משנה אבות ד יט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה יט | >>
שמואל הקטןמא אומר, (משלי כד) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפומב.
משנה מנוקדת
שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר:
- "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח
- וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ,
- פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו
- וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כד, יז):
נוסח הרמב"ם
שמואל הקטן אומר:
- "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד יז) וכו',
- "חרון אפו" לא נאמר - אלא "אפו" (משלי כד יח).
פירוש הרמב"ם
חרון אפו לא נאמר, אלא אפו - מלמד שמוחלין לו כל עונותיו.
ואף על פי ששלמה אמר בחכמתו זאת הצוואה, אבל זה החכם היה מוכיח בזאת המידה ומזהיר מזאת העבירה:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בנפול אויבד אל תשמח - פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן היה ו. גיל להוכיח בני אדם במדה זו:
פן יראה ה' ורע בעיניו - שעשיתו בלבבך כאילו הוא שלוחך למלאות תאותך:
והשיב מעליו אפו - מדלא כתיב ושב אלא והשיב, משמע יסירהו מעל אויביך וישיבהו עליך:
פירוש תוספות יום טוב
שמואל הקטן. במדרש שמואל בשם ירושלמי לפי שהיה מקטין עצמו. אי נמי שהיה (מעט) קטן משמואל הנביא שאף הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה [סוטה מ"ח ע"ב]. אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת:
[אויבך. הקרי הוא כן היו"ד בחיר"ק והבי"ת בשו"א אבל הכתיב הוא אויביך.
ובכשלו. הבי"ת בחיר"ק הראויה בה"א החסרה]:
והשיב מעליו אפו. בדברי )הרמב"ם נראה דגריס עוד חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו הובא גם נוסחא זו בפירש"י ופי' מד"ש בשם הרב מתתיה היצהרי חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף. וגירסא זו נראית בעיני. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב הזה:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(מא) (על המשנה) הקטן. לפי שהיה מקטין את עצמו. א"נ שהיה [מע"ט] קטן משמואל הנב יא שגם הוא ניבא בשעת מיתתו והיה ראוי שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך ונמצא שזה השם הוא לו לתהלה ולתפארת. ירושלמי:
(מב) (על המשנה) אפו. בהרשב"ם נראה דגרס, חרון אפו לא נאמר [שהוא חום האף לבד] אלא אפו [כלומר כל האף. כ"פ הרמ"ה] מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. מר"ש. וגירסא זו נראית עיקר. שעכשיו חידש לנו שמואל הדקדוק שבכתוב זה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
שמואל הקטן: ירושלמי פ' עגלה ערופה דף כ"ד ע"ב למה נקרא שמו קטן שהיה מקטין עצמו ויש אומרים לפי שמעט היה קטן משמואל הרמתי והר"ר יהוסף ז"ל מחק ממלת פן יראה וכו' וכתב על מה שפירש רעז"ל פסוק הוא במשלי וכו' כתב פי' זה מגומגם כי לא אמר היה אומר ונ"ל דקאי אהא דקאמר לעיל ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו על זה קאמר שמואל הקטן אומר על לשון זה בנפול אויבך אל תשמח ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
שמואל הקטן אומר: רגיל היה לומר מקרא זה, שלא יכשל בהדבר שרגילין בנ"א להכשל בו:
בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך: נפילה היינו היזק הגופני. וכשלון היינו נזק הרוחני. ובשתחשוב שהוא רשע מיירי קרא, דאל"כ הרי אסור לשנוא לחבירו [פסחים קי"ג ב'], ואפ"ה לא תשמח בשיוזק בגוף, או בשיכשל בחטא או במעשה שנוות שעשה בפרהסיא. דאע"ג דכתיב באבוד רשעים רנה [משלי י"א י']. וכ"כ בנכשל ברוחניות בחטא בפרהסיא, הרי תנינן מפרסמין החנפים [יומא פ"ו ע"ב]. אפ"ה ה"מ בשהוא רע לשמים ולבריות, גם אינו אויביך. אבל כשאתה אויבו, שנאה קלקלה השורה שתדנהו לחובה, אע"ג שאינו כ"כ רשע:
פן יראה ה' ורע בעיניו: שירע בעיני הקב"ה מה שאתה שמח במפלת חבירך. דהרי אפילו ברע לשמים ולבריות אין הקב"ה שש במפלתו ורק אחרים משיש [כסנהדרין דל"ט ב'], ומכ"ש זה שאולי אינו רשע כמו שתחשוב. או ר"ל שירע בעיני ה' שנענש זה במדה גדושה:
והשיב מעליו אפו: וכיון שהקב"ה התפייס ונחם על רעתי, נמצאת שמח לאד של אוהבי ה':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש זאת המשנה דלגוה מכאן בסדורי תפלות וכתבוה בפרק חמישי וקראוהו שמואל הקטן אמרו בירושלמי שהיה מקטין את עצמו או שהיה קטן משמואל הרמתי כמו שמצינו בראשון מסנהדרין יצתה בת קול ואמרה ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו והוא תיקן ברכת המינין כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ואמרו במדרש כי ארבעה מתו בני חמשים ושתים שנה שמואל הרמתי ושלמה המלך ושמואל הקטן ושמואל בר אבא הוא חבירו של רב שנקרא שמואל ירחינאה בפרק הפועלים ואביו של שמואל אבא שמו בפ' מי שמתו וכן בחולין אמר רב על שמואל חס לי' לזרעא דאבא בר אבא. וזה הפסוק שלמה המלך ע"ה אמרו ומה חידש בו שמואל הקטן פירש רבינו משה ז"ל שכך היה רגיל לאומרו תדיר להוכיח בני אדם מזאת העבירה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל ואפילו היה האויב רשע אין לשמוח על מפלתו ואפילו הלב אין לו להתעורר בגילה וכמו שאמר איוב בטוב מדותיו אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע אפילו התעוררות בלב כי השמח במפלת האויב הרי הוא כאלו הקב"ה חייב להשלים רצונו שיפיל אויבו לפניו ועוד שמח לאיד לא ינקה ויכול הוא שיפול במפלתו וכמו שהוא לא יחפוץ שישמחו לו אם היתה נפשו תחת נפש אויבו למה ישמח הוא על אחרים וכל שכן אם הוא מחוייב למקום שאסור לשמוח במפלת חבירו שהוא מחוייב כמוהו ואף הקב"ה אינו שמח במפלתן של רשעים כמ"ש בצאת לפני החלוץ נאמר הודו לה' כי לעולם חסדו ואלו כי טוב לא נאמר בהודאה זו וכן אמר הקב"ה למלאכי השרת מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה כמו שנזכר בראשון ממגילה ובפרק אחד דיני ממונות. והכתוב נתן טעם אחר שזאת השמחה שתשמח בנפול אויביך כשיראה הקב"ה שאתה שמח בה ירע בעיניו שחשבתו שלוחך להשלים רצונך והשיב מעליו אפו שיסירהו מעל אויבך וישיבהו עליך כן פירש רבינו שלמה ז"ל דקדק זה ממה שכתוב והשיב מעליו אפו ולא כתיב ושב ואפילו לפי פשט הכתוב יאמר אתה חושב להרע לאויבך בשמחה זו אדרבה תיטיב לו שהשם ירע בעיניו שאתה שמח במפלתו ויסיר מעליו האף ההוא הרי בשמחתך תיטיב לו וכן מוכח בפרק אין בין המודר דרבא כי הוה חליש הוה אמר מאן דסני לי יחדי לי וכתיב פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו וכן הוא בפרק הרואה. ויש ספרים שגורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גירסא זו חידש שמואל הקטן שהשם ימחול לאויב כל עונותיו תחת בושתו לחרפת אויבו ששמח לו שזה הוא קשה לאדם יותר מהרעה הבאה עליו וכבר שאלו לאיוב מהו היותר הקשה שעבר עליך אמר להם שמחת אויבי לרעתי ולא היתה נראית גירסא זו גרסת הראשונים ז"ל שלא פירשוה והוצרכו לומר שלא חידש שמואל הקטן דבר אחר אלא רגילותו לומר פסוק זה תדיר וכבר אמרו בראשון ממגילה שזה לא נאמר אלא בישראל אבל בעכו"ם כהמן נאמר ובאבוד רשעים רנה וכן אם הוא מפושעי ישראל מותר לשמוח לו לא מפני שנאתו אותו אלא מפני שהוא שונאו של מקום וכן אמרו בירושלמי על המשומדים שמתו קרוביהם שמחים ולובשים לבנים ומתעטפים לבנים ואינם מתאבלים מפני שאבדו שונאיו של מקום שנאמר הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכבר נאמר עליהם צדיקים במפלתם יראו והכתוב לא נאמר אלא באויב של דברים שבין אדם לחבירו וכבר אמרו ברביעי מסנהדרין ותעבור הרנה אר"א ב"א באבוד רשעים רנה באבוד אחאב בן עמרי רנה:
דרך חיים (מהר"ל)
אל תרצנו בשעת כעסו וכו'. יש לתמוה מה ענין ד' דברים זה לזה. יש לדעת כי אלו ד' דברים ענין אחד, שיהיה האדם נזהר שלא יעשה דבר וירצה לתקן ויבא תקנתו הפך הכונה שהיה רוצה לעשות שזה סכלות גמור כאשר יביא אותו אל הפך הכונה. ולפיכך אמר אל תרצה אותו בשעת כעסו, כי כאשר אתה בא לרצות אותו בשעת כעסו הוא מוסיף עוד חימה על חימה כי כאשר הוא בתגבורת הכעס ואתה בא לפייסו הוא מוסיף חימה על חימה. וכן על תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, כי גם בזה כאשר הוא בצער ובאבל גדול אם בא לנחמו הוא מוסיף ומתחזק יותר באבלו כאשר בא לבטל צערו, כי כל מי שמתגבר בדבר אחד אם בא אדם כנגדו לבטלו מזה הוא מוסיף עוד יותר כנגד המבטל. ועוד אמר אל תשאל לו בשעת נדרו אם גם על זה נדר ושואל, ועושה זה כדי שלא ישכח ויסבור שהיה דעתו גם על זה וצריך להחמיר כי ספק נדרים להחמיר והנה עושה זה כדי להקל מעליו הנדר, ודבר זה גורם שיהיה נודר עוד על זה אם לא נדר כבר ולפיכך יפעל הפך הכונה אשר בא לעשות. ויותר יש לפרש ואל תשאל לו כמו בכל מקום (שבת דף קנז.) נשאלין לנדרים ששואלים אם מתחרט על הנדר וירצה שיהיה מתיר לו הנדר, שבזה יוסיף עוד כעס שהוא בא לשאול לו אם מתחרט על הנדר והוא מתחזק ומוסיף עוד לנדור. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו מפני שהוא מצער על קלקלתו ורוצה לראותו מה שהוא עושה, ודבר זה עוד יותר צער אליו כי מי שהוא בקלקלה בני אדם למשא עליו שיראו קלקלתו שהוא נבדל משאר בני אדם בקלקלה זאת, והנה אלו דברים ענין אחד הם:
מדרש שמואל (אוזידא)
בגמרא ירושלמית מפרש שנקרא שמואל הקטן לפי שהיה מקטין את עצמו וכאותה שמצינו שמספידין עליו אי חסיד אי עניו. ועוד מפרש בגמרא ירושלמית שהיה מעט קטן משמואל הרמתי שאף הוא נתנבא בשעת מיתתו וראוי היה שתשרה עליו שכינה אלא שאין דורו ראוי לכך:
וראוי להבין למה אמר פן יראה ה' שראיית הקב"ה אין בה ספק. ועוד למה ישוב מאפו, ועוד אם כן תבא עליו ברכת טוב שישמח בנפול אויבו כדי שהשם ישיב מעליו אפו. ועוד שהרי מצינו שאמר הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם. ואומר באבוד רשעים רנה. ואפשר לפרש הכתוב הזה בהיות שהנפילה היא שנופל האדם לגמרי מלא קומתו ואין זה קם על נקלה והכושל הוא נקל שיקום על כן אמר בנפול אויבך שהיא נפילה גמורה שאז אין אתה חושש שיקום אל תשמח דהיינו שמחה בפירוש דכיון שאין אתה מפחד ממנו שיקום עוד אתה שמח לעיניו, ובהכשלו כי אז בודאי לא תשמח בפירוש כי תפחד שמא היום או למחר יקום מכשלונו אל יגל לבך דהיינו בסתר בקרב לבך ונתן טעם לדבר ואמר פן יראה ה' ורע בעיניו ולא קאי מאי דקאמר פן יראה ה' על ראיית השמחה ורע בעיניו ענין השמחה אלא ראיה זו אינה ראיה ממש רק השגחה של רחמים כמו ראה ראיתי את עני עמי וגו' והכוונה כי אפשר כי נפילתו של זה היתה שפגעה מדת הדין בו ופקד עליו חטאתו והיום או למחר אפשר שמדת רחמים תרחם עליו ויקים את סוכתו הנופלת כי זה הוא שם של רחמים ולז"א פן יראה ה' כמסתפק כלומר כי אפשר שה' שהוא רחמן יראה את נפילתו ואת עניו ויהיה רע בעיניו היותו נופל והשיב מעליו אפו ועל כן ראוי לך לשמוח ולהיות טוב בעיניך מה שאפשר שהוא רע בעין רחמנותו יתברך. ומשה"כ ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע הכוונה על הרשע שברוב רשעו לא הניח מקום למדת רחמים לרחם עליו כי הרשעים מהפכין מדת רחמים עליהם למדת הדין על זה מצוה לשמוח וכן באבוד רשעים ירונו וישמחו כי על אלו הקב"ה שמח ונעלה ולזה הרג ולא חמל:
ואפשר עוד לפרש דלא קשו קראי אהדדי אפי' אם נאמר שמ"ש בנפול אויבך הוא אפי' יהיה האויב רשע גמור והענין הוא זה כי מ"ש ישמח צדיק ובאבוד רשעים רנה הכוונה שישמח על נקמתן ומפלתן של רשעים בבחינת היותם שונאי ה' ומרגיזי אל ומ"ש בנפול אויבך אל תשמח הכוונה בבחינת היותו אויבך אויב לך ומבקש רעתך ואמר פן יראה ה' ורע בעיניו כלומר כי אולי יראה ה' כי בשמחה זו ששמחת חסת על כבודך ולא חסת על דבר כבוד שמו ולזה יהיה רע בעיניו זאת השמחה ששמחת ושב מעליו אפו נמצא שאתה הסיבות שלא ינקם דבר כבוד שמו יתברך אשר חללו זה הרשע ולכן אל תשמח, ואמר פן יראה ה' וגו' כמסתפק בדבר לפי שאפשר שאפי' שזה שמח שלא יניח הקב"ה מלנקום נקמתו לקדש את שמו ברבים אם הרשע הרבה להכעיסו ועל כן אמר מלת פן:
ורבינו יונה ז"ל כתב כי מרגלא בפומיה דשמואל היה הפסוק הזה כי הוא לימוד גדול שרוב העם נכשלים בו. ויש גורסין חרון אפו לא נאמר אלא אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו ולפי גרסא זו השמיענו שמואל חדוש גדול שיראה ה' שזה שמח בנפול אויבו וימחול לאויבו ויסלק כל אפו מעליו ויקים אותו והוא עונש לשמח:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב חרון אפו לא נאמר שהוא חום האף לבד אלא אפו כלומר כל האף וכן משה"כ ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו שהיא רפואה שלמה לכן לא אמר חרון אפו עכ"ל:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב ששהמע"ה שאמר זה הפסוק לא אמרו רק בשני בני אדם ששונאין זה את זה בעסקי העולם ושמואל לא אמרו אלא כנגד שני תלמידי חכמים שנתנצחו זה עם זה בהלכה שלא ישמע במפלתו עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ענין פירוש המשנה הזאת כי משפטי השי"ת כולם לטובה אין דבר רע יורד מלמעלה ואע"פ שהיסורין עצמו רעים אבל הם לתכלית טוב כדי שיחזרו בתשובה וזה מה שדקדקו חז"ל באמרם כל דעבדין מן שמיא לטב לא אמר טב כי יש דבר שתחלתו רע וסופו טוב, ולכן אמר לטב, והנה השמח במפלת אויבו מורה בדעתו הפך מ"ש כי רע יורד מלמעלה והוא מכוון לעצמו ולזה ימחול השי"ת לאויבו יען כי קבל מהצער יותר ממה שכוון השי"ת כי הוא רחמן וישיבהו על השמח וזהו אומרו והשיב ולא אמר ושב, וראוי הוא לעונש ההוא כי השי"ת כביכול הוא עצב במפלתו של זה והוא שמח ועוד כי מאמין מה שאין ראוי להאמין וכמו שאמרנו. ואולם אומרו מלת פן כמסתפק לפי שאם לא יצטער האויב משמחת אויבו לא ימשך שישיגהו כן ואע"פ שהוא עתיד ליתן את הדין והוא ע"ד משה"כ כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו ואמהר עונשו. ד"א המשנה הזאת נשענת על שתי הקדמות. האחת כי את אשר יאהב ה' יוכיח. הב' כי מרירות האדם הרבה בהנקם אויבו ממנו על כן אמר בנפול אויבך אל תשמח כי הוא נאהב לשי"ת עתה שקבל היסורין הלא היה לך ליראה הלא הוא טוב ממני כי אותו הוכיח ולא אותי וכשתשמח תכפול מרירותו ולא כן צוה הש"י ע"כ ימחול לו על כל עונותיו כי המכה את בנו יותר ממה שחשב מתחרט ומוחל לו מה שהיה בלבו להרע לו. חרון אפו לא נאמר שיהיה מורה שעיקר האף עדיין קיים אבל אמר אפו מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ויש להקשות שהרי כתיב למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים. והתשובה שאע"פ שה' ית' נפרע מהרבים בעבור חטא היחיד ה"מ ביסורין בזה העולם אבל עיקר העונש על היחיד וכיון שכן לא היה צריך לשוב מהאף עצמו כי הוא שמור לעובדי עכו"ם ואמר ונתן לך רחמים כנגד מה שקבלו מהצער והיסורין והרבך כנגד מה שחסרו הנהרגין מן המנין עכ"ל:
ואפשר עוד לפרש כי בהיות שמדרך החסיד להיטיב אפי' למי שהוא אויבו כמש"ה ואני בחלותם לבושי שק וגו' ולעולם הוא רודף להשלים אתו כמש"ה ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, והכוונה בעשות רצון ה' הם כל דרכי איש מי שהוא איש וחסיד כל מגמתו לרצות את אלהיו ולא מיבעיא שמרצה את אלהיו שהוא אוהב לו אלא גם אויביו ישלים אותם אתו כי הוא רודף שלום ומקטין א"ע בפניהם עד שישלים אותם אתו ושמואל הקטן היתה מדתו כך ולכן נקרא שמואל הקטן כי אין האיבה באה אלא מצד הגאוה והשלום בא מסבת הענוה. א"נ אפשר בכוונת הכתוב במקומו כי אמר גם אויביו ישלים אתו כי לא לבד הוא מרצה את השם יתברך אלא זוכה ומזכה לחייביא וז"ש גם אויביו יתברך ישלים אותם אתו יתברך ורבים השיב מעון. א"נ לעולם הוא משתדל לרצות את אלהיו כדאמרינן ואפי' יצרו הרע שהוא אויבו בוודאי ישלים אתו וז"ש גם אויביו יצר הרע וסייעתו ישלימם אתו ואין צריך להלחם עמהם כי לכל אשר יחפוץ יטה אותם ע"ד אז"ל ומצאת את לבבו שני לבבות. אי נמי לעולם מרצה את אלהיו ואפי' אויביו סמאל וסיעתו ישלימו אתו שלא יקטרגו עליו כי לא יכלו למצוא עילה עליו וגם נותן להם חלקם כענין שעיר עזאזל ומים אחרונים חובה כמו שאמרו בספר הזוהר. ועתה דבר שמואל הקטן עם החסיד הזה שאפשר שלפעמים ירצה להטיב עם אויבו הרשע ולהשיב מעליו חרון אפו יתברך ולכן הוא רוצה לשמוח במפלתו ולהכעיסו יותר כדי שיכנע לבבו הערל וישוב אל ה' וירחמהו וכענין וכעסתה צרתה דחנה, וכוונת החסיד הזה כדי שיראה ה' את הכנעתו של זה ורע בעיניו ית' היסורין שהביא עליו וישיב מעליו אפו אפי' לכוונה זו שהיא טובה אל תשמח כי היא מדה רעה ומתוך זו שהוא לשמה תבא שלא לשמה, וגם אפשר שישנא אותך בלבו על ששמחת במפלתו. ואפשר לומר שמ"ש מלת פן כמסתפק אינו שב לראיית הש"י כי אין ספק כלל בראייתו והשגחתו אבל מלת פן היא שבה אל ורע בעיניו כי אפשר שזאת השמחה יהיה רע בעיניו ית' ואפשר שלא יהיה כי גדול עונו מנשוא ומצוה לשמוח במפלתו וכיון שאפשר שיהיה רע בעיניו יתברך אל תכניס עצמך בספק ולכן בנפול אויבך אל תשמח: