משנה אהלות ט ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ט · משנה ד | >>
היתה גבוהה מן הארץ טפח, טומאה תחתיה או בבית, תחתיה והבית טמא, תוכה וגבה טהור.
בתוכה, אין טמא אלא תוכה.
על גבה, כנגדו עד הרקיע טמא.
נוסח הרמב"ם
היתה גבוהה מן הארץ טפח,
- טומאה תחתיה, או בבית -
- תחתיה, והבית - טמא,
- תוכה, וגבה - טהור.
- בתוכה - אין טמא אלא תוכה.
- על גבה - כנגדו עד הרקיע, טמא.
- טומאה תחתיה, או בבית -
פירוש הרמב"ם
זה הדין בכוורת פקוקה או אפוצה אשר אינה כלי, ואינה אוהל כמו שזכרנו, להיותה כאשר האהילה על הטומאה תביא טומאה לבית.
ואם היתה הטומאה על גבה לא יטמא הבית, כי הטומאה מבחוץ ואינה חלולה ונחשוב הטומאה כאילו הגיע תחת קצה האוהל כמו שהקדמנו, ואמנם היות הטומאה על גבה כמו היותה על שטח הארץ כמו שביארנו. ולזה כנגדו עד הרקיע טמא, ולא יטמא זולת זה:
פירוש רבינו שמשון
תחתיה והבית טמא. דמביאין טומאה מזה לזה:
תוכה וגבה טהור. תוכה טהור אפי' מה שבפנים כיון דפיה לחוץ וגבה טהור מה שבחוץ ומצלת כיון דלאו כלי היא:
בתוכה. אם הטומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה וכל השאר טהור כדפרישית:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
תחתיה והבית טמא - דמביאין טומאה מזה לזה:
תוכה טהור - מה שבפנים, כיון דפיה לחוץ. וגבה נמי טהור, דמצלת על מה שבחוץ כיון דלאו כלי היא:
בתוכה - אם הטומאה בתוכה:
אין טמא אלא תוכה - וכל השאר טהור:
פירוש תוספות יום טוב
תוכה וגבה טהור. מדקתני הכא תוכה וגבה טהור. ולעיל בפחותה ופקוקה ואינה גבוהה טפח. לא קתני תוכה וגבה טהור כשהטומאה תחתיה. אלמא דלעיל תוכה [*טמא] כמו שפירשתי [שם ד"ה כנגדו] ואע"ג (דעל) [דלעיל] גבה טהור [לא קתני]. והכא קתני ליה בהדיא. י"ל דלא איצטריך למיתני לעיל. דכיון דתני כנגדו עד התהום טמא. אם איתא דע"ג [נמי טמא]. א"כ הוה תני כנגדו עד לרקיע טמא. ומדתנא עד התהום. ולא תנא עד לרקיע. ש"מ דע"ג טהור. ולהכי לא איצטריך למיתני. מהר"ם:
על גבה כו'. האי דבהנך בבי דלעיל. קתני בתוכה לבסוף. והכא קתני ע"ג לבסוף. נראה לי דבכל דוכתא קתני תחתיה ברישא. והכא דתחתיה והבית שוין הן מערב להו ברישא וכיון דמבית קא סליק. קתני תוכה בתר הכי שהוא סמוך לבית טפי מע"ג והדר תנא ע"ג. ועוד משום דתוכה סמוך לתחתיה טפי מעל גבה. וכן יש לפרש בבבא דבסמוך דמקדים תוכה לבבית. משום דמתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. מפרש תוכה דכוורת ברישא. כ"כ מהר"ם. ולפירוש השני קשיא לי. דכי היכי דבמתני' דלקמן מתחתיה וגבה דכוורת קא סליק. ה"נ במתני' א וג. ואמאי לא מפרש התם תוכה דכוורת ברישא. ולי נראה טעם אחר. דבמתני' א מש"ה קתני בתוכה לבסוף. לפי שבכולן יש מקום טהרה משא"כ בתוכה דהכל טמא. הלכך קתני לדשוין בהדדי. ומכיון דבתר הבית נשנה בתוכה. הלכך במתני' ג נמי שנאן באותו הסדר. ודכוותה הכא במתני' ד. ובמתני' דלקמן לא הקדים הבית לתוכה. משום דהתם קא סליק ותני תוכה והבית טהור. ניחא טפי למיתני נמי כה"ג בתוכה או בבית. ובשיטה זו שייטי כולהו בבות דלקמן:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
.אין פירוש למשנה זו
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בפירוש ר"ע ז"ל צריך להגיה תוכה טהור אפילו מה שבפנים כיון דפיה לחוץ וגבה נמי טהור מה שבחוץ דמצלת על וכו':
תפארת ישראל
יכין
היתה: הכוורת הנ"ל שאינה כלי:
טמא: דהאויר שתחתיה והאויר שבבית מעורבין הן ברוחב טפח. לפיכך כאהל א' הוו ובאה טומאה מזה לזה:
תובה וגבה: ר"ל מה שע"ג מבחוץ.
טהור: דהרי פיה לחוץ ומדאינה כלי. דפנותיה חוצצין שלא תכנס הטומאה לתוכה מהחוץ. או מתוכה להחוץ. [ולכאורה ק' מהך דלקמן [פט"ו מ"ו] בבית שמלא תבן. דכשהטומאה תוך התבן. כלים שבחוץ טמאין. וכשהטומאה בחוץ יש חילוק אם הכלים שבפנים תוך התבן מונחים ברווח שיש בו טע"ט טהורים. ואם לאו טמאים. הרי עכ"פ חזינן התם שהתבן שאינו כלי אינו חוצץ והיאך נימא הכא דדופן האפוצה או פחותה יחוץ בין הטומא' להטהרה. הרי כמו התם אין התבן חוצץ משום דסתם תבן עתיד לפנותו [וכהרמב"ם פכ"ד מטו"מ ה"ג] ה"נ כוורת אפוצה זו הרי עתיד לפנותו. או נימא איפכא כמו דהכא מדאפוצה וממולאת בקש שביטל הקש תוך הכוורת כיון שאמק"ט. אע"ג שלא ביטל להכוורת במקום מעמדה חוצצת. כ"כ הו"ל התם. אע"ג שלא ביטל להקש במקומו. עכ"פ כיון שהקש אמק"ט מדאינו מאכל אדם [כרמב"ם פ"ב מאוכלין] הול"ל שיחוץ. י"ל דדוקא כשהטומאה והטהרה שניהן באהל א' אמרינן דאין שום דבר שאמק"ט מחשב חציצה ביניהן עד שיבטל הדבר שחוצץ שישאר שם לעולם. וה"ט דתבן התם. שהטומאה והטהרה שניהן בבית לא מחשב התבן חציצה עד שיבטלנו. אבל הכא שאין הטומאה והטהרה תחת אהל א'. אע"ג שלא ביטל הכוורת בהמקום שמפסיק אפ"ה מחשב חציצה. וכן מוכח מלקמן [רפי"ב] בנסר שע"ג תנור. דאע"ג דאין מבעל להנסר ע"ג תנור אפ"ה חוצץ]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת