משנה בכורות ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת בכורות · פרק ב · משנה ו | >>
רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהן כאחד, רבי יוסי הגלילי אומר, שניהן לכהן.
שנאמר (שמות יג), הזכרים לה'.
וחכמים אומרים, אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכהן.
רבי טרפון אומר, הכהן בורר לו את היפה.
רבי עקיבא אומר, משמנים ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב.
וחייב במתנותח.
רבי יוסי פוטר.
מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו.
רבי עקיבא אומר, המוציא מחברו עליו הראיה.
זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום.
משנה מנוקדת
רָחֵל שֶׁלֹּא בִּכְּרָה,
- וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים,
- וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד,
- רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
- שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן,
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, יב):
- "הַזְּכָרִים לַה'".
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- אִי אֶפְשָׁר;
- אֶלָּא אֶחָד לוֹ, וְאֶחָד לַכֹּהֵן.
- רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
- הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה;
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- מְשַׁמְּנִים בֵּינֵיהֶן,
- וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.
- וְחַיָּב בְּמַתָּנוֹת;
- רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.
- מֵת אֶחָד מֵהֶן,
- רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
- יַחֲלֹקוּ;
- רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
- רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר:
- זָכָר וּנְקֵבָה,
- אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם:
נוסח הרמב"ם
רחלו שלא ביכרה,
- וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחת -
- רבי יוסי הגלילי אומר: שניהם לכוהן,
- שנאמר: "הזכרים לה'" (שמות יג יב).
- וחכמים אומרין: אי אפשר, אלא - אחד לו, ואחד לכוהן.
- רבי טרפון אומר: כוהן בורר לו את היפה.
- רבי עקיבה אומר: משמנין ביניהן,
- והשני ירעה עד שיסתאב - וחייב במתנות.
- רבי יוסי - פוטר.
- מת אחד מהן -
- רבי טרפון אומר: יחלוקו.
- רבי עקיבה אומר: המוציא מחברו עליו הראיה.
- זכר ונקבה - אין כאן לכוהן כלום.
פירוש הרמב"ם
אי אפשר - רוצה לומר שאי אפשר לצאת שני ראשים כאחת, אלא האחד קודם.
ומה שאמר רבי עקיבא משמנין ביניהן, אינו מעניין השיעור עד שיהא נגזר משומא ושמין, אבל הוא מן "שמן" רוצה לומר מעניין השומן, והוא שהכהן נוטל כחוש וישראל נוטל השמן. ואין הפרש ביניהן אלא הטוב, שישראל נוטל הטוב לפי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא מה שאמרו "כהן נוטל כחוש, והא משמנים ביניהן תנן, מאי משמנין ביניהן, שמן יהיה ביניהן".
ויתחייב השני במתנות ממה נפשך, אם בכור הוא כולו לכהן, ואם אינו בכור המתנות לכהן.
ולרבי יוסי, הואיל ונסתאב כאילו הגיע ליד כהן ונתן אותו לישראל שאינו חייב במתנות, כמו שנתבאר בעשירי מחולין.
והלכה כרבי עקיבא בכל (וכרבי יוסי):
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
שנאמר הזכרים לה' - הזכרים משמע שנים:
אי אפשר - לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד, אלא האחד יצא תחלה ולא ידעינן הי מינייהו:
בורר לו את היפה - דמסתמא היפה והבריא נפק ברישא:
משמנים ביניהן - הבעלים והכהן אין להם יתרון זה על זה בחלוקתן אלא השומן, שהישראל נוטל השומן ומניח הכחוש לכהן, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כרבי עקיבא:
והשני - שנשאר לישראל, ירעה עד שיפול בו מום ואח"כ יאכל, דספק בכור הוא, הלכך אינו נשחט תמים. ובאותו של כהן לא צריך למימר דודאי אינו שוחטו עד שיהא בו מום, דבזמן הזה קמיירי ז:
וחייב במתנות - הישראל כשישחטנו יתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ממה נפשך, אי בכור הוא כולו לכהן, אי לאו בכור הוא חייב במתנות:
ורבי יוסי פוטר - דהוי כאילו זכה בו כהן והגיע לידו ט וכשנפל בו מום נתנו לישראל, ונמצא שהוא פטור מן המתנות, הואיל וחשבינן ליה כאילו בא מיד כהן לישראל. והלכה כרבי יוסי:
רבי טרפון אומר יחלוקו - דהדר ביה רבי טרפון ממאי דאמר לעיל דכהן בורר לו את היפה, וסבר דמחיים נמי שמין את שניהם בדמים וחולקים את הדמים. דלשניהן יש חלק בשניהם י, הלכך מת אחד מהם יחלוקו את החי:
רבי עקיבא אומר המוציא מחבירו עליו הראיה - והלכה כר' עקיבא:
זכר ונקבה אין לכהן כלום - דשמא נקבה יצאתה תחלה והמוציא מחברו עליו הראיה. והכא אפילו ר' טרפון מודה יא, דהתם הוא דקא פליג משום דודאי הוי חד לכהן הלכך יפה כחו לחלק בשוה, אבל הכא הורע כחו דשמא לא שייכא בכורה כלל. ומיהו ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכלנו, דספק הוא:
פירוש תוספות יום טוב
וחכ"א א"א. פירש הר"ב א"א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד כו'. ובגמ' פ"ק דף ט'. הא איכא חציצת אחיו בינו לבין הרחם. וכתיב פטר כל רחם. עד שיפטור כל הרחם [וא"כ אפילו ראשון לא יהא קדש] ולר"י ליכא למפרך. דכיון דתרווייהו קדשי כחד דמו. אמר רב מין במינו אינו חוצץ:
משמנין ביניהן. פירש הר"ב השומן כו' ועיין מ"ש בספ"ז דב"ב:
והשני ירעה עד שיסתאב. פירש הר"ב. והשני שנשאר לישראל וכו'. ובאותו של כהן לא צריך למימר כו' דבזמן הזה קמיירי. א"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא (למימר) [למיחש] משום חולין בעזרה לפיכך [יאכל] נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל. דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי. כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים [דף קל"ב]. הלכך תנא כולה מתניתין בישראל. מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו. רש"י:
וחייב במתנות. סתם משנה היא זו. רש"י. ואע"ג דוהשני ירעה וכו'. דברי ר"ע הן. מפרש רש"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בדישראל. ר"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר"ע והשני כו'. משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות. ועיין משנה ח':
רבי יוסי פוטר. כתב הר"ב דהוי כאילו זכה כהן כו' שאע"פ שלא זכה עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים בפ"ה דפאה משנה ב'. והיינו טעמא דפסק הר"ב כר"י. וכן פסק הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ט מה' בכורים פסק כך בהדיא. ואשתמיטתיה להב"י שבסימן שי"ח כתב שמדברי הרמב"ם בפ"ה מה' בכורות נראה שפסק כרבי יוסי. ע"כ. ולא עוד אלא שלא ראיתי בפ"ה מה' בכורות. מדברי הרמב"ם. שום דבר מענין זה. וא"ל שיש ט"ס בדבריו ושצ"ל פ"ט מה' בכורים דהא התם בהדיא כתב הרמב"ם כן. ולא ה"ל לכתוב שנראה כו'. ובטעם פסק הלכה כר' יוסי. כתב הב"י משום דבמשנה ח' אפליגו ר"מ ור' יוסי במלתא. וקי"ל ר"מ ור' יוסי הלכה כר"י. ואע"ג דברישא סתם לן תנא כר"מ ה"ל סתם. ואח"כ מחלוקת ע"כ. אבל בכ"מ פ"ט מהלכות בכורים. כתב דטעמא משום דבפ"ק דמציעא [דף י"ב] פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו' ע"כ. וזה כמ"ש.
[*רבי טרפון אומר יחלוקו. פי' הר"ב דהדר ביה ר"ט כו' דלשניהם יש חלק בשניהם. דמסקינן בסוגיא. דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בה"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בה"ב. ר"ט סבר אקנוי אקניי ליה בה"ב לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה"ל חצר של שניהם הלכך חולקים דברשות שניהם עומד. ור"ע סבר כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא. דמפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן. לא מקני ליה מדעם]:
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. כתב הר"ב והכא אפילו ר"ט מודה כו'. כ"כ רש"י. והתוס' כתבו דאף ר"י הגלילי מודה. ואפילו יצאו שני ראשים כאחד קאי דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי וכו':
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ז) (על הברטנורא) א"נ בזמן הבית ודכהן לא חזי להקרבה דספק בכור הוא ואיכא למיחש משום חולין בעזרה, לפיכך יאכל נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה כו', משום דבעי למימר וחייב במתנות, דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי, כדמפרש בחולין דף קל"ב. כו'. רש"י:
(ח) (על המשנה) וחייב בו'. סתם משנה היא זו. רש"י. ואע"ג דוהשני ירעה דברי ר"ע הן, מפרש רש"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בישראל. ר"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר"ע והשני כו', משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות:
(ט) (על הברטנורא) שאע"פ שלא זכה, עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים דפרק ה' דפיאה מ"ב. ועתוי"ט:
(י) (על הברטנורא) דמסקינן בסוגיא, דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בעה"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בעל הבית ר"ט סבר, אקנויי אקני ליה בעל הבית לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו, דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו, והוה ליה חצר של שניהם הלכך חולקים, דברשות שניהם עומד. ור' עקיבא סבר, כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא, דמפסיד בעה"ב אי קיימא חצר ברשות כהן, לא מקני ליה מדעם:
(יא) (על הברטנורא) והתוס' כתבו, דאף ר' יוסי הגלילי מודה ואפילו יצאו שני ראשיהם כאחד קאי, דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי כו':
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
רחל שלא בכרה וכו': עד סוף סי' ח' ביד פ"ט דהלכות בכורים סי' ג' וברפ"ה דהלכות בכורות וסי' ב' ג': ר' יוסי הגלילי אומר וכו'. תוס' פ"ק דסוכה ד' ט"ו:
וחכמים אומרים אי אפשר אלא אחד לו ואחד לכהן: בגמרא בפירקין דלעיל ד' ט' פריך לימא קסברי רבנן מקצת רחם הנוגע בבכור מקדשו אע"ג דלא נגע הרחם בכל סביביו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב פטר כל רחם דמשמע עד שיפטר את כל הרחם ולר' יוסי ליכא למפרך דכיון דתרויהו קדשי כחד דמו ומשני אמר רב אשי מהא ליכא למשמע מינה דלא בעינן כוליה רחם מקדש דאע"ג דהכא לא נגע הרחם סביב כל אחד כיון דשניהם העוברין מין אחד מין במינו אינו חוצץ וחשיב כאילו נגע הרחם סביב כל אחד. וכתבו תוס' ז"ל מכח קושיית בקיאות שאכתוב בסמוך דאחותו הויא חציצה טפי מאחיו:
והשני ירעה עד שיסתאב: בגמרא בעי מ"ט דר"מ ופי' רש"י ז"ל דקתני סתמא דמתני' דהיינו ר"מ חייב במתנות. והרגמ"ה ז"ל פי' דבעי לר"מ דמחייב בסיפא דמתני' לקמן במתנות אבל לר' עקיבא לא צריך למיבעי מ"ט מחייב משום דכיון דמצריך ליה רעייה ומסתאב ודאי דינו שיהא חייב במתנות הואיל ואיסתאב ליה. אלא ר"מ דלא מצריך ליסתאב אמאי מחייב במתנות הא יש לו דין בכור עליו. ומשני א"ר יוחנן הואיל וכהן בא עליו משני צדדין דאמר ליה אי בכור הוא כוליה דידי הוא ואי לאו בכור הוא הב לי מתנות מיניה: בפי' רעז"ל מלשון המתחיל שנא' הזכרים לה' עד דבור המתחיל יוצא דופן כולו פי' משנה סי' ו' אבל בסימן ז' וסימן ח' אין בהם פירוש לרעז"ל מפני שמובן הוא ממה שביאר בבבא קמייתא:
ורבי יוסי פוטר: דעשו את שאינו זוכה כזוכה אע"פ שלא זכה כהן דהאיך דהא לא מטא לידיה מעולם עשאוהו כאילו זכה בו הואיל ומעיקרא הוה שייכא ביה יד כהן דשמא דידיה נינהו שויוה רבנן כמאן דמטא לידיה לשום בכורה וזבין ליה לישראל במומיה והדר שקליה לאידך חלופיה ובבור שמכרו כהן לישראל פטור מן המתנות כדאיתקש לצבי ואיל בגמרא לעיל בפ"ק. גמרא א"ר אלעזר מודה ר' יוסי בספק בכור שאין חליפיו ביד כהן פי' שלא נטל כהן כלום תחתיו כגון הא דקתני מתני' זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום והאי זכר ספק בכור הוא שמא יצאה נקבה תחלה וירעה ויאכל במומו לבעלים שחייב במתנות דהכא ליכא למימר עשאוהו כמי שמכרו כהן לישראל דהא לא בא בחליפיו ליד כהן כלום והא קמ"ל ר' אלעזר דל"ת טעמא דר' יוסי משום דאי מחייבת ליה במתנות אתי ביה לידי גיזה ועבודה דסבר חולין גמורין הן ואע"ג דאין חליפין ביד כהן קמ"ל ופרכינן ומי מצית אמרת דטעמא דר' יוסי משום גיזה ועבודה הוא והא בהדיא קתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב חליפין ביד כהן אין אין חליפין ביד כהן לא ומשני מהו דתימא ר' יוסי לדבריו דר' מאיר קאמר ליה לדידי אע"ג דאין חליפין ביד כהן דאי מחייבת ליה במתנות אתי ליה לידי גיזה ועבודה לדידך אודי לי מיהא היכא דחליפיו ביד כהן דעשו את שאינו זוכה כזוכה וא"ל ר"מ לא קמ"ל דלא תימא הכי אלא ודאי טעמא (דר"מ) [דר"י] משום חליפיו ביד כהן דוקא. אמר רב פפא אפי' ר"מ מודה בספק מעשר בהמה שפטור מן המתנות דע"כ לא קמחייב ר"מ אלא גבי ספק בכור הואיל וכהן בא עליו משני צדדין אי בכור הוא הב לי כוליה ואי לא הב לי מתנות אבל גבי ספק מעשר בהמה כגון קפץ אחד מן המעושרין לתוכן דאמרינן בפרק בתרא דכולן ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים התם אין כהן בא עליו משני צדדין דאם מעשר הוא אין לכהן חלק בו דמעשר קרב שלמים ונאכל לבעלים מודה ר"מ דפטור והא קמ"ל דמהו דתימא טעמא דר"מ דלא תשתכח תורת מתנות אבל מן הדין פטור וא"כ אפילו ספק מעשר נמי קמ"ל ופרכינן ומי מצית אמרת דטעמא דר"מ משום שלא תשתכח תורת מתנות והא מדקתני סיפא שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב והשתא אי טעמא דר"מ משום דלא תשתכח למה הוצרך ר' יוסי לטעם זה דכל שחליפיו לימא בקוצר אנא לא חיישנא לשמא תשתכח אלא ש"מ דטעמא דר"מ הואיל ובא לו כהן משני צדדין ולכך נקט ר' יוסי תלמודא דהואיל וחליפיו וכו' דאינו יכול לומר לו אי בכור הוא כוליה דידי דכמאן דזבניה מיניה שהוא פטור מן המתנות דמשמע ליה לתלמודא דר' יוסי לא אמר מילתא דכל שחליפיו אלא לאפוקי מטעמא דר"מ ומשני הא קמ"ל רב פפא דמהו דתימא ר"מ אפילו ספק מעשר בהמה מחייב והא דקא מיפלגי בחליפין להודיעך כחו דר' יוסי דפטר אפילו היכא דכהן בא עליו משני צדדין קמ"ל דר"מ נמי פוטר מן המתנות בספק מעשר בהמה:
רבי טרפון אומר יחלוקו רבי עקיבא אומר המע"ה: אמר רבא ואי תימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שתי בהמות ומתה אחת מהן ואין ידוע של מי מתה שמניח רועה ביניהן ומסתלק והם יחלוקו ביניהם גם הכל מודים באחד שהפקיד בהמה אחת אצל בע"ה והניחה בתוך עדרו ומתה בהמה אחת בעדרו ואין ידוע אם אותה שנפקדה אצלו מתה או אם משל בעל הבית מתה הכל מודים דהמע"ה לא נחלקו אלא כגון שהבכור חי עומד בחצר בע"ה וכהן רועה כל בהמותיו של בע"ה ר"ט סבר אקנויי אקני ליה בע"ה לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות מיר כשיולדו דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאיניש דתיתעביד מצוה בממוניה פי' שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה"ל חצר של שניהם והוי האי חצר כי רועה ואלו שנים שהפקידו אצלו פי' שנים הם הכהן ובע"ה והחצר הוא הרועה שיש לשניהם רשות בה הלכך חולקים דברשות שניהם עומד והכהן הזה שהוא הרועה בהמותיו של בע"ה קנה בקנין גמור דודאי כמה פעמים פתח פתח החצר ונעל וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה א' שמניח רועה ביניהם ומסתלק והם יחלוקו ור"ע סבר דכיון דאית ליה פסידא כגון היכא דאיכא ספיקא דמפסיד בע"ה אי קיימא חצר ברשות כהן לא מיקני ליה מידעם וה"ל כאחד שהפקיד אצל בע"ה שהמע"ה:
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום: אפילו איצאו שני ראשים כאחד קאי ומודה ר' יוסי הכא דאע"ג דאפילו אי בכוליה רחם מקדשא ומ"מ מין במינו אינו חוצץ כדאמרינן בפ"ק הכא שהיא נקבה והויא פטר רחם כמוהו בטלה בכורתו לגמרי ול"ד לההיא דבפ' בהמה המקשה כרכתו אחותו והוציאתו דהתם איירי כדנפק הוא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה דלא הויא איהי פטר רחם תוס' ז"ל. ובגמרא מסקינן דלר' יוסי הגלילי אפשר לצמצם בידי שמים כגון הך לידה ואע"פ שאין מקפידין בכך וכ"ש בידי אדם דמתכונין לצמצם שום דבר או שום מדה דודאי אפשר לצמצם ולרבנן שמעינן להו במתני' דבידי שמים אי אפשר לצמצם ובידי אדם נמי ס"ל דא"א לצמצם כדשמעינן להו גבי נמצא מכוון בין שתי עיירות דבפ' בתרא דסוטה דאמרינן בברייתא דשתיהן מביאות עגלה אחת בשותפות ומתנין וכו' ור אליעזר דפליג עלייהו ס"ל כר' יוסי הגלילי דאפשר לצמצם בידי אדם ובידי שמים נמי אפשר דס"ל כר' יוסי ואפשר דבידי שמים מודה לרבנן דא"א לצמצם:
תפארת ישראל
יכין
הזכרים לה': ה"ה בחמור ס"ל לרבי יוסי דשניהן לכהן. דילפינן טמאה מטהורה [כש"ס ד"ט א']. ורק לעיל [פ"א מ"ג] נקט סתמא. וילדה ב' זכרים נותן טלה א' לכהן. דמשמע אפילו ראה שיצאו ב' ראשין כאחד. ה"ט משום דסתם תנא התם דלא כר' יוסי:
אלא אחד לו ואחד לכהן: ר"ל אי אפשר שיוולדו באופן שיהיו שניהן לכהן. רק באופן שיהיה א' לו ואחד לכהן. מדאי אפשר לצמצם שיצאו ב' ראשין כא' ממש. רק וודאי א' הקדים מעט א"ע בהלידה. ופליגי ר' טרפון ור"ע איזה יתן לו:
רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה: דמסתמא היפה והבריא יצא תחלה. מיהו גם במשנה ז' זכרים ונקבה. דליתא להך סברא. דשמא האחת ילדה הבכור החלש. והשנייה ילדה תחלה נקבה חזקה ואח"כ הזכר החזק. אפ"ה ס"ל דכהן בורר החזק. וכ"כ במשנה ח':
רבי עקיבא אומר משמנים ביניהן: בש"ס קאמרינן דה"ק שמנן יהיה ביניהן. ר"ל שומן שהאחד יפה בו מחבירו. לא תלינן בבכורתו כר' טרפון. רק יהיה מוטל בספק שוה בין הבעלים לכהן. דבכה"ג פשיט דהממע"ה. [או נ"ל שהוא מלשון שומא ור"ל שומא שלהן למי ראוי זה או זה לא יהיה תלוי כדברי ר"ט לפי חוזק הבהמות. דהחזק יותר וודאי נולד תחלה. רק שמין ביניהן. בין הבעלי דבר עצמן. מי משניהן כחו חזק יותר. נמצא שהבעלים שהן מוחזקים כחם עדיף. ולכן הם יטלו היותר יפה]. והכי קיי"ל שהכחוש לכהן. [ומיהו לעיל בפ"א מ"ג לא פליג ר"ט. דממ"נ אי עודהו בשה. הרי אפילו בכור וודאי של חמור שיפה מנה מותר לפדותו בשה כחוש (כפ"א מ"ד). ואי בפודהו בדבר אחר. דאז צריך לפדותו בשוויה (כפ"א סי' ל"ה). הא מלתא דלא שכיחא היא דמה"ת יפסיד לעצמו]:
והשני: אותו שנשאר לישראל. וסתם מתניתין היא. ולא רק דברי ר"ע:
ירעה עד שיסתאב: שיתהווה בו מום. מדהוא ספק בכור. ונאכל במומו לבעלים. וה"ה אותו שנתן להכהן. ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו כהן במומו. דהרי א"א להקריבו. דשמא אינו בכור ומכניס חולין בעזרה. ואפ"ה נקט והשני. מדבעי למתני וחייב במתנות. והרי בהמת כהן פטור ממתנות [כחולין קל"ב]:
וחייב במתנות: דא"ל כהן. אם בכור הוא כולו שלו. ואם לאו תן לי המתנות זרוע ולחיים וקיבה:
ר' יוסי פוטר: כדמפרש ואזיל בסוף הג' פלוגתות [במשנה ח']. דמדחליפיו ביד כהן. הו"ל כאילו כבר באו ליד כהן קודם שהומם. ולאחר שנפל בו מום הו"ל כאילו חזר ונתנו להישראל. דפטור ממתנות. והכי קיי"ל [ש"ך שי"ח סק"ב]. וי"א דקיי"ל דחייב [כרט"ז שם]:
מת אחד מהן: קודם שנתן לכהן:
יחלוקו: דהדר ביה ר"ט מהא דאמר לעיל דמסתמא היפה יצא ראשון. רק ס"ל דבשניהן יש ספק שוה:
רבי עקיבא אומר המוציא מחברו עליו הראיה: והכי קיי"ל [שי"ח]:
אין כאן לכהן כלום: דשמא הנקיבה יצאת תחלה. ובהא כ"ע מודו. דדוקא לעיל שיש בהתערובות א' ששייך ודאי לכהן פליגי אבל הכא שמא אין כאן לכהן כלום. מיהו ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו ישראל במומו. דספק בכור הוא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת