משנה דמאי ב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ב · משנה ד | >>
הנחתומים לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה.
החנוונים אינן רשאין למכור את הדמאי.
כל המשפיעין במדה גסה, רשאין למכור את הדמאי.
אלו הן המשפיעין במדה גסה, כגון הסיטונות יא ומוכרי תבואה.
משנה מנוקדת
הַנַּחְתּוֹמִים לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ,
- אֶלָּא כְּדֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה.
הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי.
- כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה, רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי.
- אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה,
- כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְּבוּאָה.
נוסח הרמב"ם
הנחתומין -
- לא חייבו אותם חכמים להפריש - אלא כדי תרומת מעשר וחלה.
- החנוונים -
- אינן רשאין למכור את הדמאי.
- כל המשפיעין במידה גסה -
- רשאין למכור את הדמאי.
- ואלו הן המשפיעין במידה גסה? -
- כגון הסיטונות, ומוכרי תבואה.
פירוש הרמב"ם
נחתומין - הן האופים. לא יחייבו אותם להוציא מן הדמאי מעשר שני, כדין הדמאי, על פי אשר בארנו. והקלו עליהם בדבר זה, מפני שהשוטרים הממונים עליהם, נוגשים אותם תמיד, ויתקנו משקליהם, וגזרו עליהם במכירתם קצב ידוע.
והחנונין - הם בעלי חנויות. אסור להם מכירות הדמאי, מפני שיקנו הנערים הקטנים מהם, והם אינם בקיאים להוציא מתנות הדמאי, ויאכלו טבל ולא ידעו.
ופירוש משפיעים - המוסיפים על המידה, וימכרו במידה גסה. והתירו להם למכור הדמאי, מפני שהם מוכרין במידה גסה, וימלאו המידה ביותר, ויוסיפו בו, ויקח הקונה יותר מן הראוי לו. ועל כן, שם הפרשת מתנות הדמאי - על הקונה, ולא על המוכר.
וסיטונות - הוא קיבוץ. ו"סיטון", הוא המוכר מאכלים רבים, במידה גסה:
פירוש רבינו שמשון
לא חייבו אותם בנחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהוא דמאי ודוקא במוכר לחבר אבל במוכר לעם הארץ חייב להפריש [מ"ש]:
כדי תרומת מעשר. דהיינו אחד ממאה ואע"פ שאין להפריש תחלה *מעשר ראשון יכול לתקן כדתנן לקמן בפ"ה (משנה א) גבי לוקח מן הנחתום ובלוקח מן הנחתום החמירו יותר דמפריש נמי מעשר שני כדתנן התם ובפ"ק דיומא (ט.) פריך בשלמא תרומה גדולה לא דתניא לפי ששלח בכל גבול ארץ ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המוציא מחברו עליו הראיה אלא מעשר שני ניפרוש וניסקיה וניכליה בירושלים אמר עולא מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותו במקלות כל י"ב חדש ואומרים להן מכרו בזול לא אטרחינהו רבנן ומיהו זימנין דמיחייב במעשר שני דתני עלה בתוספתא (פ"ג) בד"א במוכר על פתח ביתו אבל במוכר בפלטר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני:
ירושלמי (ה"ד) תמן תנינן הלוקח מנחתום כיצד מעשר הכא את אמרת הלוקח מפריש והכא את אמרת נחתום מפריש ר' יונה אומר איתפלגון ר' יוחנן ור' אליעזר חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה פי' הלוקח מנחתום היא לקמן בפ"ה. ודבר תימה מאי קשיא ליה דמתני' בנחתום חבר והתם בחבר שלוקח מנחתום עם הארץ וצריך לומר דמשמע לי' דנחתום דהתם כנחתום דהכא הכל בחבר ומסיק דר' יוחנן תירץ כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש הואיל וראויה לכהן לאכילה אבל עושה בטומאה כגון שלקח מעם הארץ פירות שהוכשרו דנטמאו לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור' אליעזר תירץ במדה דקה וטעמא דמפריש כשמוכר במדה דקה מפרש התם אמתני' דהחנוני מפני תינוקות שלא יאכלו טבל רבי לא בשם ר' יוחנן מדה דקה הואיל והמוכר משתכר הוא מפריש מדה גסה [הלוקח משתכר] לוקח מפריש ופריך התם וקשיא על דר' יוחנן אם בעשה בטהרה יפריש על הכל כלומר אפי' מעשר שני ומשני בדין היה שלא יפריש כלום שאין מוסרים ודאי לעם הארץ דאפי' ודאי לא היה ראוי לאסור למכור אלא לעם הארץ ואנו במוכר לחבר עסקינן וטריח' במילת' טובא במעשר שני לפי שזקוק לאוכלו בירושלים הלכך לא אטרחוהו רבנן בדמאי לנחתומין העשוי למכור לחבר אלא חבר הלוקח מהן יפרישנו וזה כטעמא דפרישית בפ"ק דיומא ואין לפרש דה"ק שאין מוסרין ודאי לעם הארץ אלא דמאי מוסרין דהא אין מוסרין דמאי לעם הארץ והדר פריך וקשיא על דר"א אם במדה דקה יפריש על הכל כלו' אף במדה גסה ולא משני כלום לפי שכבר תירץ לר' יוחנן והוא הדין לר' אלעזר:
אין רשאין למכור דמאי. עד שיהא מתוקן לפי שהחנונים מוכרין במדה דקה וטעמא במדה דקה כדפרישית או מפני תינוקות או מפני שמשתכר:
במדה גסה. לקמן מפרש איזהו מדה גסה:
הסיטונות. דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרים לחנונים:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
הנחתומים - נחתום חבר שלקח תבואה מעם הארץ שהיא דמאי לא חייבו אותו חכמים להפריש:
אלא כדי תרומת מעשר - שהיא אחד ממאה אבל לא מעשר שני, מתוך ששוטרי המלך ונוגשיו חובטים אותם בכל שעה ואומרים להם מכרו בזול לא הטריחו עליהם חכמים במעשר שני שטרחו מרובה שצריך לאכלו בירושלים. ודוקא כשמוכר לחבר שהלוקח יפריש מעשר שני, אבל אם מוכר ט לעם הארץ חייב להפריש מעשר שני קודם שימכור:
החנונים - שמוכרים מעט מעט בחנות, אינן רשאין למכור את הדמאי, הואיל והן משתכרים הרבה עליהם מוטל לתקן. אי נמי מפני שרגילין למכור לתינוקות שלא יאכלו התנוקות דבד שאינו מתוקן:
כל המשפיעים - שמוכרים בשפע הרבה ביחד:
במדה גסה - לקמן מפרש כמה היא מדה גסה:
רשאין, למכור את הדמאי - דרך המוכרים הרבה ביחד להוסיף על המדה ולכך נקראו משפיעים שעושין מדה גדושה ומוסיפים על המדות. ומשום הכי לא הטילו עליהם להפריש את הדמאי אלא על הלוקח מהם:
סימונות - הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה מבעלי התבואה ומוכרים אותה לחנונים במדה גסה:
פירוש תוספות יום טוב
הנחתומים. כתב הר"ב וכן הר"ש נחתום חבר וכו' ודוקא כשמוכר לחבר וכו' אבל אם מוכר לעם הארץ וכו': והא דתנן לעיל אין חבר רשאי למכור לעם הארץ לח ויבש וכו'. ודוחק לומר דהכא באם עבר ומכר לעם הארץ קאמרי. ואפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא נאמן בלבד דודאי לא בעינן הכא אלא נאמן למעשרות ולאו לענין טהרה עסקינן. וכה"ג במשנה ח פרק ה. ועי' בסוף פ"ו. ועוד אפשר לומר דהכא אליבא מאן דסבירא ליה דמותר לגרום טומאה וכו' פי' לה בחבר וכו'. ועי' מ"ש בפרק ו משנה ו:
כדי תרומת מעשר וחלה. מפורש בריש פ"ה. ומ"ש הר"ב מתוך ששוטרי המלך וכו'. גמ' פ"ק דיומא [ע. ] ולקמן בריש פ"ה מפרש הר"ב דהכא בנחתומים המוכרים במדה דקה עסקינן ומהני תרי טעמי דמפרש הכא בחנונים לכך חייבוהו בתרומת מעשר וחלה כמ"ש שם. ופטרוהו ממעשר שני מתוך ששוטרי וכו' כמ"ש הכא. ולא קפדינן אתינוקות בטבול למעשר שני בדמאי:
הסיטונות. כתב הרשב"ם בסוף פ"ה דב"ב סיטון חטין בלשון יון ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון ע"כ. והוסיף הר"ן ועל זה נקרא כל תגר גדול בין מיבש בין מלח סיטון שהוא שם יוני למוכר סחורות הרבה ע"כ. אבל התוס' דב"מ דף מח ע"א כתבו דלא נקרא סיטון אלא מוכר בלח. ונראה לי ראיה לדבריהם מדתנן הכא הסיטונות ומוכרי תבואה דש"מ דסיטונות לאו מוכרי תבואה הן שהוא ביבש. ולשון הר"ב שכתב סיטונות הם הסוחרים הגדולים הקונים תבואה וכו'. איני יכול ליישבו דהא ומוכרי תבואה תנן. ולשון הר"ש הסיטונות דרכן לקנות פירות מרובין ומוכרין לחנונים. וגם זה הפירוש דחוק דאם כן תרתי ביבש למה לי. ועוד דלקמן מפרש מתניתין גסה דלח. ולהר"ב והר"ש לח מאן דכר שמיה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) והא דתנן לעיל דאין תבר רשאי למכור לעם הארץ. אפשר לומר דחבר דהכא לאו דוקא אלא דנאמן למעשרות. ועוד י"ל דאתיא אליבא דמאן דאמר דמותר לגרום טומאה כו': ולקמן בריש פרק ה' מפרש דהכא במוכרים במדה דקה עסקינן ומתרי טעמי דדזנונים הוא. תוי'ט:
(יא) (על המשנה) סיטון. בלשון יון חטין ומשום שקונה הרבה חטין ביחד קורא לו סיטון רשב"ם ועל זה נקרא כל תגר גדול סיטון:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא תרומת מעשר וחלה: גרסי' וכן הגיה הח' הר"ר יהוסף ז"ל וכ' פי' והלוקח יפריש מעשר שני דהא תנן לקמן הלוקח מן הנחתום כיצד הוא מעשר וכו' ומע"ש בצפונו וכו' ע"כ. ובנחתום חבר פירשה רש"י והר"ש והרא"ש ז"ל. וכתב החכם ה"ר אלעזר אזכרי ז"ל נראה שהוזקקו לפרש כן שאם הנחתום ע"ה שלקח תבואה מע"ה אחר שא"ל עשרתי הרי הוא מאמינו וסומך עליו ואינו שומע לדברי חכמים שחושדין לע"ה ואפי' תמ"ע לא יפרישו ומה תועלת יש בהא דתנן לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תמ"ע וכו' ע"כ. וכתב הר"ש ז"ל ומיהו זימנין דמיחייב במע"ש דתני עלה בתוספתא בד"א במוכר בחנותו או על פתח חנותו אבל המוכר בפלטר או בחנות הסמוכה לחנותו חייב בשני ע"כ. ובירושלמי פריך דהכא תנן דהנחתום מפריש תרומת מעשר ולק' ברפ"ה תנן הלוקח מן הנחתום מפריש תמ"ע. ופליגי בה ר"י ור"א. חד אמר כאן בעושה בטהרה כאן בעושה בטומאה. פי' נחתום העושה בטהרה שלקח תבואה שלא הוכשרה מע"ה הואיל וחזיא לאכילת כהן הטילו על הנחתום להפריש. אבל אם לקח תבואה שהוכשרה ועושה בטומאה הואיל ולא חזיא אלא להסקה לא הטריחו את הנחתום להפריש. וחד אמר כאן במדה דקה כאן במדה גסה. פי' אם הוא מוכר במדה דקה יפריש הנחתום. ומפרש בירוש' מפני התינוקות הקונים במדה דקה ויאכלו טבל א"נ לפי שמוכר במדה דקה ומשתכר הרבה הטילו עליו להפריש. והא דלא משני הכא בנחתום חבר ולקמן בנחתום ע"ה דמשמע ליה דתרווייהו איירי בחד ענין עכ"ל הרא"ש ז"ל. והביאו ר"ע ז"ל לקמן רפ"ה:
תפארת ישראל
יכין
הנחתומים: נחתום חבר שקנה דמאי:
לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה: והלוקח ממנו יפריש מעשר שני. משום דהשוטרים מכריחין לנחתומים למכור בזול. ונ"ל דלא הרויח הנחתום רק שא"צ להפריש מע"ש. אבל עכ"פ צריך לקרוא שם למעשר ראשון ולמעשר עני בשנתו. וכלקמן [פ"ד מ"ג] דהרי לא מפסיד מידי בשיקרא שם. מיהו במוכר לע"ה חייב בכל:
החנונים אינן רשאין למכור את הדמאי: מדמשתכר הרבה. חייבוהו גם במע"ש:
כל המשפיעין במדה גסה: שמוכרים הרבה ביחד:
רשאין למכור את הדמאי: מדדרכם לתת מדה גדושה ואינן מרויחים הרבה:
אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות: סוחר גדול בלח:
ומוכרי תבואה: סוחר גדול ביבש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת