משנה בכורות ט א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ט · משנה א | >>
מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין.
ונוהג בבקר ובצאן, ואינן מתעשרים מזה על זה.
בכבשים ובעזים, ומתעשרין מזה על זה.
בחדש, ובישן, ואינן מתעשרין מזה על זה.
שהיה בדין, מה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה, אין מתעשרין מזה על זה, הכבשים והעזים שהם כלאים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה, תלמוד לומר (ויקרא כז) "וצאן", משמע כל צאן, אחד.
משנה מנוקדת
מַעְשַׂר בְּהֵמָה,
- נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
- בִּפְנֵי הַבַּיִּת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
- בְּחֻלִּין,
- אֲבָל לֹא בְּמֻקְדָּשִׁין.
- וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן,
- וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה;
- בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים,
- וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה;
- בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן,
- וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה.
- שֶׁהָיָה בַּדִּין:
- מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן,
- שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה,
- אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה;
- הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים,
- שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה,
- אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה?
- תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז, לב): "וָצֹאן";
- מַשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:
- שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה,
נוסח הרמב"ם
מעשר בהמה נוהג -
- בארץ ובחוצה לארץ,
- בפני הבית ושלא בפני הבית,
- בחולין - אבל לא במוקדשין.
- נוהג בבקר ובצאן - ואינן מתעשרין מזה על זה.
- בכבשים ובעזים - ומתעשרין מזה על זה.
- בחדש ובישן - ואינן מתעשרין מזה על זה.
- שהיה בדין -
- ומה אם החדש והישן שאינן כלאים זה בזה - אינן מתעשרין מזה על זה,
- כבשים ועיזים שהן כלאים זה בזה - אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה?
- תלמוד לומר: "וצאן" (ויקרא כז לב) - כל משמע צאן אחד.
פירוש הרמב"ם
כבר זכרנו פעמים רבות שמעשר בהמה מקריבין ממנו חלבו ודמו, ואוכלין אותו הבעלים בירושלים, ואם אירע בו מום יאכל בטומאה בכל מקום.
ומה שאמר בכאן שהוא נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית - הוא דין תורה, אבל משום תקלה אמרו "אינו נוהג אלא בפני הבית, גזירה שמא לא יהא שם מקדש ויאכל חוצה לארץ בלא מום".
ומה שאמר אבל לא במוקדשין - ואפילו היו קדשים קלים, ואפילו על דעת האומרים קדשים קלים ממון בעלים הוא.
וחדש הוא הנולד באותה שנה, וישן הוא הנולד בשנה שלפניה. אמר רחמנא "עשר תעשר"(דברים יד, כב) וגו', אמרו בשני מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, וכמו שמעשר דגן אין מעשרין מן הישן על החדש ולא מן החדש על הישן לפי שנאמר "היוצא השדה שנה שנה"(דברים יד, כב), כך מעשר בהמה לא יהא אלא "שנה שנה", רוצה לומר אין מעשרין משנה לחברתה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מעשר בהמה - כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו, ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום:
בפני הבית ושלא בפני הבית - והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה וצריך לשהוייה עד שתפול בה מום ואתי בה לידי תקלה א דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום:
אבל לא במוקדשין - כגון קדשים קלים, דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו סד"א ליעשר, קמ"ל והיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש:
בכבשים ועזים - כלומר ונוהג בכבשים ובעזים:
ומתעשרין מזה על זה - מדרבי רחמנא וצאן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה ב לענין מעשר:
בחדש - שנולדו לאחר ראש חודש אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה:
ובישן - שנולדו קודם אלול:
ואין מתעשרין מזה על זה - מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא דהא כתיב (דברים יד) שנה שנה, דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא:
פירוש תוספות יום טוב
מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס':
נוהג בארץ ובח"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח"ל ויקריבנו ת"ל (דברים י"ב) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש"מ והשתא אי דלא כר"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס"ל דלא כר"ע:
ושלא בפני הבית. כתב הר"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד"ת כמ"ש ברפ"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש"י שהעתקתי ברפ"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ"ק דף ג' דאה"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש"ך:
ומתעשרין מזה על זה. כתב הר"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב"ם פ"ז מה"ב. וכדכתב הר"ב בפ"ק משנה ד':
[*בחדש. פי' הר"ב שנולדו אחר ר"ח אלול. שהוא ר"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה':
ואין מתעשרין כו'. כתב הר"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ"ג ע"ב] ולעיל ברפ"ק דר"ה לא דקדק הר"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק"ו ולעיל בפ"ה מ"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע"ג דלר"י בר"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(א) (על הברטנורא) דבשב ולא תעשה מצי למיעקר דבר תורה כמו שמצינו בריש פרק י' דיבמות. ועוד, דאין איסור אכילה קודם עישור אלא חכמים קבעו זמן כדלקמן משנה ו'. ועתוי"ט:
(ב) (על הברטנורא) ששניהם נקראים שה. הר"מ. וכמו שכתב הרב בפרק קמא משנה ד':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
מעשר בהמה: הרא"ש ס"פ כל פסולי וביד פ"א דהלכות בכורות סי' ה' ובר"פ ששי ובפ"ז סי' די ה':
נוהג בארץ ובח"ל: והא דאמרינן בריש שלוח הקן דכל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך לבד מראשית הגז היינו בהנהו דתני בההיא מכילתא אבל הכא לצורך הוא ע"כ. פי' דבגמרא פנייך לימא מתני' דקתני נוהג בארץ ובח"ל דלא כר' עקיבא דתניא וכו' ומשני אפילו תימא ר"ע היא הא דאמר ר"ע אי אתה מעלה מעשר בהמה מח"ל ליקרב קאמר אבל מיקדש קדיש אפילו בח"ל ליאכל במומו ולא בעודו תמים:
אבל לא במוקדשין: קדשים קלים וכר' יוסי הגלילי דס"ל ממון בעלים הוא סד"א ליעשר ותיחול קדושת מעשר אקדשים קלים ונ"מ דאע"ג דשלמים הוו בני פדיון מעשר קאי עליה בלא יגאל ובלא ימכר קמ"ל דלא חיילא דיהיה קדש אמר רחמנא ולא שכבר קדש:
ת"ל וצאן כל משמע צאן אחד: כך צ"ל. ופי' הרגמ"ה ז"ל כל משמע צאן כל דכתיב אמעשר בקר שדי ההוא כל אצאן דלהוי כל משמע צאן אחד וכבשים ועזים איקרו צאן דכתיב ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל שם פ"ז ששניהם נקראים שה ע"כ. וגם הר"ר יהוסף ז"ל הגיה כן וכתב כן מצאתי הגירסא כל משמע צאן אחד וכן נ"ל עיקר וה"פ כל משמעות של צאן הוא אחד למעשר והרי כבשים ועזים כולם נקראים צאן ועל כן מתעשר מזה על זה ע"כ: ובספר יראים סי' ת"א נראה דגריס כל הנשמע צאן אחד ופי' כל הנקרא צאן דבר אחד ע"כ. ואיתה בתורת כהנים פרשת בחקתי פרשה י"ב:
תפארת ישראל
יכין
מעשר בהמה: שחייב כל אדם לעשר הבהמות שנולדו בעדרו. ומקריב מהעשירי חלבו ודמו. והשאר נאכל כולו לבעלים בירושלים. ואם המעשר בעל מום. נאכל בטומאה בכל מקום:
בפני הבית ושלא בפני הבית: וקיי"ל דאינו נוהג בזה"ז. כדי שלא יכשל בו בגיזה ועבודה. או שיאכלנו קודם שיומם:
בחולין אבל לא במוקדשין: אפילו בשלמים דממון בעלים הוא. אין חל שם מעשר עליו. מדכבר קדוש:
ומתעשרין מזה על זה: מכבשים על עזים או איפכא:
בחדש: שנולדו מראש חודש אלול ואילך:
ובישן: שנולדו קודם ר"ח אלול:
ואינן מתעשרין מזה על זה: מדהוקש למעשר דגן שאינו מתעשר משנה על חברתה:
משמע כל צאן אחד: וא"א לומר ק"ו איפכא מכבשים ועזים על חדש וישן. מדכתיב עשר תעשר דהיינו ב' מעשרות. של דגן ושל בהמה דהוקשו אהדדי. מה מעשר דגן אינו מחדש אישן. מדכתיב גביה שנה בשנה. אף מעשר בהמה כן. והא דלא מייתי תנא הך ק"ו והך ילפותא. היינו מדבעי לאשמעינן קולא ודו"ק. א"נ משום דילפותא דכל צאן אחד אינו פשוט כל כך כילפותא דהיקש דעשר תעשר:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת