משנה מעשר שני ג ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת מעשר שני · פרק ג · משנה ב | >>
אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעט באכילתו, ורבי שמעון מתיר.
אמר להם רבי שמעון: מה אם הקל בזבחי שלמים, שהוא מביאן לידי פיגול ונותר וטמא, לא נקל בתרומה?
אמרו לו: מה אם הקל בזבחי שלמים, שהן מותרים לזרים, נקל בתרומה, שהיא אסורה לזרים?
משנה מנוקדת
אֵין לוֹקְחִין תְּרוּמָה בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַעֵט בַּאֲכִילָתוֹ;
- וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.
- אָמַר לָהֶם רַבִּי שִׁמְעוֹן:
- מָה אִם הֵקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים, שֶׁהוּא מְבִיאָן לִידֵי פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, לֹא נָקֵל בִּתְרוּמָה?
- אָמְרוּ לוֹ:
- מָה אִם הֵקֵל בְּזִבְחֵי שְׁלָמִים, שֶׁהֵן מֻתָּרִים לְזָרִים,
- נָקֵל בִּתְרוּמָה, שֶׁהִיא אֲסוּרָה לְזָרִים?
נוסח הרמב"ם
אין לוקחין תרומה - בכסף מעשר,
- מפני שהוא ממעט - את אכילתו.
- רבי שמעון - מתיר.
- אמר להם רבי שמעון:
- אם הקל - בזבחי שלמים,
- שהוא מביאן - לידי פגול, נותר, וטמא,
- לא נקל - בתרומה?
- אמרו לו:
- אם הקל - בזבחי שלמים,
- שהן מותרין - לזרים,
- נקל בתרומה - שהיא אסורה לזרים?.
פירוש הרמב"ם
מפני שהוא ממעט באכילתו - עניינו שימעט באכילתו לפי שהתרומה אסורה לזרים ולטבול יום, והמעשר מותר לזרים ולטבול יום. וכמו כן ממעט באכילת תרומה, כי התרומה מותרת לאונן ותאכל בכל מקום, ומעשר שני אסור לאונן למאמר השם "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד), וגם כן אסור לאכלו אלא בירושלים כמו שנתבאר בתורה.
וכבר קדם לך כי מעות מעשר שני קונין בהם בהמות, ומקריבין אותן זבחי שלמים, והשלמים בלי ספק קודש יתפסלו כשהן פגול או נותר או טמא ואסור לאכלן, והתרומה אין בה לא דין פגול ולא דין נותר. ועוד כי לא כל הדברים המטמאין את הקודש, הם מטמאין את התרומה, כמו שיתבאר בפרק שני ממסכת טהרות (משנה ב).
ופגול - עניינו שתהיה מחשבתו בשעת הזביחה שיאכל ממנו אחר הזמן הקצוב לאכילתו, הוא מה שאמר השם "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו, פגול הוא לא ירצה"(ויקרא ז, יח).
ונותר - הוא מה שאמר השם "והנותר באש תשרופו"(ויקרא ז, יז).
ואמר בבשר טמא, "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף"(ויקרא ז, יט).
ועוד יתבארו דיני הפגול והנותר בפרט במסכת זבחים.
ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש רבינו שמשון
שהוא ממעט באכילתו של מעשר מפרש בירושל' (הל' ב') משום דתרומה אסורה לטבול יום ובפ' כל הזבחים שנתערבו (דף עו:) גרסינן מפני שממעט באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפירש שם בקונט' שממעט מקום אכילתו דעכשיו לא יאכלנה אלא בירושלים ואסורה השתא לאונן וסתם תרומה שריא כדאיתא בפ' הערל (דף עג:) ואין גירסא זו מכוונת דאמעשר קפיד ולא אתרומה כדמוכח ממתני' דמייתי עלה מזבחי שלמים אם הקל בזבחי שלמים שמותר לקנות בהמה לזבחי שלמים כדאיתא בפ"ק (מ"ג) אע"פ שממעט באכילת מעשר טובא דיכול לבוא לידי פיגול ונותר וטמא תני בירושל' (שם) אין לוקחין שביעית בכסף מעשר אמר ר"י מחלוקת [כלומר] והלכה כרבי שמעון דשרי במתני' וכמו כן לא חייש הכא אע"פ שממעט באכילת מעשר דאסור לאחר הביעור משום שביעית וכי האי גוונא פליגי במסכת שביעית פ"ח (מ"ז) דתנן אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול ור' שמעון מתיר שלא יביא שמן לידי פסול לאחר הביעור מפני ירק שביעית שנתבשל בו אמר רבי יונה דברי הכל היא אוכלי תרומה זריזין הם התיב ר' חנינא קומי רבי מנא והתנן (פסחים פ"ט מ"ח) נתערב בבכורות רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו ותני עלה יאכלו כחמור שבהן א"ל אוכלי פסח בשעתו זריזין הם כאוכלי תרומה תדע לך שהיא כן דתנינן (שבת פ"א מ"י) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצלו מבעוד יום ותנן (שם) משלשלים את הפסח לתנור עם חשיכה ומוכח בסוף מי שהיה טמא (דף צח:) ר' שמעון לטעמיה דמביאין קדשים לבית הפסול דתנן אשם שנתערב בשלמים רבי שמעון אומר ישחטו ויאכלו כחמור שבהן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מפני שהוא ממעט באכילתו: דתרומה אסורה לטבול יום ולזרים: ורבי שמעון מתיר - דסבר מותר להביא קדשים לבית הפסול:
מה אם היקל בזבחי שלמים - שקונים שלמים בכסף מעשר שני ואע"פ שממעט באכילתו שיכולין לבא לידי פגול ונותר וטמא, לא נקל בתרומה לקנותה בכסף מעשר שני שאין בה דין פגול ונותר ולא דין טמא, שלא כל הדברים המטמאין את הקדש מטמאין את התרומה ואין הלכה כרבי שמעון:
פירוש תוספות יום טוב
לא נקל בתרומה. מה שפירש הר"ב שלא כל הדברים המטמאים את הקדש מטמאים את התרומה. כדתנן [במשנה ב] ד וה דפ"ב ממס' טהרות:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מפני שהוא ממעט באכילתו: גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש"י ז"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש"י ז"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר"ש שירילי"ו ז"ל. והרמב"ם ז"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני':
ונותר: כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא"כ במעשר שני:
ויוצא: גרסי' ול"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול:
שכן מותרים לזרים: ולית בזה מיעוט אוכלין אע"ג דאית בהו מיעוט זמן:
נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים: ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר"ש שירילי"ו ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש:
תפארת ישראל
יכין
מפני שהוא ממעט באכילתו: דתרומה אסור לזר ולטבו"י. וכ"כ ממעט עי"ז אכילת התרומה דמותרת לאונן ומותר גם להוציאה מירושלים ולאכול בחוץ והשתא כשקנה אותה במעות מע"ש אסור בשניהן:
ורבי שמעון מתיר: דס"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול:
אמר להם רבי שמעון מה אם היקל בזבחי שלמים: דזה עיקר מצות מע"ש לקנות עבורו שלמים:
אמרו לו מה אם היקל בזבחי שלמים שהן מותרים לזרים: דאע"ג דאימורין וחזה ושוק אסור לזרים הרי רוב הבשר מותר לזרים ולא גרעו אימורים מעור וקנקן [ועיין פ"א מ"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת