מצוה:לא להקיף פאת הראש
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.
(ויקרא יט, כז)
הזהירנו מהעביר שיער הצדעיים, והוא אמרו יתעלה "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז).
והאזהרה מזה שלא נתדמה לעובדי עבודה זרה, כי כן היו עושין כומרי עבודה זרה, שהיו מגלחין שיער הצדעיים לבד. והיו צריכין שיבארו במסכת יבמות (דף ה.) ואמרו הקפת כל הראש שמה הקפה, כדי שלא יאמר כי תכלית מה שידמה הוא גילוח הצדעיים והניח שאר שערם כמו שיעשו כומרי עבודה זרה. אמנם כשיגלח הכל אין בזה דמיון בהם, הנה הודיענו שאינו מותר לגלח הצדעיים בשום פנים, לא בייחוד ולא עם הראש.
וחייב מלקות על כל פאה מהם, והוא חייב שתיים אם גילח כל ראשו. והראוי שלא נמנה זה שתי מצוות ואף על פי שהוא חייב שתיים, לפי שאין בהם שתי לשונות תחת לאו אחד. כי הוא אילו אמר לא תקיפו פאת ראש מימין ופאת ראש משמאל ומצאנום חייב עליהם שתים, אז היה אפשר לומר שימנו שתי מצות, אמנם בהיותו מלה אחת וענין אחד הנה הוא באמת מצוה אחת. ואף על פי שבא בפירוש שלאו זה כולל חלקים רבים מתחלקים מן הגוף ושהוא חייב על כל אחד ועל כל חלק מהם בייחוד, לא יחייב זה שיהיו מצות רבות.
וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות. ואין הנשים חייבות בה.
שלא להקיף פאתי הראש, שנאמר "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז). ופרשו זכרונם לברכה שהעניין הוא שאסור לישראל לגלח ולהשוות שערות ראשו לאחורי אוזניו ולפדחתו, כמו שעושים גם היום עובדי עבודה זרה וכומריהם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה במסכת מכות (דף כ:) איזהו פאת ראש? זה המשוה צדעיו לאחורי אוזניו ולפדחתו.
משרשי המצוה כדי להרחיק ממנו ולהשכיח מבין עינינו ומכל מעשינו כל ענין עבודה זרה וכל הנעשה בשבילה. ובאה האזהרה מפורשת בדבר שיעשו לה בני אדם בגופותם מפני שהיא למזכרת עוון תמיד אחר שהוא דבר קבוע בגוף. ומפני שזה מעיקרי טעם המצוה, היו צריכין זכרונם לברכה שיבארו כי הקפת כל הראש גם כן בכלל הלאו, שלא תאמר שתכלית מה שנאסר כדי שלא נדמה להם והם לא יגלחו כל הראש כולו. למדונו שגם זה בכלל האיסור הוא, כמו שבא ביבמות (דף ה.) שאמרו שם הקפת כל הראש שמה הקפה. ואפשר כי התורה אסרה הכל משום דומה לדומה.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה במכות (דף כ:) שאחד המגלח ואחד המתגלח כל זמן שסייע, שניהם חייבים, אבל לא סייע, אין חייב אלא המגלח, והמגלח את הקטן חייב. ובשיעור פאת הראש לא נתנו חכמים שיעור. וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (פי"ב מהל' עבודה זרה ה"ו) שמענו מזקנינו, שאין מניחין פחות מארבעים שערות, זהו לשונו. ומותר לגלח הפאה במספרים, שלא אסרה התורה אלא השחתה של תער או משוה צדעיו לאחורי אוזניו. ושמעתי דבפאת הראש אף במספרים כעין תער, אסור (כ"ז בדפוס וניציאה ראשון) ויתר פרטיה בסוף דמכות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, אבל לא בנקבות. בין גלחו בין נתגלחו, פטורות, וכמו שדרשו זכרונם לברכה (קידושין לה:) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בבל תשחית וגו'. ומכל מקום אסור להן לגלח הזכר ואפילו קטן. והעבדים אף על פי שהם בגדר הנשים בהרבה מצוות, בזו חייבים הם בה, הואיל ויש להם זקן. וטומטום ואנדרוגינוס הרי הם ספק ונותנין עליהם חמרי זכר ונקבה בזו ובכל מקום וחייבין בכל; אבל אם עברו אינם לוקין מספק.
ובגדר עניין זה אכתוב הכלל שלמדונו זכרונם לברכה במצוות הנשים אף על פי שדרכי לכתבו בפרט בכל מצוה ומצוה, כי מתוך הכלל והפרט יזכרהו הקורא, וזהו: כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים חייבין, חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים. וכל מצוות עשה שהזמן גרמא, נשים פטורות, חוץ מקידוש ומצה ואכילת פסח והקהל ושמחה. והם אמרו גם כן שאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ, כי הכולל כדי לקצר כלליו לא יחוש לדברים מעטים היוצאין מן הכלל להעלותן על ספר.
והעובר על זה וגילח פאה אחת מן הראש, חייב מלקות אחת. ואם גילח שני צדעיו ואפילו בבת אחת והתראה אחת, חייב שתי מלקיות (מכות כ.). וכתב המעתיק בשם הרמב"ם זכרונו לברכה (לאו מג) והראוי שלא נמנה אותן לשתי מצוות אף על פי שלוקה שתיים, לפי ששניהם כתובים תחת לאו אחד. שאילו אמר לא תקיפו פאת ראשכם מימין ופאת ראש משמאל ומצאנו אותם מחיבין עליהם שתים, אז היה רשות לומר שנמנה אותם שתי מצות. אמנם בהיותו מילה אחת ועניין אחד באמת שהוא מצוה אחת, ואף על פי שבא בפירוש שמניעה זו היא כוללת חלקים משתנים מהגוף ושהוא חייב על כל חלק מהם לבד, עם כל זה לא יתחייב שיהיו מצוות הרבה. עד כאן לשונו.