משנה זבחים יב רמבם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

נוסח הרמב"ם[עריכה]

(א) טבול יום, ומחוסר כיפורים - אינן חולקין בקדשים לאכל לערב.

אונן -
נוגע - ואינו מקריב, ואינו חולק לאכל לערב.
בעלי מומין -
בין בעלי מומין קבועין, בין בעלי מומין עוברין -
חולקין, ואוכלין - אבל לא מקריבין.
וכל שאינו ראוי לעבודה - אינו חולק בבשר.
וכל שאין לו בבשר - אין לו בעורות.
אפילו טמא - בשעת זריקת דמים,
וטהור - בשעת הקטר חלבים -
אינו חולק בבשר,
שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז לג).


(ב) כל שאין לו בבשר - אין לו בעורות,

שנאמר: "עור העולה אשר הקריב לכוהן, לו יהיה" (ויקרא ז ח).
כל שלא זכה המזבח בבשרה - לא זכו הכהנים בעורה,
שנאמר: "עולת איש" (שם),
עולה - שעלת לאיש.
עולה שנשחטה שלא לשמה -
אף על פי שלא עלת לבעלים - עורה לכהנים.
אחד עולת האיש, ואחד עולת האישה - עורותיהן לכהנים.


(ג) עורות קדשים קלים - לבעלים.

עורות קודשי קדשים - לכהנים.
קל וחומר -
מה אם עולה, שלא זכו בבשרה - זכו בעורה,
קודשי קדשים, שזכו בבשרן - אינו דין שיזכו בעורן,
אין המזבח מוכיח, שאין לו עור - מכל מקום.


(ד) כל הקדשים, שאירע בהן פסול -

קודם להפשטן - אין עורותיהן לכהנים.
לאחר הפשטן - עורותיהן לכהנים.
אמר רבי חנניה סגן הכהנים:
מימי - לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה.
אמר רבי עקיבה:
מדבריו למדנו -
שהמפשיט את הבכור, ונמצא טריפה - שיאותו הכהנים בעורו.
וחכמים אומרין:
אין לא ראיתי - ראיה,
אלא - יצא לבית השריפה.


(ה) פרים הנשרפים, ושעירים הנשרפים -

בזמן שהן נשרפין כמצותן -
נשרפין בבית הדשן,
ומטמאין בגדים.
ואם אינן נשרפין כמצותן -
נשרפין בבית הבירה,
ואין מטמאין בגדים.


(ו) היו סובלין אותם - במוטות.

יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים לא יצאו -
הראשונים - מטמאין בגדים,
והאחרונים - אינן מטמאין בגדים, עד שיצאו.
יצאו - אלו ואלו מטמאין בגדים.
רבי שמעון אומר:
אלו ואלו אינן מטמאין בגדים - עד שיצת האור ברובן.
ניתך הבשר - אין השורף מטמא בגדים.


הדף הראשי של משנה זבחים יב