משנה אהלות יז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יז · משנה ג | >>
החורש מלטימיא, מצבירת העצמות, משדה שאבד הקבר בתוכה, או שנמצא בה קבר, החורש את שאינו שלו, וכן נכרי שחרשי, אינו עושה אותה בית פרס, שאין בית פרס לכותיים.
נוסח הרמב"ם
החורש מלהטמיא מצבירת העצמות,
- משדה שאבד קבר בתוכה, או שנמצא בה קבר,
- החורש את שאינו שלו,
- וכן נוכרי שחרש - אינו עושה בית פרס,
- שאין בית פרס לכותים.
פירוש הרמב"ם
"טימיא" שם עצמות המת. ומאמר החכמים "אנדרינוס שחיק טמיא", עניינו שחיק עצמות.
ומלהטמיא - מורכב "מלא טמיא", והכוונה חפירה מלאה עצמות.
שדה שאבד קבר בתוכה ולא התאמת מקומו, או שדה שנמצא בו קבר, הנה כבר אפשר שהיה שם קבר אחר ונחרש או לא היה, או מי שחרש ארץ שאינה שלו, או נכרי שחרש, הנה אלו כולן אין בהן דין משום בית הפרס, לפי שבית הפרס הוא דרבנן ולא גזרו על אלו, ואמנם היה שורש הגזרה על שדה שנחרש בה קבר ידוע ובתנאים הקודמים.
ואמרו שאין בית הפרס לכותים, טעם לאמרו "נכרי שחרש אינו עושה בית הפרס", לפי שכאשר יהיה הכותי אינו עושה בית הפרס, כל שכן נכרי, לפי שלא גזרו עליהן:
פירוש רבינו שמשון
מלטימיא. מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת עובדי כוכבים עושים חפירה וממלאין אותה מתים זה על גב זה ומתני' דלא כר"מ דתניא בתוספתא (שם) רמ"א החורש מלטמיא הרי זה עושה בית הפרס:
ומצבירת העצמות. ממקום שעצמות צבורין שם דודאי אותו המקום אינו שלו והוה ליה חורש שאינו שלו:
ומשדה שאבד בה קבר. דהוה ליה ספק ספיקא שמא לא חרש במקום הקבר ואת"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם:
או שנמצא בה קבר. דחרש ואח"כ נמצא דבית הפרס דרבנן ולא קנסינן ליה כיון דלא ידע החורש שאינו שלו דלדידיה קנסו רבנן בשדה שלו אבל כשחרש בתוך של חבירו לא קנסו רבנן למיהוי ארעא דחבריה בית הפרס וכן עובד כוכבים וכן כותי דלא שייך בהו קנסא:
תניא בתוספתא [שם] השותפין והאריסין והאפוטרופין אין עושין בית הפרש החורש מתוך שלו ומתוך של חבירו שלו עושה בית הפרס ושל חבירו אין עושה בית הפרס אבל עולה הוא במדת בית הפרס חזקת נפשות שבא"י טהורות חוץ מן המצויינות בלבד שדה שמוחזקין בה שהיא בית הפרס אפי' היא בת ארבעת כורין ואפי' היא משוכה ממקום הטומאה ואפי' טהרה מקיפתה מארבע רוחותיה הרי זו בחזקת בית הפרס: פי' שותפין ואריסין ואפוטרופין כולהו בחורש שאינו שלו: במדת בית הפרס. של חבירו אע"פ שאינו נעשה בית הפרס מכל מקום מועיל להשלים מלא המענה ק' אמה ואם יש שדה לחורש אחר שדה חבירו ומשדה החבר שלו הוליך המחרישה הולך וחורש דרך שדה חבירו עד שעובר לשדה אחר שלו וחורשו עולות לו האמות של שדה חבירו מן המנין. חזקת נפשות שבארץ ישראל טהורות דעבידן לנוח שם ולא לקבור לתוכן: חוץ מן המצויינות. דכיון דמצויינות ודאי טמאות נינהו. בית ארבעת כורין דאע"ג דאין עושה בית הפרס אלא ק' מאה אמרינן קברים הרבה היו בה בכמה מקומות ונחרשו. ואפי' משוכה ממקום הטומאה היינו ממקום הקבר דאמרי' קבר היה בצידה שנחרש לתוכה: ואפי' טהרה מקיפתה שפינו כל סביבותיה וטהרה לא יצתה בשביל כך שדה זו מחזקתה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
מלטימיא - כמו מלא טמיא. חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים:
ומצבירת העצמות - ממקום שהעצמות צבורים שם ט. דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי:
ומשדה שאבד בה קבר - דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם:
או שנמצא בה קבר - שחרש ואח"כ נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע:
החורש את שאינו שלו - לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס:
שאין בית הפרס לכותיים - כלומר, שהרי אך על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי:
פירוש תוספות יום טוב
[*מלטימיא. פי' הר"ב תפירה מלאה מתים כו' טמיא בלשון ארמי עצמות כו'. וז"ל הרמב"ם מלטמיא מורכב. מלא עצמות. ולפי' אני אומר של' הר"ב ג"כ מורכב מפי' הרמב"ם ומפי' הר"ש. שתחלת דבריו שכתב חפירה מלאה מתים. הוא מפי' הר"ש. וכתב מתים טמונין הרבה יחד כמו שקצת [אומות] עושים חפירה וממלאים אותה מתים זה על גב זה. ע"כ. ולדבריו טמיא לשון טמונה. ואע"פ שהנו"ן חסרה אין זה חסרון בשמו' ובפרט במורכבים. וגם יכולני לומר דטמיא לדבריו ענין טומאה. שהמתים טמאים. ולא הוצרך הר"ש להעלותו על לשונו. כי באמרו מתים נודע שהם טמאים. ואיך שיהיה עכ"פ לא נתכוין הר"ש על עצמות ושיהי' טמיא בלשון עצם. וא"כ ז"ש הר"ב כך. הוא מפי' הרמב"ם. ואם לפירושו של הרמב"ם לבד היתה כוונתו. ה"ל לכתוב בתחלה ג"כ עצמות במקום מתים. אלא שהרכיב שני הפירושים מבלי שום לב שאין פירושם שוה בפי' המלה. ומ"ש [הר"ב] דטמיא בלשון ארמי עצמות. כך כתב הרמב"ם ומאמר החכמים. אנדרינוס שחיק טמיא ענינו שחוק עצמות ע"כ]:
[*מצבירות עצמות. פי' הר"ב ממקום שהעצמות צבורות שם כלומר ואינם בחפירה אלא צבורים ע"ג הקרקע וז"ש הר"ב אח"כ ועל צבירת עצמות גלויים. וז"ל הרמב"ם בפ"י מהט"מ [הלכה ד'] או שהיו עצמות אדם צבורות ע"ג קרקע ע"כ ומה שהעתיק ומצבורת. וכן לקמן ומשדה. כן העתיק ג"כ הר"ש ז"ל]:
וכן עובד כוכבים שחרש. קבר בשדהו. הרמב"ם פ"י מה' טמא מת [הלכה ו']:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(ט) (על הברטנורא) כלומר, ואינם בחפירה:
(י) (על המשנה) שחרש. קבר בשדהו. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
דחורש מלטימיא. מתני' דלא כר"מ דתניא בתוספת' ר"מ אומר החורש מלטימיא ה"ז עושה בית פרס. הר"ש ז"ל.
וּמִצִבוֹרת העצמות. נלע"ד דגרסי' המ"ם בנקודת חיר"ק וגם הצד"י והבי"ת בחול"ם והרי"ש בסגו"ל ולפי זה המ"ם שמושית כמו מ"ם דמשדה שאבד בה קבר אע"ג דל"ד למלת מלטימיא דההיא ודאי המ"ם שרשית בין שתגרוס מלטימיא הכל תיבה אחת בין שתגרוס מלא טמיא בשתי תיבות:
בפי' ר"ע ז"ל ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. אמר המלקט זהו לשון הר"ש ז"ל וז"ל הרא"ש ז"ל ואם ת"ל חרש שמא לא דלדלה המחרישה העצמות שנמצאו אחר שנחרש ולא גזרו אלא על חורש במקום הקבר במזיד ע"כ:
החורש את שאינו שלו וכן עובד כוכבים שחרש אין עושין אותה וכו'. כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א:
שאין בית הפרס. י"ס ואין בית הפרס וכן הגיה הרי"א ז"ל ואעפ"כ פירושו נ"ל שהוא כמו שאין וכדפי' ר"ע ז"ל:
תפארת ישראל
יכין
החורש מלטימיא: להרמב"ם הוא מלה מורכבת מלא טמיא. ור"ל חפירה מלא עצמות. [ול"מ היה נ"ל שהמ"ם שבראש המלה מלטמיא. הוא משמש כמלת מן כהמ"ם שבמלת מצבירת ומלת משדה. וא"כ יהיה שורש המלה לטמיא. וחרש מהלטמיא ולהלן]:
מצבירת העצמות: ר"ל או שאין העצמות בחפירה. רק הם צבורין כגל על פני הקרקע. וזה חרש על גבן. והרי זה מלתא דלא שכיחא דאין לך אדם שמבזה מתים כל כך. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרי בה רבנן [כביצה י"ח א']. ותו מדחורש על עצמות גלויי'. הרי וודאי ישגיח שכל עצם שיתאחז בהעגלה ינערו. ולא גזרו בה רבנן [הר"ש סוף משנה א']:
משדה שאבד הקבר בתוכה: דהו"ל ס"ס. שמא לא חרש במקום הקבר. ושמא לא נאחז עצם בעגלה. דהרי אינו יודע מקום הקבר ומיירי שלא חרש כל השדה כולה:
או שנמצא בה קבר: ר"ל או שחרש השדה. ואח"כ מצא בה קבר. ואע"ג דודאי נחרש הקבר מדחרש כל השדה. אפ"ה לא גזרו בה רבנן. כדי שלא הרבות טומאה בכל קרקעית א"י. דאל"כ כל מקום שימצא שם עצם מת בשדה. יטמאו כל השדה כולה. ולרמב"ם מיירי שלא נחרש הקבר. ואפ"ה קמ"ל דלא חיישינן שהיה עוד שם קבר במקום שנחרש השדה:
החורש את שאינו שלו: מהרמב"ם משמע לכאורה דהטעם הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כחולין ד"מ ע"ב]. מיהו א"א לומר כן. דוכי ס"ד שהזורק חלב לתוך קדירת חבירו לא יאסרנו [וכקושיית תוס' יבמות דפ"ג ב']. אע"כ דהא דאין אדם אוסר את שאינו שלו היינו רק באיסור התלוי במחשבת הפועל. משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום גלגול עצם כשעורה. ומ"ש בשלו או בשל חבירו. אלא נ"ל כוונת רבינו. משום דמצד הדין טהור לגמרי. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א] ואיכא נמי ס"ס. שמא לא נתפרר עצם למקום הלוכו. ואת"ל שבא עצם לשם אולי לא הסיטו המהלך שם. אלא רק מטעם קנסא טימאו השדה. מדביזה המתים. או משום שע"י חרישתו אפשר שיתפררו העצמות לשם. ותתרבה הטומאה בא"י [ועי' לקמן סי' כ"ב]. וכיון דזה חרש שדהו בלא דעתו. לא ס"ד דנקנס עי"ז לבעל השדה:
וכן עובד כוכבים שחרש: אפילו בשדה שלו. ונ"ל משום דסתם עובדי כוכבים גזלי ארעתא נינהו [כסוכה ד"ל ע"א] הו"ל כחורש בשאינה שלו:
שאין בית פרס לכותיים: אע"ג שאין סתמן גוזלי קרקע. וכ"ש עובדי כוכבים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת