרה בתים. כולהו נפקא לן מקראי בת"כ וכדמפרש הר"ש ז"ל. והביא הראיות והרמיזות הרמב"ם ז"ל ג"כ:
הכהה. במקצת נוסחי מצאתי כך הכהה ובמקצת מצאתי הכוהה והכל ענין אחד אבל מפי' הר"ש ז"ל לסוף משנה ראשונה דבריש מכילתין משמע קצת דגריס הכהה ע"ש. ופי' רש"י ז"ל בפי' החומש כהה הוכהה מראיתו ע"כ. ורבינו דוד קמחי ז"ל כתב בשרש כהה והתואר כהה הנגע ויתכן להיות כהה הנגע פועל עבר מזה הכבד אלא שא"כ היה לו לינקד בחירק וכו' ע"ש. אכן הר"א ן' עזרא בפי' ישעי' ריש סימן מ"ב על פ' ופשתה כהה לא יכבנה כתב בפשיטות שהוא עבר וז"ל ופשתה כהה לא יכבנה שהוא דבר קל עד שתהי' כהה כמו והנה כהה הנגע ויש הפרש ביניהם בדקדוק כי כהה של תורה פועל עבר וזאת כהה תיאר השם ע"כ. ועיין בפירושו לתורה שפי' כהה ר"ל לא פשה ע"ש:
עמד בזה ובזה. הר"ש והרא"ש ז"ל לא גרסי זו הבבא במתני' שכתבו ובת"כ סוף פ' רביעי דפ' מצורע חשיב עוד תרי עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ונתץ תשעה לא חזר טעון צפרים הרי עשרה ובמתני' לא חשיב אלא שמנה ע"כ. אבל הרמב"ם ז"ל משמע דגריס לה במתני':
עוד כתב הר"ש ז"ל אבל סיפא דמתני' דאם עד שלא טהרו בצפרים לאו ממניינא דבת"כ לא חשיב הנהו בכלל הנך עשרה:
עוד כתב ז"ל דלכד מנינן כוהה והולך בתרי משום דחשיב להו בתוספתא כל חד וחד לחודי' דקתני ר' יהודה אומר הכוהה בשני קולפו וטעון צפרים וההולך לו קילפו וטעון צפרים ע"כ. ותימה לגרסת הר"ש והרא"ש ז"ל דקתני עשרה בתים ולא קא מפרש אלא שמנה:
תפארת ישראל
יכין
עשרה בתים הן: ר"ל עשרה מיני בתים מנוגעין הן שחלוקין בדיניהן זמ"ז:
הכהה בראשון: שבסוף שבוע א' של הסגרו. מצא שכהה הנגע ממראיתו הטמא שבתחלה. ונתהפכה למראה כשרה:
וההולך לו: ר"ל או שבסוף הסגר א' מצא שהלכה ועברה הנגע לגמרי:
קולפו: ר"ל בב' אופנים הללו קולף בפנים מקום הנגע לבד:
והוא טהור: ונפטר מיד לגמרי. הרי ב' בתים:
הכהה בשני: ר"ל ואם עמד בעינו בסוף שבוע א'. וחזר והסגירו. ובסוף הסגר שבוע ב' מצא שכהה למראה כשרה:
וההולך לו: ר"ל או שבסוף שבוע שני עברה לגמרי:
קולפו והוא טעון צפרים: ר"ל זה טעון צפרים לטהרתו כמ"ש בתורה. הרי ד' בתים:
הפושה בראשון: ר"ל ואם בסוף שבוע א' מצא שפשתה הנגע:
חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע: ר"ל מסגירו עוד שבוע שנית:
חזר ינתץ: כסוף פי"ב. הרי בית ה':
לא חזר טעון צפרים: לטהרות ככתוב. הרי בית ו':
עמד בראשון ופשה בשני: הרי בית ז':
לא חזר טעון צפרים: לטהרו. הרי בית ח':
עמד בזה ובזה: בסוף שבוע א' וב':
ינתץ: דבחזר בסוף שבוע שלישי נותץ כל הבית כסוף פי"ב. הרי בית ט' [ועמ"ש בס"ד פ"א סי' ל'. דבשהה הכהן ולא בדקו אף שמצאו עמד בעינו כבתחלה. אפילו שהה בינתיים כמה ימים ולא מחשבו כולהו רק כשבוע א'. ואם שהה שבוע א' וב' מלבדקו בינתיים. יש לו בזה קולא. ואם לא בדקו בין שבוע ב' לג' אין כאן קולא דהרי אפילו נחשבנו כבדקו הכהן בסוף שבוע ב' לא היה מחוייב השתא שעמד בעינו רק חליצה וקיצה]:
לא חזר טעון צפרים: לטהרו. הרי בית י':
אם עד שלא טהרו בצפרים: בכל מקום שהצרכנו לעיל צפרים. אפילו בסוף שבוע ב':
ואם משטהרו בצפרים: דאז דינו כנגע חדש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת